נחלת יהושע קיח

טעם אחר על הרי"ף שפסק דצרתה מותרת משום דלערוה עצמ' יש לה היתר אם גדלה אצלו. עי"ש הוא משום שהטעם נידחה בירושלמי וכי יש מה נפשך בעריות דאין אומרים ממ"נ בעריות

עכ"פ נתבאר מזה שהירושלמי סובר דאם מקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום אין הקנין נגמר רק בסוף שלשים וע"כ בעינן שיהא השטר קיים בסוף שלשים וגם שיכול לחזור בתוך שלשים ועוד יתבאר יותר בסי' שאחר זה

סימן יט

והנה בזה שביארתי הי' נ"ל לכאור' דהא דאמרינן בירושל' (פ"י דנדרים) שומרת יבם בין ליבם א' בין לשני יבמין ר"א אומר יפר. ר' יהושע אומר לאחד אבל לא לשנים. ר"ע אומ' לא לאחד ולא לשנים. וקאמ' בירוש' על דעתי' דר' עקיבא מי מיפר לה והא דמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן אפילו קדושי מאה תופסין בה מי מיפר לה. וויי דמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן מייעדה לבנו קטן מי מיפר לה. והא דמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ור' הילא בשם ר' לעזר אפי' אשם תלוי אין לה מי מיפר לה לא קאי הבעי' דוקא אם קידש א' מעכשיו ולאחר שלשים יום ואח"כ בא א' וקידשה. ותפסי קידושי שניהם. וע"כ בעי מי מפר לה. אלא דאפי' לא קדשה אחר אך דבעי לר' יוחנן דס"ל דאפי' קידושי מאה תופסין בה. וא"כ ס"ל דאם מקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום הוי קידושי שיור ואינו נגמר עד לאחר שלשים ויכול לחזור בתוך שלשים וע"כ מיבעי לי' אי דמי כלא נתק שה עדיין ומצי אב לחודי' להפר. או דילמא כיון דנתקדשה במקצת ע"כ אין יכול האב להפר לבדו. ואין האב מיפר אלא בשותפות

[והראי' דהא כה"ג מיבעי לי' אליבא דר' עקיבא דס"ל דאין ק היבם מיפר אם יכול האב לחודי' להפר, וכמו שנסתפק הר"ן בפ"י דנדרים (ד' עה) שכתב ומסתפקא לי כיון דיבם לא מצי מיפר אב במקום יבם מן הארוסין מי מצי מיפר או לא ע"ש, והיינו בעי' דירושלמי דכיון דיבם לא מצי מיפר, אם יכול האב להפר לחודי', אך הק"ע שם תמה על הר"ן שלא הביא הירושלמי וכן תמה על הרמב"ם שכתב בפי"א דהאב לבדו מפר כל שתדור כו' דהא בירושלמי מיבעי לי', וע"כ אפשר שהי' בגירסתם, על דעתי' דר' אליעזר מי מפר לה דכיון שהיא שומרת יבם לשני יבמין מי מפר לה]

אך עכ"ז בעי כה"ג הא דאמר והא דמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן ור' הילא בשם ר' לעזר אפי' אשם תלוי אין בה מי מיפר לה דבעו אם האב לחודי' מיפר וצריך לבאר הירושלמי ששגה בזה הק"ע מאוד שמפרש דאפי' אשם תלוי אין לה מי מיפר לה קאי אהא דהאומר לאשה ה"ז גיטיך אם מתי מחולי זה וניסת לאחר אמר ר"מ בעילתה תלוי' ואמרינן בגיטין (דף עד) מאי איכא בין ר"מ ובין ר' יוסי אשם תלוי איכא בינייהו לר"מ לא מייתי אשם תלוי כו' וע"ז בעי מי מיפר לה אע"ג דר"מ סובר דמגורשת משעת נתינה אם ימות ואפ"ה בעי מי מיפר לה אם יכול להפר אע"ג דלר"מ הוא מגרש על תנאי שאם ימות תהא מגורשת למפרע

והוא תמוה דודאי אם מגרש על תנאי כיון שהיא מגורשת למפרע לא מצי מיפר לה ואין בזה ספק, וכן כתב הרמב"ם (בפי"א מה' נדרים ה"ח) נתן לה גט ע"ת או לאחר זמן לא יפר בימים שבנתיים, אלמא דאם מגרש על תנאי בודאי לא מצי להפר שמא יקויים התנאי וא"כ מגורשת למפרע ואע"פ שמה שכתב הרמב"ם דאם מגרש לאחר זמן לא יפר בימים שבנתיים הוא תמוה דכיון דנתן לה גט לאחר זמן א"כ אינה מגורשת אלא עד שיגיע הזמן ומ"ט אינו יכול להפר. וראיתי להמ"א שהקש' ג"כ דבנתן לה גט לאחר זמן אינה מגורשת אלא עד שיגיע הזמן ומ"ט אינו יכול להפר, וכתב ושמא כיון דטעמא דמיפר משום שלא תתגנה על בעלה הכא לא שייך דמגונה ועומדת היא, והוא תמוה דאע"פ דאמרינן ביבמות (דף צ) לא מצי מיפר נדרי' טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה והכא תתגנה ותתגנה אעפ"כ אין עיקר הטעם של הפרת נדרים הוא משום שלא תתגנה וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף כט) בד"ה מאי טעמא כו' דאית ספרי' דגרסי מ"ט אמור רבנן דבעל כו' אע"ג דבעל מיפר לה מן התורה אלא ה"ק מ"ט אמור רבנן דבעל מיפר היכא דאין מיפר מן התורה כההיא דפ' ד' אחין (דף כט) גבי שומרת יבם דאמר רב פנחס כל הנודרת על דעת בעלה כו' משום שלא תתגנה וכיון דאיכא טעמא דתתגנה ע"כ אפילו דאוריית' כמו הכא אמרו חכמים שלא יפר כדי שתתגנה וא"כ דוקא התם אמרו חכמים דלא יפר במקום איסורא כדי שתתגנה אבל הכא כיון דליכא איסורא ואין עיקר הטעם משום שלא תתגנה א"כ אמאי לא יפר

