נחלת יהושע קכט

מפרוטה לא הוי כסף אבל אם קונה ביותר הוי כל המעות דמי השיוי. וע"כ קונה בתורת עירבון, אבל לשיטת הש"ס דילן דאע"ג דגמרינן משדה עפרון. אעפ"כ לא לגמרי מדמינן להדדי. וכמו שכתב הר"ן (בפ"ק דקידושין) דאנן לא גמרינן משדה עפרון דנימא דבכל ענין דמקני קרקע. מקני' בי' אשה והכי מוכח בגמ' דבתר דגמרינן קידושי כסף קיחה קיחה אמרינן מניין שאף בשטר. ואם איתא דמקשינן אשה לשטר שטר נמי תיפוק לי' מיני' אלא ודאי לשון קיחה דגמרינן דבכסף הוא וא"כ כיון דלא גמרינן משדה עפרון. רק דלשון קיחה הוא בכסף. ע"כ איכא למימר הא דקרקע ניקנית בכסף הוא בתור' שיווי משום דיש שם מקנה וע"כ מוכר המקנה כפי השיווי, וע"כ אם קנה קרקע במאה זוז, נקנית בפרוטה, והשאר מוכרח לשלם, דמי השיווי, משא"כ בקידושי אשה הוא רק בתור' קנין. ולא בתורת שיווי וא"כ אם מקדשה במנה א"א לומר דהשאר צריך לשלם מכח שיווי. דהא קידושי אשה אינו בתורת שיווי אלא בתור' קנין. והראי' דאם האב כותב בתי מכורה לך לא מהני. והיא משווית עצמו כדבר של הפקר כמו שכתב הר"ן וע"כ ודאי דהפרוטה שמתקדשת בו הוא בתור' קידושין וקנין והשאר א"א לומר בתור' עירבון כנגד כולו הוא קונה כיון דליכא גבה שיווי אלא דצריך לשלם מכח תנאי. וא"כ כיון שיש לזה דין תנאי ע"כ לא כפינן על התנאי אלא אם ירצה שלא להשלים התנאי ממילא בטל הקידושין. וה"נ הכא

וא"כ כיון שביארתי דלדעת הירושלמי מהני אם האב כותב בתי מכורה לך כמו בשרה. וע"כ אינה משוית עצמה כדבר של הפקר וע"כ מהני אם קדשה חרש בביאה. והוי דא"מ משא"כ לשיטת הש"ס דילן דהיא משוית עצמה. כדבר של הפקר א"כ לית בזה דא"מ. וע"כ אם קידשה חרש אפי' בביאה נמי לא מהני וכן בקידושי קטן לא מהני אפי' אם קידשה בביאה, וע"כ לא הביאו הפוסקים לזה הירושלמי דפ' חרש, משום דלשיטתי' אזיל דבקידושין איכא דא"מ משא"כ לשיטת הש"ס דילן, וכמו שביארתי

סימן כא

והנה כל זה שביארתי בהירושל' דר"פ חרש. הוא לפי מה שפירש הא"מ דהטעם הוא משום דהוי דא"מ אבל עוד נראה לי לבאר הירושל' באופן אחר ושאין ראי' מזה כלל לענין קידושי קטן ע"י ביאה שיהי' קידושין ע"י דא"מ. ובזה יתיישב נמי מה שהקשה המ"ל ממתניתין דר"פ חרש (דף קיב) דתנן ואם הי' נכרית יכנוסו ואם רצה להוציא יוציאו. וכן מהא דגיטין (דף ע) אלימא דנפלה לי' מאחיו חרש כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה. אלמא אע"ג דבא עלי' יכול להוציאה. וכן מה שהקשה הק"ע מהא דתנן ביבמות (דף קי) וכן שתי חרשות דביאת אחת או חליצת' פוטרת חבירתה משום דשניהם שוים בקנינם הא איכא חרשת דעדיפא מחבירתה בקנינה כגון שקידשה בביאה משום שפירושו של הירושלמי באופן אחר וכמו שאבאר דבאמת מה שהקשה המ"ל ממתניתין דפ' חרש ואם הי' נכרית יכנוסו ואם רצה להוציא יוציא הוא קושי' עצומה על הירושל' ממשנה מפורשת ע"כ נ"ל ליישב הירושל' עוד באופן אחר והוא ע"פ הירושלמי דגיטין וכמו שאבאר דגרסינן בירושל' (פ"ח דגיטין ה"א) תני חרש שתרם אין תרומתו תרומה אמר רשב"ג במה דברים אמורים שהי' חרש מתחילתו אבל אם הי' פיקח ונתחרש כותב ואחרים מקיימים כתב ידו ר' יעקב כו' חלוקין על השונה הזה אמרי והא מתניתין פליגי נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית ויכתוב ויקיימו אחרים כתב ידו קיימוני' כשאינו יודע לכתוב התיב ר' בא בר ממל והא מתנית' פליגא נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית ויכתוב ויקיימו אחרים כתב ידו קיימוני' בשאינו יודע לכתוב והא מתנית' פליגא הרי שכתב בכתב ידו אמר לסופר וכתב לעדים וחתמו כו' אמר ר' יודן באומר כך וכך עשיתי ברם הכא באומר כך וכך עשו ר' בנימין בר לוי בעי מה אנן קיימים אם יש בו דעת לבא יש בו דעת לשעבר. אין בו דעת לעבר אין בו דעת לבא (כן הוא בתרומות א"ר אבא בר מרי בחרש אנן קיימים ואין שליחות לחרש והק"ע פי' בדוחק אהא דקאמר באומר כך וכך עשיתי ברם הכא באומר כך וכך עשו ע"ש ואח"כ כתב ואפשר לומר דה"ק רשב"ג איירי לשעבר שכתב הוא עצמו הגט לכך מהני ובריית' איירי שכותב החרש להסופר שיכתוב הגט הלכך אינו גט וה"ג ר' בנימין בר לוי בעי אם יש בו דעת לשעבר יש בו דעת להבא אם אין בו דעת לשעבר אין בו דעת בלהבא. ול"נ פירושו דקאי על מה שמקשה מתרומות דאמר רשב"ג בד"א שהי' חרש מתחילתו אבל אם הי' פיקח ונתחרש כותב ואחרים מקיימים כתב ידו. והקשה ע"ז הירושל' מהא דתנן נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית. וע"ז משני דזה דוקא מהני בתרומ' שכותב להודיע שתרם ע"כ מהני כתיבתו אבל בגט צריך שיהי' הכתיבה על להבא ליתן גט וזה לא מהני ופריך דמאי נ"מ אם יש בו דעת לשעבר יש בו דעת להבא ומאי נ"מ. וע"ז משני דע"כ לא מהני בגט על להבא משום דבחרש אנן קיימים ואין שליחות לחרש וע"כ לא מהני על להבא וא"כ לדעת הירושלמי בעינן שליחות בכתיבת הגט

