נחלת יהושע קיט

נמי מיפר דהא אמרינן בנדרים (דף עג) בעי רמי בר חמא חרש מהו שיפר לאשתו ופי' הרא"ש בחרש דקרא קאי שמדבר ואינו שומע אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מצי מפקע נדר דאוריית' ועוד שדינו כשוטה אלא ודאי דמיבעי לי' אם יכול האב להפר לבדו כיון דקדושי חרש דרבנן, ואע"ג דאמרינן בנידה (דף מו) אי אמרת בשלמא דרבנן אתי נשואין דרבנן ומבטלי לנדרא דרבנן, אלא אי אמרת דאוריית' אתו נשואין דרבנן ומבטלי לנדרא דאוריית' כו' ומשני כדרב פנחס משמי' דרבא דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת אלמא דאפילו בנשואין דרבנן נמי יכול להפר, אפשר לומר דהטעם משום דנזירות משלו וכמו דאמרינן ביבמות (דף כט) הכא במאי עסקינן שעמדה בדין ופסקה לה מזונות משלו, וכדרב פנחס משמי' דרבא דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וא"כ מחמת מזונות הוא ובחרש אפי' בנשואין נמי אין לה מזונות וכמו דאית' בירושל' דכתובות (פ"ק ה"ב) וביארתי לקמן בתשובה (סי' כ) דחרש שנשא פיקחת אין עליו מזונות ולא כתובה שהוא לא רוצה לזוק לה בנכסי' וביבמות (דף קיג) חרש ושוטה שנשאו פקחות כו' אע"פ שנתפקח החרש כו' אין להם עליהם כלום, ועוד דבירושל' דיבמות (פי"ג) לא ס"ל הכי דאמרינן שם וקשי' דר' יוחנן על דר' יהושע נשואי תורה (ט"ס וצ"ל דרבנן) והפר נדרי' תורה ואת אמר הכין א"ר זעירא לית כאן הפר נדרים (פי' דמקשה איך אמר ר' יהושע דבקטנה בעלה זכאי במציאתה ובהפרת נדרי' הא כיון דהנשואין דרבנן איך יכול להפר נדרי' ד"ת לר' יוחנן דאמר דמופלא הסמוך לאיש מדאוריית' ולא משני משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת דאפשר דזהו דוקא אליב' דר"א הוא ועיין בר"ן שכתב בנדרים (דף עג) דכ"ע מודו בהא, ועיין בא"מ (אה"ע סי' קלו) שכתב דמשמע מדברי הרמב"ם שהשמיט הך דקטנה שהשיאו אמה ואחי' ולא הביא דין זה כלל משמע כיון דמוקי לה כדרב פנחס ואנן לא ס"ל כדר"פ משום הכי לית' לדין זה ע"ש, ואפשר שהרמב"ם סמך על הירושל' דיבמות דלא רצה לתרץ כדר"פ שסובר דזהו דוקא לר"א כמו דאית' בירושל' (פ"ז דנדרים ה"ד) מיסבר סבר ר"א דבמזונות הדבר תלוי, ועוד אפשר דדוקא בקטנה לגדול שהוא בן דעת נודרת על דעתו אבל לא בחרש שהוא אינו בן דעת, עכ"פ עיקר הבעי' אם האב לחודי' יכול להפר, וכן אפשר לפרש מה דבעי בקידושי יעוד לקטן, היינו נמי דכיון שהקטן אינו בר הפרה ע"כ לא מגרע להאב ויכול האב להפר לבדו וכמו שנסתפק הר"ן דאם יבם אינו מיפר א"כ אפשר דאינו מגרע זיקתו לענין האב דיכול האב להפר לבדו וה"נ כיון דהקטן אין לו דעת שיוכל להפר לא מגרע להאב ומצי האב להפר לבדו

והק"ע כתב וז"ל והאי דאמר ר"י דאמה עברי' מייעדה אפי' לבנו קטן דכתיב ואם לבנו ייעדנה בנו כל דהוא אפי' קטן במשמע וקסבר דיעוד נשואין עושה אפילו להפרת נדרי' ומספק' לי' במייעד לקטן אם האב יכול להפר או דילמא דינו כנשואה, והוא תמוה דאם יעוד נשואין עושה א"כ איך אפשר שיפר האב כיון דכבר יצתה מרשותו לגמרי

[ועוד דהירושלמי ס"ל דיעוד אירוסין עושה ולא נשואין, דאמרינן בירושלמי (פ"ק דקידושין ה' ב) על דעתי' דר"י בר"י בסוף נותן לה כסף לייעודים, על דעתי' דרבנן משעה ראשונה, נותן לה כסף לייעודים, מה נפקא מביניהון מעשה ידי', מ"ד בסוף נותן לה כסף לייעודים, מעשה ידי' של בעלה, ומ"ד משעה ראשונה נותן לה כסף לייעודים מעשה ידי' של אבי' ופי' הק"ע מעשה ידי' של אביה מה שעשתה מיום הקני' עד שעת נשואין הרי היא של אביה למפרע, דה"ל כארוסה מיום ההוא והלאה, וארוסה מעשה ידי' לאבי', אלמא דהירושלמי סובר דיעוד אירוסין עושה, ודוחק לומר כיון דלדעת הירושלמי דהוה כאומר מעכשיו ולאחר ל' והיינו שמתחילים מעכשיו ואינם נגמרים אלא לבסוף, ע"כ הוי בימים שבנתיים כמו ארוסה, אלא ודאי דהירושלמי סובר דייעוד אירוסין עושה, וע"כ אומר דא"כ לרבנן דריב"י יהי' מעשה ידי' לאבי' דהא דינה כארוסה, וצריך להחזיר מעשה ידי' וע"ז משני בירושלמי נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שמעשה ידיך שלי, וע"כ אינו צריך להחזיר מעשה ידי'

