נחלת יהושע קיז

מאמר. וע"כ סובר ר"ש דהמאמר או שקונה או שאינו קונה וע"כ מייבם לאיזה שירצה וחולץ לשניי'. אבל לא משום זיקה והא דמקשה הש"ס דילן ביבמות (דף יט) מתיב ר' אושעי' ג' אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות כו' ור"ש פוטר ואי ס"ד סבר ר' שמעון זיקה ככנוסה דמי' לייבם לקמייתא ותיפטור אידך הוא משום דהש"ס דילן אזיל לטעמי' דס"ל דאפי' אם מת נמי לא בטלה הזיקה דזיקה בכדי לא פקע

וע"ז אמר ר' מתניא דמה איכפלין אחיות גבי נכריות דבאחיות היינו ביבמות (דף כח) דס"ל לר' שמעון דפוטר בשני' כמו שביארתי דהירושלמי לטעמי' דס"ל דפוטר לשני' כמו שהבאתי לעיל הירושלמי דר' הושעי' אבי המשנה דר"ש פוטר את השני' מהחליצה ויבום בירושלמי (פ"ג ה' ג עי"ש) (והוא כמו שמפרש בש"ס דילן בשיטת ר' הושעי' ביבמות (דף יח) אמר ר' אושעי' חלוק הי' ר"ש אף בראשונה משום דקא סבר זיקה ככנוסה דמי'. וע"כ שרי אפי' נולד ואח"כ יבם. והוא ר' הושעי' רבה שהוא אבי המשנה ואח"כ מתיב רב הושעי' ביבמות (דף יט) וכמו שהביאו התוס' כאן מפר"ת דר' הושעי' לאו היינו רב הושעי' עי"ש) והטעם כיון דזיקה ככנוסה דהתם גבי אחיות בא לבסוף לידי חליצה או יבום, וע"כ יש זיקה, משא"כ גבי נכרית ביבמות (ד' לא) שמת, וע"כ בטלה הזיקה, וע"ז אמר ר' מתניא אי בעית מקשיי קשיתא על ההיא דר' זעירא בשם רב ששת דתני תמן דברי ר"ש שתיהן אסורות. פי' בשני אחים ומת א' מהם. ואח"כ נולד להם אח דתני תמן דברי ר"ש שתיהן אסורות. והטעם כדמסיק בירושלמי דזיקה אינו קונה לגמרי דא"כ הרי בא ומצאה בהיתר. ואם זיקה אינה קונה מ"ט צרתה אסורה ומסיק דס"ל לרבנן דתמן דזיקה קונה ומשיירת. וע"כ אסורה משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו. וצרתה נמי אסורה משום דבזיקה ה"ל צרתה אלמא אע"ג דלא בא לבסוף לידי חליצה או ייבום אפ"ה יש זיקה דרבנן דתמן היינו רבנן דבבל לשיטתייהו אזלי. וע"ז ודאי קשה דמחלפא שיטתי' דר' שמעון תמן הוא אומר שתיהם אסורות. אלמא דיש זיקה וקונה ומשיירת. וא"כ איך קאמר גבי נכרית ביבמות (דף לא) דר' שמעון אומר מייבם לאיזה שירצה וחולץ לשני' משום דמאמר או שקונה או שאינו קונה. דמ"מ אסורה מחמת הזיקה שיש עלי' זיקת שני יבמין ולרבנן דתמן ס"ל דאפי' אם מת הוי זיקה. וא"כ יש עלי' זיקת שני יבמין מחמת הראשון ומחמת השני דזיקה קונה ומשיירת ודלא כמו שפי' הק"ע שם עי"ש). וע"ז משני דלרבנן דתמן מוכרחים אנו לחלק בין זיקת יבם א' לזיקת שני יבמין וע"ז אמר ר' זירא עד דאנן תמן שמעית פי' ששמע מה שהיו אומרים רבנן דבבל. משום דהכא גבי שני אחים ומת א' מהם ואח"כ נולד להם אח דשתיהן אסורות הי' זיקת יבם א' קודם שנולד האח וע"כ סובר דזיקה קונה ומשיירת. משא"כ בהך דיבמות (דף לא) דר' שמעון אומר מייבם לאיזו שירצה בהא דנכריות שב' אחים הן. ע"כ אין זיקה

והשתא ניחא דהברייתא דתני תמן לא נישנית אלא בבבל. משום דס"ל דאפי' מת נמי זיקה בכדי לא פקע כמו דאיתא ביבמות (דף יח) דשומרת יבם שמתה אסור באמה דזיקה בכדי לא פקע. וע"כ הוצרכו לחלק בין זיקת יבם א' לזיקת שני יבמין. אבל לשיטת הירושלמי לא ס"ל הך ברייתא משום דס"ל דזיקה פקע. בשלא בא לידי מעשה

