נחלת יעקב ח

יתחייב שלא יהיה נמצא כן לעולם. וכל דברים אלו אין להם מבוא כ"א בדברים המחויבים לסדר הטבעי. אבל לפי הנחת תוה"ק כי כל החי אשר על פני האדמה וצבא חלדו, מציאותם והעדרם תלוי ברצונו ית"ש לא לפי החיוב, לא יתחייב לנו בזה אם הקדוש ב"ה ית"ש המציאנו מאפס המוחלט ברוב טובו שיפסיד הדברים הנמצאים כי הכל תלוי ברצונו הטהור והשערת חכמתו יתב"ש אם לקיום אם להעדר ולולי חטא אדה"ר היה רצונו הפשוט מסכים להיותו קיום נצחי ואחר החטא שיערה חכמתו כי אין טוב לאדם להיותו חי וקים כ"א אשר יפשוט לבוש החומרי מעל נפשו עדי יבואו הדורות הבאים אחריו ויתקנו את אשר עיות ונשוב להיות כבראשונה בעולם התיקון ונהיה חיים וקיימים, ואמונת החידוש היא הנותנות עזר וסעד לאמונת השארת הנפשות כי אם ברוב רחמיו ברא יש מאין להעניק אותנו מטובו איך יתכן שיפסיד הנפש על לא דבר. וכבר נשתבשו בזה פילסופים הראשונים והוציאו דיבה על מאמר החכם והארץ לעולם עומדת כי זהו מורה על אמונת הקדמות כי דבר ההוה יתחייב להיות נפסד בסופו. וכבר הכה על קדקדם בזה הרב המורה ז"ל פרק כ"ז כ"ח מח"ב ובכלל דבריו דברינו הנזכרים כי לפי דעת תוה"ק באמונת החידוש אין הכרח בביטול העולם והכל תלוי ברצונו הפשוט אם לתת קיום נצחי לעולם אם לחדול, והסתכל איך דברים אלו המתאמתים אשר הגיע עליהם עיון המעולה שבפילוסופים ז"ל מצינו נרמז בדברי רבותינו ז"ל במ"ר שמות ל"ח בפסוק חבקוק א' הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי ונחיה ולא נמות עד שלא עמד אדה"ר ואכל את האילן כך היית אומר שלא יאכל מן האילן ולא ימות וכו' אלא מפני שביטל ציוויך הבאת עליו מיתה להכות את הבריות כו' רבון עולם אתה מבקש שנהיה קדושים הסר ממנו המות הזה אמר להם א"א ה' למשפט שמתו. אתה רואה כוונתם בזה כי אותה אנו מבקשים הלא אתה מקדם אלהי קדושי שאתה קודם לבאי עולם ואנחנו מחודשים ברצונו הפשוט א"כ אין כאן הכרח להשחחת עולם אם כן נחיה ולא נמות כי אם לא חטא אדה"ר היית אומר שלא יאכל מהאילן ולא ימות כמו כן אם נהיה קדושים הסר מאתנו המות הזה ונשוב להיות כבראשונה וה' השיב להם כי א"א לבטל את המות ה' למשפט שמתו להכות את הבריות לזכך את נפשם וחומרם מכל סוג ודופי – ואל ענין הזה כיוונו חז"ל סנהדרין צ"א. א"ל האי צדוקי לגביהה בן פסיסא ווי לכון חיבייא דאמריתו מיתי חיין דחיי מיתון דמיתו חיין. א"ל ווי לכון חייביא דאמריתו דמיתו לא חיין דלא הוי חיי, דהוי חיי לא כל שכן. והמאמר הזה הוא מוקשה מאוד להבין ענין הויכוח בין האי צדוקי לגביהה בן פסיסא אשר יאמר כי הוא זהו המנוצח מחבירו בטענה מספקת – ורואה אני כי האי צדוקי שחוק טמיא דימה למצוא חיל להפיל את גביהה בן פסיסא ברשת המינות בהקדם דעת המדברים שהביא הרב המורה ז"ל ח"א פע"ד שקיימו ענין חידוש העולם מהשארת הנפשות כ"א היה העולם קדמון יהיו האנשים אשר מתו אין תכלית למספרם הנה אם כן נפשות אין תכלית למספרם נמצאות יחד. וזה מה שהתבאר במופת ביטולו כי לא יצוייר מציאת מצוים אין תכלית למספרם יחד והרב המורה ז"ל השיב על דבריהם שם ואין תשובותיו מתקיימים כאשר טען עליו הרלב"ג במלחמותיו ועיי' בכוזרי מאמר חמישי והבן. והאי צדוקי ברוע לבבו ביקש להפוך הקערה על פיה וטען ווי לכון חייביא דאמריתו דמיתו חיי דחיין מיתו בע"כ כי זהו מהכלל המסור בידינו דכל הוה נפסד בהכרח ודבר זה אין לו ענין בדבר התלוי ברצון הפועל כי אם ברא העולם ברצונו הנה בידו בכל עת להמשיך עמידתו וקיומו לנצח ולחדש אורו בכל עת כבתחלה כמ"ש בזה למעלה, וע"כ כי כל המציאות הוא בחיוב מאתו יתברך ואחר כי התבאר אצלו דעת הקדמות איך אפשר לומר דמיתו חיי כי אם נאמין השאר הנפשות הרי כאן במציאות מצוים אין תכלית למספרם וזהו התבאר ביטולו, וגביהה בן פסיסא ברוח בינתו השכיל במועצות ודעת להציל נפשו ממנו, והשיבו בערמה כי לא דרכיכם דרכינו בדעת הקדמות אלא הכל תלוי ברצונו הפשוט והוא פעל ועשה הדורות מראש ומעתה ווי לכון חייביא דאמריתו דמיתי לא חיי דלא הוי חיי שהקב"ה המציא בריאת חדשות אשר לא היו מעולם ברוב טובו דחיי לא כל שכן ולא יעדירו העדר נצחי ובוודאי נשמתם שרירא וקיימת לחיי נצחיים ועוד תחיינה העצמות היבשות ולא תאבד תקותם ח"ו. ובאמת לא היה הכרח שימות האדם לולא חטא אדה"ר וגרם מיתה ואין לאדם שום מקום לתיקון נפשו בלעדי יום המות כמו שהאריכו בזה קדמונינו ז"ל. פקח עינך וראה אמרם ז"ל במ"ר ויקרא כ"ז שור או כשב או עז כי יולד הה"ד מה שהיה כבר הוא (קהלת ג') ר"י אמר אם אמר לך אדם שאילו לא חטא אדם הראשון ואכל מהעץ הי' חי לעולם אמור לו אתה כבר היה אליהו שלא חטא הוא חי וקים לעולם ואשר להיות כבר הוא אם יאמר לך אדם שהקדוש ב"ה עתיד להחיות לנו מתים אמור לו כבר היה ע"י אליהו ואלישע ויחזקאל. והכוונה בזה יאות על פי מ"ש בזה"ק שם תא חזי ב"נ דאתיליד לא אתמנא עלי' רוהא דלעילא עד דיתגזר זכי ורבי לעסוק באורייתא אתגזר עלי' אתערותא יתיר. זכי ועביד פקודא דאורייתא אתער עלי' אתערותא יתיר וכו' האי בר נש שלים בכולא. אבל בהמה האי חילא דאית לה בסופא אית לה בשעתא דאתיליד ובג"כ כתיב שור או כשב או עז כי יולד הרי לך מבואר כי לשון המקרא מלמדינו ההבדל בין נפש הבהמה לנפש האדם כי הוא קיום נצחי