וכיון שביארתי דדעת הירושלמי דבאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום בעינן שיהא השטר ברשותה בשעה שגומר הקנין וכמו שכתב הא"מ באה"ע (ס' מ) ע"ש, וכמו שכתב הר"ן בשם הירושלמי דכל שלשים קונה ואינו קונה לאחר שלשים קונה קנין גמור, ע"כ אין צריך לדחוק במה שכתבתי בספרי ע"י (ס' ט) דמה שקשה על הירושלמי דאמאי לא מקדש כה"ג ע"מ שתחול הקדושין למחר דהא ס"ל דחופה שאינה ראוי' לביאה שמה חופה ע"ש, וכתבתי שם דלא מהני אם מתנה שתחול החופה אח"כ כמו דלא מהני בעומדת הפרה באגם אם מקנה מעכשיו ולאחר שלשים יום, לרב דאמר חזרה הוי, אע"ג דאגם ראוי למשיכה, כיון דמשיכה הראשונה כלתה לה, וכתבתי שם דלא מהני רק לר' יוחנן דאמר אם מקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום דהקידושין מתחילין מעכשיו, ונגמר לאחר שלשים כמו דאמר ר' יוחנן בקידושין, אפי' מאה תופסין בה, וכתבתי שם דבמעכשיו הוי תלוי בברירה ע"ש, ועוד דה"ל יותר מבית א', ולפי מה שנתבאר דעת הירושלמי, דאפי' לר' יוחנן בעינן דוקא שיהא השטר ברשותה, וע"כ לא מהני לדעת הירושלמי לר' יוחנן אפי' במעכשיו דאפי' במעכשיו נמי בעינן שיהא ברשותם, [ומה שכתבתי שם הוא לפי מה שכתבו התוס' בקידושין (ד' סג) לשיטת הש"ס דילן כמו שיתבאר]

ובזה יתבאר הא שביארתי שם על הא דאמרינן בירושל' (פ"ק דקידושין) גבי יעוד אלו האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמא אינו מקודשת לשניהם, ובש"ס דילן בפ"ק דקידושין (דף יט) משל לאומר לאשה התקדשי לו מעכשיו ולאחר שלשים יום שמקודשת לראשון והוא משום דבירושלמי הוא בשיטת ר' יוחנן דהוא מרא דתלמודא ע"כ ס"ל דאם מקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום דכולם תפסי ולא מחמת ספק אבל הש"ס דילן הוא אליב' דרב דהטעם משום ס' חזרה והתם לא שייך חזרה דהא מפרש לדין יעוד דאוריית' וע"כ פסק הרמב"ם כרב ולא כר' יוחנן

אך לכאורה עדיין קשה דא"כ תקשה לר' יוחנן דהא תני' בבריית' דבאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום דמקודשת לראשון וכ"ת הא ודאי ר"י מודה דאם מפרש בתנאי דהוי בתורת תנאי, וכמו שהשיג שם בס' א"מ (סי' מ) על הט"ז דגם לר' יוחנן אם מפרש בתורת תנאי הוי ודאי תנאי ומקודשת לראשון אפ"ה אמאי אינו אומר אליב' דר' יוחנן דיעוד אם מעות הראשונות לקידושין נתנו הוי כאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום דאם בא אחר וקידשה שמקודשת לשניהם כמו דאית' בירושל' ואפשר לומר לפי מה שביארתי דלדעת הירושל' בעינן במעכשיו ולאחר שלשים שיהא השטר ברשותו בשעת גמר הקנין וא"כ לפ"ז יכול לחזור נמי וע"כ לדעת הירושל' הוא מדומה ליעוד דהא ביעוד אם אינו רוצה אינו מייעדה, ועי' בהרמב"ם וכמו שכתב הכ"מ (פ"ד מה' עבדים ה"ו) ע"כ דמי לאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום דיכול שלא לקיים הקדושין משא"כ לשיטת הש"ס דילן (וכמו שכתב הא"מ דזה תלוי בחלוקת הירוש' והבבלי דלשיטת הירושל' יכולה לחזור והא דקידושי כולם תפסי בה היינו משום דהירושל' ס"ל שאם שקידשה לאחר שלשים ונתקדשה לאתר בתוך שלשים דלא הוי חזרה (והארכתי בזה בתשובה לעיל (סי' טו) וע"כ ס"ל דבמעכשיו ולאחר שלשים יכולים לחזור, משא"כ לשיטת הש"ס דילן דהוי חזרה משום דאתי דיבור ומכש"כ מעשה ומבטל דיבור [וכמו שהארכתי שם בתשובה דפליגי בזה הירושל' והבבלי] ע"כ ס"ל דאינם יכולים לחזור) ע"ש בא"מ

וא"כ לשיטת הש"ס דילן דבאומר מעכשיו ולאחר שלשים לא בעינן שיהא עומד ברשותו בשעת גמר הקנין ומכש"כ שאינם יכולים לחזור וא"כ אין לדמות יעוד לאומר