וא"כ כיון דלהירושלמי לא ס"ל הך ברייתא דתני תמן שתיהן אסורות חדא מחמת אשת אחיו שלא הי' בעולמו ולא הוי בא ומצא בהיתר דזיקה אינה ככנוסה לגמרי והשני' משום צרתה דזיקה קונה ומשיירת. דלשיטת הירושלמי ליתא לזיקה, דהא מת האח, וא"כ כיון דהירושלמי לא ס"ל כהך בריית' לא הוצרך למימר לר"ש דזיקה קונה ומשיירת והא דקאמרינן ר"ש פוטר ביבמות (דף כח) היינו בשני' וכמו שמפרש בירושלמי שם עי"ש בשם ר' אושעי' אבי המשנה וכן בש"ס דילן ביבמות (דף יט) מאי פוטר בשני' משום דזיקה ככנוסה והיינו משום דר"ש ס"ל זיקה ככנוסה ע"כ מכי נפלה הראשונה נדחית השני'. לא איצטריך למימר דזיקה קונה ומשיירת ואפ"ה דוחה משום דזיקה שהיא קונה ומשיירת דחי זיקה השני' דהוי נמי קונה ומשיירת אלא דס"ל לר"ש דזיקה ככנוסה דמי לגמרי. וע"כ דוחה השני' והא דיבמות (דף לא) דר"ש קאמר משום מאמר ולא משום זיקה היינו משום דהתם ליתא לזיקה כלל דהא מת. משא"כ לשיטת רבנן דתמן דס"ל דבשני אחים ומת א' מהם ונולד להם אח אח"כ דשתיהן אסורות וא"כ ע"כ ס"ל דזיקה קונה ומשיירת דאל"ה אמאי שתיהן אסורות וא"כ כיון דזיקה קונה ומשיירת ודחי זיקה השני'. ע"כ אומר דב"ש ס"ל כר' שמעון דרבנן דתמן ודוק בזה [ועיין עוד מה שהבאתי ראיות בספרי ע"י (סי' כג) עי"ש באריכות]

ובירושלמי (פ"ב דיבמות ה' ב) מקשה על הא דר' זעירא דתני תמן דברי ר"ש שתיהן אסורות. וביארתי דהטעם דשתיהן אסורות משום דזיקה קונה ומשיירת. וע"כ הוי אשת אחיו שלא הי' בעולמו. משום דאין זיקה קונה לגמרי. ואפ"ה צרתה אסורה משום דזיקה קונה קצת. וע"ז מקשה בירושלמי וקשי' צד שקונה זיקה כנגדו אסור בצרה (והוא ט"ס וצ"ל כנגדו התיר בצרה. וכן הגי"ה הק"ע והפ"מ נשתבש בזה בפירושו) צד שלא קנה זיקה כנגדו התיר בצרה (פי' שמקשה דאכתי אין התירוץ מספיק. דזיקה קונה ומשייר מספק. וע"כ תני תמן דברי ר"ש שתיהן אסורות דממ"נ צרתה מותרת. דלאותו צד שהיא צרתה. דהיינו ע"י זיקה שהוא מזוקקת לאחיו של בעלה הא לאותו צד שזיקה קונה היא נמי מותרת משום שבא ומצאה בהיתר וכל האיסור הוא משום דזיקה קונה ומשיירת. וע"כ יש צד שלא קנה ומשייר. הא לאותו צד שלא קנה לא הוי צרתה צרה. וא"כ ממ"נ צרתה מותרת) ועי"ז משני וכי מה נפשך בעריות מאי כדון דאמר ר' אחא בשם ר' בון בר חייא. כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נידון משום ערוה. וערוה פוטרת צרתה. (פי' דלא אמרינן מה נפשך בעריות ואין אתה יכול לחלק הצדדים. דאמרינן דהצד שלא קנה הזיקה, עושה הצד השני שקנה הזיקה לערוה. משום הצד שלא קנה וע"כ כיון שאפי' הצד השני שקנה זיקה נעשית ערוה ע"כ אפי' צרתה נמי אסורה. דהא הצד שקנה הזיקה הוי צרתה צרה וכ"ת הא לאותו הצד שקנהו זיקה אפי' היא נמי מותרת דהא בא ומצאה בהיתר. אעפ"כ אותו צד נעשית ערוה משום צד שלא קנה זיקה והוי יבמה שאינה ראוי' לפנים והוי כולי' ערוה ואוסרת צרתה

וכה"ג איתא בירושלמי (פי"ג דיבמות ה' ו) דאמרינן שם מודים חכמים לר"א בקטנה שהשיאה אבי' ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי אביה שקדושי' וגירושי' תורה. וחזרתה אינה תורה. דהא הוי גרושת אחיו מדאורייתא והקידושין שאח"כ הוא מדרבנן וע"כ אסורה, צרתה מהו כו' אמר רבא בר ממל מסתברא כמ"ד צרתה מותרת. ברם כמ"ד צרתה אסורה מה נפשך צד שקנה בו כנגדו אסור בצרתה (ט"ס וצ"ל התיר בצרתה) וצד שלא קנה כנגדו התיר בצרה א"ר שמי וכי יש מה נפשך בעריות מאי כדון כל יבמה שאין כולה לחוץ צד הקנוי שבה נידון משום ערוה. וערוה פוטרת צרתה. (פי' שהקשה דממ"נ לאותה הצד שהקנין אלים היא נמי מותרת אלא משום שיש צד שאינו קונה. ולאותו צד שאינו קונה לא הוי צרתה כלל וע"ז משני וכי יש מה נפשך בעריות כו' וכמו שביארתי דהצד שאינו קונה עושה ערוה אפי' להצד שקונה והוי כמו יבמה שאינה ראוי' לפנים וע"כ אוסרת צרתה ג"כ [ואע"פ דהטעם הוא דקידושי קטנה מדרבנן ומדאורייתא הוי גרושת אחיו, אעפ"כ הי' סברת הירושלמי שלא תאסור הצרה כיון דכל עיקר הערוה משום דקנין מדרבנן לא אלים א"כ מהאי טעמא לא תאסור הצרה. ולא דמי להא דתנן בריש יבמות (דף ב) כל היכולות למאן ולא מיאנו צרתה חולצת ולא מתייבמת אלמא אע"ג דהוי קידושי מדרבנן אפ"ה אסורה הצרה דהתם מה שהוא ערוה אינו מטעם דלא אלים הקנין. אלא מחמת שהוא ערוה ממש משא"כ הכא דהוי כמו ממ"נ כמו שהקשה בירושלמי], והא שכתב הרא"ש ביבמות (דף קט)