נחלת יעקב צט

צריכין לעשות פועל דמיון שיהי' דומה להדיבור של נבואה ע"ש. ומקודם שהי' הקליפה קשה הוצרך להכאת מטה אלהים להכניע כח הקליפה הנקראת צור הסותמת פי הבאר וכאן לא הי' צריך רק דיבור ולבסוף כשנזדככו ישראל הי' די להם לשנות פרק אחד או הלכה אחת כמ"ש חז"ל והיו שבים להזדככות הראשון ועל ידי הכעס שכעס משה עליהם ולא השיבם בנחת נסתתם פי הבאר המוריד שפע חיות עד שהוצרך להכות בכח הקליפה הקשה ומן אז והלאה נתמעט ההזדככות של ישראל וגם כח משה נתמעט וחזרו לזוהמתן ואם היו ההזדככות הליך וגדל הי' פסקה מיתה מישראל אבל כיון שלא הושיבם משה ולא פסקה מיתה מישראל ממילא הוכרח גם משה למות משום דהן האדם הי' כאחד ממנו והבן. ובדרך אחר יש לפרש להבין חטא משה כי אין סברא שמשה ישנה דברי השם כי הוא צוה לו לדבר והוא שינה להכית את הסלע. עוד קשה דלמה צוה לו השי"ת ליקח המטה כיון דבדיבור סגי. וגם קשה הכפל שאמר ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו ולמה האר עוד והוצאת להם מים שהוא מיותר. וגם המדרש פ' וילך הוא תמוה וז"ל למה אמות שמא עברתי על ל"ו כריתות וכו' ואמר לו הקב"ה בעון אדה"ר דכתיב הן האדם כו' ע"ש שהוא תמוה דהא החטא מפורש בקרא יען לא האמנתם בי להקדישני וכו'. ולפענ"ד דהנה מה שהוצרך משה לעשות במטה הנסים שעשה הוא רק מפני כלא הי' לישראל ההזדככות והוא עדיין בגשמות לכן הוצרך לעשות פועל דמיון בגשמות ע"י המטה וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל ולכך בפ' בשלח צוה לו להכות בצור לצאת מים לאשר הוא בקצת גשמיות אבל אח"כ שכבר נזדככו ופסקה זוהמתן והיו צריכין למים רוחנים מלמעלה ולזה אין תועלת במטה ולכך צוה לו הקב"ה ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והיינו כמ"ש האלשיך דהסלע הוא כח הטומאה מחמת החטא הסוגר את פי הבאר והוא מכונה בשם סלע וצור ולזה ציה לו ודברתם אל הסלע כמ"ש חז"ל שאמר לו שנה עליו פרק אחד או הלכה אחת שיסתלק כח הטומאה ואז ממילא הבאר שהוא כינוי לשכינה יתן מימיו הרוחנים ואם הי' משה עושה כן היתה פסקה זוהמתן לגמרי ולא הי' להם מיתה כלל כמו שהי' בשעה שאמרו נעשה ונשמע שפסקה זוהמתן ופסקה המיתה אך כיון שהבחירה היא חפשית ואולי יגרום החטא ולכך אמר לו בכפל ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו שאם לא יגרום החטא מועיל הדיבור שיסתלקו הכוחות הטומאה המכונה בשם סלע ונתן מימיו וצוה לו ג"כ שיקח המטה מפני שאולי יגרום החטא מפני שהבחירה חפשית ויצטרך להוציא מים גשמיים מן הסלע ולזה צוה לו שיקח המטה ולזה א"ל והוצאת להם מים מן הסלע והיינו ע"י המטה ולכך סיים והשקית את העדה ואת בעירם כיון שאל יהיו המים גשמיים אשר הוא ראוי ג"כ לבעירם. וכיון שמשה חשב לישראל לחוטאים כמ"ש שמעו נא המורים חשב שכבר גרם החטא ולכך פעל ע"י המטה ובאמת לא הי' חטאם גדול כל כך ואם הי' מדבר הי' ג"כ מועיל והי' אז ג"כ מים רוחניים והיו אז כולם חיים וקיימים אך הוא חושבם לחוטאים שלא יועיל להזדכך חומרם ופעל על ידי המטה ונתמעט השפע גם ממשה ולא נזדככו וכיון שלא הזדככו וממילא לא הסתלק המות מהם וממילא הוכרח הדבר שלא הסתלק המות אפילו ממשה כדכתיב, הן האדם הי' כאחד ממנו שלא יטעו אחריו לומר כי זה משה איש אלהים הוא שהרי חי וקים

פרשת בלק

וישלח מלאכים אל בלעם. בבבא בתרא (י"ד.) אמרינן משה כתב ספרו ופרשת בלעם: והוא תמוה דהא פ' בלעם גוף התורה הוא וכל התורה כולה משה כתבה. לכן נראה הכוונה דהנה מה שאמר בלעם לבלק וודאי לא בלשון הכתוב בתורה אמרה דא"כ לא היה משיג בלק מה שאומר בלעם דמנין הי' יודע בלק לדבר בלשון הקודש ובלשון סתום, אך משה כתב כוונת ההשגה שהשיג בלעם בלשון זה הכתוב בתורה על כל קוץ וקוץ תילי תילים של רמזי סודות

לא תלך עמהם ולא תאור וגו' ויש לתמוה שמקודם אמר לא תלך ואח"כ אמר קום לך אתם ולא איש הוא וינחם ואח"כ חרה אפו כי הולך הוא. והנלפענ"ד כי לכאורה הדבר תמוה כי בלעם אשר טימא עצמו בכל מיני טומאות שבעולם עד שאמרו שבא על אתונו שיראה שכינת כבודו יתברך לדבר עמו ודבר זה לזר יחשב. לזאת נראה כי דרך לשון תורה ולשון בני אדם לקרות תמיד הסיבה בשם המסבב כגון אם ראובן יסבב סיבות להרוג את שמעון נקרא ראובן ההורג אף שהוא ע"י סיבות רבות ורחוקות לזאת דאף שהכתוב מכנה שהאלהים אמר לבלעם לדעתי ח"ו שהשי"ת ידבר אל בלעם בתוקף ובחוזק טומאתו וכן העיד הכתוב ויקר אלהים אל בלעם ודרשו חז"ל הובא ברש"י שהוא לשון קרי וטומאה ובמקום טומאה אין מבוא לקדושה לזאת נראה כי בלעם לא הי' דבוק רק בכוחות הטומאה כי הם ג"כ שומעים מאחורי הפרגוד ויונקים מכוחות הקדושה ומגלין לו מה ששמעו וכיון שהשי"ת סבב כל הסיבות מייחס האמירה אל הקב"ה שהוא קדש וכן הי' הדיבור אל לבן וכאשר נתוודע לכוחות הטומאה שלא יבא ארורה לישראל והודיעו לו שלא ילך עמהם לאשר שלא יאור העם כי ברוך הוא ומייחס אמירה זו לאלהים ושהוא שם בקודש לאשר שהשי"ת היה סיבה