נחלת יהושע קט

בעלים הוי הפקר ור' יוסי סבר דהפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתי לרשות זוכה ה"נ עד דאתי לרשות זוכה וא"כ אע"פ שהפקירו רק לעניים (אליב' דב"ש דהוי הפקר כמו שביארתי) אעפ"כ כיון שיצא מרשותו, אפי' וכו העשירים נמי הוי זכי' דכיון שיצאו מרשותו בטל השיור אבל לר' יוסי שסובר דעד דאתי לרשות זוכה א"כ לא יצא עדיין מרשותו, ע"כ לא זכו בהם העשירים, ומוכח מזה דהעיקר תלוי אם זכי' השני הוא מכח המקנה או שזוכה ממילא דאם ממילא פקע השיור משא"כ אם זהו מחמת המקנה

וע"כ נ"ל מה שכתב הר"ן בשם הרא"ה דהא דאמרי' בגיטין (דף פג) בהא דבעי לה בהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי ובתר דבעי לה הדר פשטה כיון דפסקה פסקה וכתב הר"ן בשם הרא"ה דמהא שמעינן שהנותן לחבירו קרקע גוף ופירות יום א' שזכה המקבל לעולם. ועיין בס' א"מ (סי' כח) שהר"ן עצמו כתב בהיפוך בנדרים (דף כט) ובאמת קשה טובא דמשמע בנדרים (דף כט) בפלוגתא דבר פדא ועולא דהרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו, דב"פ סובר דכיון שנקצצו פודין פעם אחת ודיו, ועולא סבר דכיון שנקצצו שוב אינו פודין ותלי שם אי פקע קדושה בכדי, וא"כ לפי דברי הרא"ה הא אפי' במכר נמי אם מכר לו גוף ופירות יום א' זכה המקבל לעולם. ולפי מה שכתבתי נ"ל שאין לדמות דגבי גט שהמגרש משלחה לעצמה ומגרש וקידושי השני הוא מחמת עצמו ע"כ אמרינן כיון דפסקה פסקה משא"כ במקח וממכר שזכי' השני אינו אלא מכח הראשון וכיון שהמוכר לא הקנה אלא ליום א' אע"פ שהקנה לו גוף ופירות אעפ"כ לאחר היום חוזר לראשון כיון דאין לו זכות יותר, אך לכאורה לפי מה שביארתי בהפקר שהוא ממיל' א"כ בהפקיר לשלשה ימים אפשר שאינו חוזר לראשון אח"כ, אך הא דלא אמרינן דהוי הפקר לעולם משום כיון דפסקה פסקה, היינו משום שיכול לחזור כל זמן שלא בא ליד אחר וע"ש בא"מ ובנדרים (דף מד) אי הכי אמאי כו' ומשני דהפקר לזמן לא שכיח

ואע"פ שביארתי דבד"מ לא שייך לומר כיון דפסקה פסקה כיון דכל כחו של לוקח אינו רק מן המוכר הראשון, אעפ"כ בהא דב"ב (דף סג) הטעם הוא כמו שפי' הרשב"ם דמה מכר לו ראשון לשני וכיון שכשהי' ביד לוקח הי' פטור מן המעשר דהא לא אמר לו רק כל זמן שהשדה עמך, ע"כ כי חזר ולקחה בעצמו לקח עם כל זכות שיש לו ביד לוקח, וכמו שביארתי. אך לכאורה הוא תלוי בפלוגת' דהרמב"ם והראב"ד שהרמב"ם כתב (בפ"ז מה' ערכין ה' יד) המקדיש כל נכסיו והי' עליו כתובת אשה ושטרי ב"ח אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין, יש לבע"ח ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שיעבודה על קרקע זו, הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך ומכר לשני שהיא טורפת מן השני **(כל הדברים בכאן אינם רק דרך פלפול לענין הנדרש במה שנוגע לענין קדושין, הקדש מעשרות, אבל לא למידן בדיני ממונות, כי גוף דיני ממונות הולך בזמן הזה כפי חוקי המלכות יר"ה:)** וכתב ע"ז הראב"ד א"א ומניין לו שאם מכר הלוקח הראשון לאחר שהיא טורפת מן השני מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, ועוד שאמר לה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרי' למרא קמא ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמ', ועיין ברמב"ם (פי"ט מה' מלוה ולוה ה' ז) מכר הלוה שדה ללוקח ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני וכתב המלוה ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו הרי בע"ח טורף מלוקח שני אותה השדה כו' ולוקח ראשון טורף אותה מבע"ח, והביא המ"מ שהראב"ד כתב ע"ז בהשגות שאף לכתחילה אין בע"ח יכול לטרוף מלוקח שני משום דאמר לו אי שתקת שתקת כו', וכתב ע"ז המ"מ ודברים אמיתים הם ועוד אני מוסיף לומר שאין אנו צריכים לטענה זו אלא מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו כיון שמראשון אינו יכול לטרוף אף משני כן וזה תלוי בפירוש הא דאמרינן בכתובות (דף צה) במה שאמרו שם וכן בע"ח ושני לקוחות. וכתב הכ"מ (בפ"ז מה' ערכין) שטעמו של הרמב"ם דלא אמרינן מה מכר כו' דמאחר שאין זה מן הדין אלא שרצתה זו לעשות נחת רוח וסילקה זכותה תעליו יכולה היא שתאמר לך רציתי לוותר זכותי ולא למי שקנה ממך ע"כ. אך לפי מאי דהרמב"ם מדמה להו אהדדי להקדש, א"כ אמאי בהקדש אינו יכול לטרוף ואם א' פדה מן ההקדש יכול לטרוף הלא מה מכר ראשון לשני כו'