וע"ז קאי הירושל' (דר"פ חרש) דאמרינן חרש שנשא פיקחת אם רצה להוציא יוציא רצה לקיים יקיים. ואית' שם בירושל' כיצד היא ע שה רומז והוא נותן לה גיטה כשם שהוא רומז כך היא נרמז. מתניתין כשקידשה בכסף אבל אם קידש' בבעילה קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה. דהא כל עיקר דהחרש יכול לגרש הוא כשם שהוא רומז כך הוא נרמז (ואפשר דקאי על הקידושין שמקדש דהיינו שכונס בעצמו וא"כ לכאורה עיקר הריעות' הוא משום דאינו בר דעת שאם מקדש הוא בעצמו לא שייך שליחות אבל אם מגרש ורומז לאחרים שיכתבו הגט א"כ מלבד שאינו בר דעת הא אין שליחות לחרש וא"כ בגירושין יש שני ריעותות וע"כ לא הוי הגט דומה לקידושין וע"כ בקידושי כסף ושטר אפשר נמי דהיינו ע"י אחר כמו דאמר בגט הוא רומז ונותן לה הגט וכן בקידושין ע"י כסף או שטר אפשר נמי דרומז ונותנים לה הקידושים משא"כ אם קי שה בבעילה וא"כ עושה המעשה בעצמו והגירושין הוא ע"י שליח ואין שליחות לחרש וע"כ ניחא מה שהשמיטוהו הפוסקים דזהו דוקא לשיטת הירושלמי שלמי דבעינן של חות בכתיבת הגט אבל לשיטת הש"ס דילן שסובר דלא בעינן שליחות בכתיבת הגט וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף כג). אך באמת נחלקו הראשונים בזה. עיין במ"א בה' גירושין שהאריך הרבה בחלוקת הפוסקי' בענין זה

ובפשיטות יש לבאר הירושלמי ע"פ הירושל' שהביאו התוספ' בפ"ק דחולין (דף יג) דפריך ויוכיחו מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלום חרש שוטה וקטן ואמאי אמרינן לגבי חמשה לא יתרומו דתרומת חש"ו אינה תרומה. ומתרץ שם ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו. פי' כיון שעיקר תרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה שלו על מחשבתו. והדר פריך ר' יוסי קומי דשמואל והרי גיטין שאין כתוב בו מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינן הכל כשרין לכתוב הגט ואפי' חש"ו ואמר רב הונא והוא שיש פיקח עומד ע"ג. ומתרץ תמן זה כותב וזה מגרש הכא הוא החושב והוא התורם כו' ע"ש עכ"ל. ובירושל' שם (פ"ק דתרומות) מסיים ע"ז ר' יעקב בר אחא ר' חייא בשם ר' יוחנן חלוקין על השונה הזה. דלפ"ז אמרינן בקטן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והא דלא מהני בגט משום דאחר כותב ואחר מגרש וא"כ בחרש שקידש ע"י עצמו הוי קידושיו קידושין דכיון דהוא בעצמו עושה המעשה א"כ מעשה שלו מוכיח על מחשבתו. וע"ז אמר ר' יעקב דחלוקים על השונה הזה וא"כ סתרי הני תרי מילי דר' יוחנן דבתרומו' רצה לומר דאי לאו משום דכתיב ונחשב לכם תרומתכם היינו