[ועוד דהא אמרינן בגיטין ד' עג) ת"ר ימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידי' ובהפרת נדרי' ויורשה ומטמא לה, אלמא דלר' יהודה שסובר דאם אמר מהיום אם מתי דאין הגט חל אלא סמוך למיתה מצי להפר נדרי', אלמא דמגרש לאחר זמן מצי להפר, (ודוחק לומר דהתם מגרש מחמת חשש מיתה, וע"כ ליכא איבה, ובירושלמי (פ"ז דגיטין) ליידא מילה ר' אליעזר אמר ליורשה דתנינן תמן וזכאי במציאתה ובמעשה ידי' ובהפרת נדרי', פי' דקאי על הא דאמרינן במתניתין מה היא באותן הימים, ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דברי', וע"ז אומר ליידא מילה ר' אליעזר אומר ליורשה כו' ולהפרת נדרי' ותמיהני מאוד על הראב"ד והמ"מ (פ"א מה' נחלות ה' ט) שכתב הרמב"ם ומי שנתגרש ס' גירושין ומתה אין הבעל יורשה, וכתב ע"ז הראב"ד מה שאמרו במסכת גיטין בירושלמי נראה שהוא חולק עליו המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי צריכה ממנו גט שני ליידא מילה אמר ר' אלעזר לירושה כלומר שהוא יורשה, ומה התם בודאי גירשה וספק החזירה יורשה, הכא דודאי אשתו היא וספק גירשה לא כש"כ ונדחק בזה המ"מ י והוא תמוה דהירושלמי לא קאי אהא דהמגרש. אלא אהא דמה היא באותם הימים, וכן פירשו המפורשים הק"ע והפ"מ והכי מוכח נמי מה דאמרינן בגיטין (שם) דלר' יהודה בימים שבנתים זכאי במציאתה כו' ויורשה ומטמא לה, אלמא דלר' יוסי דמספקא לי' אין הבעל יורשה ואם איתא כדעת הראב"ד דבס' מגורשת הבעל יורשה, וא"כ אפי' לר' יוסי נמי הבעל יורשה: דילמא אינה מגורשת אלא שעה אחת סמוך למיתתו, אלמא דלר' יהודה שסובר דאינה מגורשת אלא סמוך למיתה, יכול להפר נדרי', עכ"פ במגרש על תנאי בודאי דלא מצי להפר, וכן כתב הש"ע ביו"ד (ס' רלב סעי' ג) דנתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר בימים שבנתיים, וכתב הש"ך דהא דאמר לאחר זמן הוא נרי בתורת תנאי שכשיגיע הזמן, תהי' מגורשת למפרע והש"ע אפשר ליישב משום דס"ל באה"ע (ס' קמג) דאם אמר לכשתצא חמה מנרתיקה, הוי ס' שמא הלכה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, והוי כמהיום ולאחר מיתה דהוי ספק, וע"כ ניחא שפיר דאם מגרש לאחר זמן אינו יכול להפר, אבל לדעת הרמב"ם שפסק דלא כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, מוכרחין אנו לומר כמו שפי' הש"ך דהיינו שהוא בדוך תנאי, וע"כ לא מצי להפר]. ע"כ בודאי אין הפי' כמו שפי' הק"ע, והירושל' קאי אהא דאמר בירושל' (ר"פ חרש) רי אליעזר שאל לר' יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה א"ל אפילו אשם תלוי אין בה ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' הילא בשם ר' אליעזר אפילו אשם תלוי אין בה (ע"ש בק"ע מה שהקשה על הרמב"ם דלמה פסק קידושי חרש דרבנן הא ללישנ' בתרא ביבמות (דף קג) ספיק' הוי עי' בספרי ע"י (סי' כג) שסמך על הא דאמרינן בשבת (דף קנג) איבעי להו חרש וקטן מאי ע"ש ולא קשה מידי)

וא"כ כיון דהירושל' קאי על קידושי חרש ע"כ מיבעי לי' אם מצי האב להפר לחודי', וכן פי' הפ"מ הואיל וקידושי חרש לאו כלום הוא וע"כ בעי אם יכול האב להפר לבדו וליכא למימר דמיבעי לי' אם האב מיפר לחודי' או שחרש