ולכאורה אפשר לומר דלא שייך בכה"ג כללא דמה מכר ראשון לשני כל זכות שבאה לידו דהיינו דוקא בדין שיש למוכר על הלוקח, ע"ז אמרינן דאינו יכול לתובעו דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, כמו דאמרינן בב"מ (דף טו) בעא מיני' שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו א"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, פי' שהמוכר אינו יכול לטרוף ממנו כמו שהבעלים הראשונים היו יכולים לטרוף מהם, ע"ז אמרינן דכיון דמכר מכר לו כל זכות שיהי' לו עליו, וזהו דוקא בין דין דמוכר עם הלוקח שאינו יכול לתובעו. וכן הא דאמרינן בפ"ק דב"ק (דף ח) גבי מכר עידיות דאמר רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, התם נמי בין מוכר ללוקח הוא, דלא יכול לדחותו על הלוקח אלא גובה מן המוכר וע"ז אמרינן מה מכר לו כל זכות שתבוא לידו, וכן הא דאמרינן בערכין (דף לא) למי חלוט כו' ר"י אמר לשני חלוט כו' משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוי נמי בין דינא דמוכר ולוקח שהמוכר כיון שנחלט לו, שוב אינו יכול לטרוף מהלוקח השני משום דמכר לו עם כל הזכותים שתבוא לידו, והיינו דוקא בדין שבין המוכר והלוקח. אבל בכה"ג דאמרינן בב"ב (דף סג) דאם מכרה וחזר ולקחה לא שייך לומר דמכר לו עם כל הזכות שבאה לידו דכיון דהא דצריך ליתן לכהן אינו מחמת המוכר ולמוכר אין בזה שום נ"מ אם יתן לכהן או לא לא שייך לומר שמכר לו עם כל אותו הזכות. אך שעדיין תקשה ע"ז מהא דאמרינן בב"ק (דף צו) בעי רבא השביח לוקח מהו, בתר דבעי הדר פשט' מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, אלמא דבדין דעם אחר אמרינן נמי מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. וכן מה שכתב הרא"ש (בפ"ג דב"מ) וכן אי שמא לקמא טפי ממאי דשמא לבתראה מצי בתראה למימר כיון דלא מחייבנא למהדר אלא מטעמא דלא עדיפנא מגברא דאתינא מיני', הלכך לא מהדרנא לך אי לאו דיהבית לי כמה דבעית למיתי לגברא דאתינא מני' כו' ע"ש. ויש לדחות דהתם כל הטעם דחוזר הוא משום דלא עדיפת מגברא דאתית מיני'

אעפ"כ נ"ל דבהא דהירושלמי דהקדיש לאחר שלשים יום ומכרה חוזר ולקחה לא שייך לומר דלא חל ההקדש משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות, כמו שביארתי לעיל דכיון דבתוך שלשים לא התחיל החיוב לא שייך לומר דמה מכר ראשון לשני. וכה"ג אמרינן בבכורות (דף מז) כהן שמת בתוך שלשים והניח הבן חלל חייב הבן לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו לאחר שלשים יום אין הבן חייב לפדות א"ע שהרי זכה האב בפדיונו, אלמא כל היכא שלא התחיל החיוב לא אמרינן אתינא מכח גברא כו'

ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף יא) א"ר חנינא הלוקח טבלים ומורחים מן כו' מעשרן והן שלו כו' אלא דמרחינהו ישראל ברשות כו', וע"ש במה שפירשו התוס' וכתבו דנראה לפרש דמרחינהו ישראל כו' אחר שלקחו הישראל והכי קאמר הלוקח טבלים והם עכשיו ממורחים ולכאורה קשה לפי' התוס' דלמאי קאמר דמרחינהו והא ודאי לא מתחייב קודם מירוח, ונ"ל דהא דקאמרינן אתינא מכח גברא כו' היינו דוקא אם חל החיוב אז שייך לומר אתינא מכח כו' דלא מצית לאשתעוי' דינא כו', אבל אם עדיין לא חל החיוב לא שייך לומר אתינא מכח גברא, דהיינו שלקח עם אותו הזכות כיון שעדיין לא חל החיוב: