נחלת יעקב עח

הוא רק שרוב חסדיו יתברך ליתן העונש לרשעים בעוה"ז לנקותן מעונש העוה"ב משא"כ לטוב לא נשתדד המזל שלא ינוכה להן שכרן לעוה"ב כי יפה שעה אחת וקורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. ולזה ע"כ הי' שאלת משה בשני צדיקים או בשני רשעים שנולדו במזל אחד ונשתדד המזל לאחד ולזה השיב לו הקב"ה שלפעמים מועיל לאחד זכות אבות בעוה"ז כי בעוה"ב אברהם לא יציל ישמעאל ויצחק לא יציל לעשו ואינו מועיל זכות אבות רק בעוה"ז ובב' צדיקים שנולדו במזל טוב ולא נשתדד המזל לרע השיב לו שזה צדיק בן רשע ועון אבותיו גרם לו והוקשה לו מקרא דבנים לא יומתו על אבותם ולזה השיב לו צדיק שאינו גמור כלומר שבוודאי עשה איזה חטא קל והוצרך שהענישו בעוה"ז כדי לנקותו בעוה"ב ור"מ ס"ל דאין להקשות כלל דיש עתים רצוים לפניו לשדד המזל אף שלא ע"י זכות ליחיד כדכתיב וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון

לא תוכל לראות את פני בש"ס דברכות אמרינן אמר הקב"ה למשה כשרציתי לא רצית עכשיו שרצית לא רציתי לכאורה קשה דכי משום דירא מהביט אל ה' נענש. לכן נראה בכוונתו דמשה הי' שכלו זך והי' מוכן מיום הולדו להשיג בשכלו וכל מי שמעיין יותר בהשגה הולך ממדרגה למדרגה ובכל יום מתחדד שכלו כי ההשגות הן בבלתי תכלית והנה משה ודאי לא ביקש השגת עצמות הבורא כי זה מהנמנעות כמאמר החכם אולי ידעתיו היותיו רק שהרמב"ם במורה נבוכים ח"א פ' ל"ח במה שתרגם אונקלוס ופני לא יראו ודקדמו לא ותחזין שרומז שיש נמצאות עצמות א"א לאדם להשיגם עש"ה ואם הי' מתחיל להשיג הי' משיג בסופו אף להנמצאות עצמות. ומחמת שהי' ירא מקודם להעמיק בהשגת העיונית עד לבסוף ממילא נתמעט השנה וזהו שאמר כשרציתי לא רצית וממילא לא תוכל לראות את פני ומעתה כי לא יראני האדם וחי דכיון שמשה לא בא להשגה זו א"א לשום אדם להשיגה

פרשת ויקהל

ויקהל משה עיי' אלשיך שהקשה למה מלאכת המשכן לא תדחה שבת כמו בקרבנות ב' מלת תעשה קשה. שהול"ל תעשה מלאכה, ולפענ"ד כי חדא מתורצת בחברתה. דהקרבנות הם מעשי בני אדם והם חשובים אצל הקב"ה כ"כ עד שהוא דוחה שבת משא"כ מלאכת המשכן שהוא מעשה ה' שהכל נעשה במעשה ה'. כמו המנורה שהשליך אותה באש כדכתיב תעשה המנורה, וכל המשכן והקמתו נעשה הכל מאליו במעשה ה'. כי כל הדברים לא הי' בכח בני אדם לעשותם רק מעשה ה' המה והקב"ה קבע מנוחה לעצמו ביום שבת ולזה מלאכת המשכן אינו דוחה שבת ולזה אמר הכתוב ששת ימים תעשה בצירי כלומר שתעשה מאליה לכך ביום השביעי שבת שבתון לה' ולכך כל העושה מלאכה יומת שכל דבר במשכן שנעשה שלא ע"ו השם חייב במיתה וכל מלאכת המשכן נתקדש רק מחמת עשיית השי"ת והעושה בו מלאכה בשבת לא מעשה ה' המה ומחלל את המקדש ה' ומה שנאמר פרשה זו בויקהל משה יראה לפי הידוע שהקדושה הוא שרש האחדות והטומאה היא שרש הפירוד ובפרשה שלפניה נאמר שעשו את העגל והגבירו כח הטומאה שהוא הפירוד וכשבאו לעשות המשכן שהוא שרש הקדושה וצריך שהישראל ג"כ יתקדשו שיהי' להם שרש האחדות ובמוסריו ובדיבוריו ובתפלותיו הסיר מהם רוח הטומאה והכניסם בקדושה למען יוכלו לעשות המשכן שהוא משרש הקדושה לכך כתיב ויקהל

פרשת פקודי

ובצלאל בן אורי כן חור עשה וגו' ופרש"י אשר צוה אין כתוב כאן אלא כל אשר צוה ה' את משה אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר לו מסיני כי משה ציוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואח"כ משכן א"ל בצלאל מנהג העולם לעשות תחלה בית ואח"כ משים כלים א"ל כך שמעתי מפי הגבורה א"ל בצל אל היית כי בוודאי כך צוה לי הקב"ה וכו' והוא תמוה א' דהא כבר תמהו המפרשים דהיאך שינה משה צווי הקב"ה ב' וכי לא עשו את הכלים עד שגמרו את המשכן והא היו שם חורשי עץ וצורפי זהב ונחושת. ובקיאים אנשים ונשים במלאכת הטוויה ובוודאי כולם עשו כאחד ובצלאל ואהליאב השגיחו על כל אחד שיעשו כהוגן בכל יום ויום ולפעמים כשאחד נגמר קודם חבירו והי' עומד באהל עד שגמרו חבירו להכניסו לשם. לכן נראה דהנה כל המצות צריכין שיעשו לשם ד' וכשעושה לשם ד' מקנה לעצמו דביקות וקדושה בהשם יתברך והיינו דוקא כל שהוא מעיקר המצוה כגון העיבוד לרצועות צריך שיעשו לשמן אבל הכיס שעושין להניח בו התפילין יכול לעשות למיצר בו זוזי ואח"כ להניח בו תפילין כיון שהכיס אינו מגוף המצוה ובוודאי אם אחד רוצה לומר לפועל לעשות לו שני דברים אחד עיקר ואחד טפל אומר קודם העיקר ואח"כ הטפל כגון שצריך לכתוב ס"ת ולעשות ארון הקודש להושיב הס"ת בתוכו ולומר לסופר שהוא בעל מלאכה ג"כ לעשות לו שניהם ודאי שתזכיר מקודם הס"ת ואח"כ הארון אמנם במשכן וקדשי קדשים והארון אף שהארון