נחלת יעקב כז

שליו מ"מ הי' מתאוים לבשר גשמי מפני שהשליו היה קרוב אל הרוחני, כמו המן. וכן אף שהי' להם מקנה רב מ"מ שכיון שנזדככו במקצת באמצעות הישראל הצדיקים שבהם לא הי' יכולין לאכול הבשר גשמי ולכן התאוו תאוה שיהיו יכולין לאכול הבשר גשמי. ייע"ש שהארכתי הרבה מאוד היוצא לנו מזה שמאכל ישראל הי' דבר קרוב אצל הרוחני. ולא היו יכולין לסבול מאכלים הגשמים. ולפ"ז אדם הראשון קודם הקלקול ודאי שהי' ג"כ מאכלו מאכל רוחני. ולפ"ז שפיר מברכינן המוציא לחם. דהנה מלבד שברא מאכל האדם יש מאין יותר הפליא לעשות שאף שיצא מארץ הגשמי. הוציאו מן הארציות ועשאו רוחני. ובדבר הזה יש בהפלאה יותר מכל הברואים שהוציא מן הארץ הגשמי רוחני. ובודאי ראוי לברך על הנס היותר מופלא. ולכך מברכינן המוציא לתם מן הארץ, כלומר דמברכינן על ההפלאה הגדולה שהוציא מאכל אדם מן הארציות ועשאו רוחני להיות ראוי למאכלו. ואנן כדמעקרא מברכינן וזה שהשיב מנשה לרב אשי מהיכא דקדים בישולא, כלומר אנן מברכינן על דמעיקרא מהיכא דקדים בישולא שהמאכל הי' ראוי תיכף לאדם וממילא ידעינן שאז הי' קרוב לרוחני. והי' צריך להוציא מן הארציות. ולזה מברכינן המוציא ולא בורא. ובזה א"ש מה שהקשה הט"ז אהא דאמרינן התם. בשלמא אי אמרינן המוציא אשמעינן טעמא ואשמעינן הלכתא. והקשה הט"ז דהא גבי ברכו את ה' המבורך אמרינן שיוציא עצמו מפלוגתא. וגם קשה הלשון דאשמעינן טעמא ולפי הנ"ל אתי שפיר דלכאורה קשה דאף דעיקר ברכה על העבר מ"מ בעינן שנהנה עדיין הבריאה כמו ברכת האש משא"כ בברכת המוציא שאינו כלל עכשיו ולתרץ זה נאמר שהמוציא נאמר על שמוכן להוציא כמו המוציא מחברו, וכיון שלעתיד יוחזר לו להיות כך ואמרינן היום אם בקולו תשמעו והוכן כל יום להיות כך. לכך מברכינן יותר המוציא. ולכך מברכינן על דקדים בישולא לעשות פועל דמיון שהישראל תיכף משהתחילו לשוב נגמרין ע"י הש"י והישראל אין צריך לעשות כ"א התחלה כמאמרם ז"ל אם אתם פותחים נקב כחודו של מחט, ודין זה חידש מנשה, והוכשר בעיני רב אשי וקבעו לדינא

ועפר תאכל כל ימי חייך. יומא ע"ה תניא ועפר אמר ר' יוסי בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מקניט את חבירו יורד עמו עד לחייו אבל הקב"ה אינו כן קלל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו. יורד למטה מזונותיו עמו. קלל כנען אוכל מה שרבו אוכל. קלל האשה הכל רצין אחריה, קלל האדמה הכל ניזונין הימנה. והוא תמוה דאטו הקב"ה אינו יורד לחייו הא כמה כריתות ומיתות נכתבו בתורה ואף כרת וערירי שיורד לחייו ולחיי בניו. ולפעמים נוגע העונש אף למשפחתו. לכן נלפענ"ד בכוונתם. דהנה כל העונשין הנתרצין על החטאים קודם עשייתן דהיינו מי שיעשה כך וכך שיוענש כך וכך ומלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא לשקול העונש נגד החטא רק ששכל אדם לואה מהשיג המושכל על מכונו. משא"כ הקב"ה לו נתכנו עלילות לשקול המשקל במאזני צדק אבל העונש הבא להענשה פתאום, אז מדת הקב"ה רחוק הרבה ממדת בשר ודם. שמדת בשר ודם כשמקניטין אותו פתאום אינו שוקל העונש נגד החטא כלל רק תיכף מענישו בכעס אף שלפעמים יורד העונש עד לחייו על חטא קל. אבל מדת הקב"ה אפי' בשעת הקנטה שוקל העונש נגד החטא שלא יזיק יותר מהראוי כמו בשעה שקילל את הנחש שקילל אותה על גחונך תלך ומחמת זה הי' מזונותי' קשים. והקדים רפואה במה שאמר ועפר תאכל למען יהי' מזונותי' מזומנים קלל כנען במה שאמר עבד עבדים ומה שקנה עבד קנה רבו וממילא אין לו נכסים ליזון מהם. דעבד שקנה נכסים נכסים לרבו, תיקן ענשו במה שאמרו שאסור לומר לו עשה עמי ואיני זנך וממילא אוכל מה שרבו אוכל. קלל האשה במה שאמר ואל אישך תשוקתך ופרש"י שאין לה פה לתבעו. והי' באפשר שהתשוקה תמית אותה. לזה תיקן במה שהכל רצין אחרי'. קלל האדמה במה שאמר קוץ ודרדר תצמיח והי' באפשר שתצמיח כל כך הרבה קוצים ודרדרים, עד שיגרע מזונות ההכרחים. תיקנו במה ששיער בחכמתו הקדומה והנעלמה מעין כל שלא ימעט צמיחת הקוצים מזונות העולם עד שהכל ניזונים מהם ועוד יש לפרש במה שאמר קלל כנען דהנה בספר אהבת יונתן כתב דבמה שקיללו עבד עבדים קללו שלא יהי' לו מזל וכשאין לו מזל ודאי לא ניזון רק מתצמית שפע של ישראל וזהו שאמר אוכל מה שרבו אוכל

לא ידון רוחי באדם בשגם וגו', הלשון תמוה מאוד. ונראה הכוונה דהנה השי"ת התיר מיתת בע"ח לאדם בשביל ריוח מעט. ורציחות אדם הזהיר בהרבה אזהרות והוא מטעם דנפש האדם אצולה מלמעלה וכיון בחטאו נסתלק מהם נפש השכלית ולא יקרא עליהם אדם רק שם בשר כמו שאר בעלי חיים וזה הוא שאמר לא ידון רוחי באדם לעולם פי' כי רוחי נאמר על רוה"ק ששורה על האדם כמו שנאמר ואת רוחי אתן בקרבם (יחז' לו) אציק רוחי (ישעי' יז) ואמרו חז"ל צדיקים יצ"ט שופטן והכוונה ששופט על הדבר קודם עשיתו אם יעשה זה ואם הדבר הזה טוב לעשות וזה כוונת הכתוב שראה הקב"ה צופה ומביט ששוב לא ידון רוה"ק באדם מחמת קלקול הדורות וזהו שאמר לא ידון רוחי לעולם היינו הרוה"ק שהי' שורה באדם לא יתקיים בדור הזה ולזרעם אחריהם לעולם בשגם הוא בשר כלומר האדם אינו רק בשר כמו שאר בע"ח ולא רוחי כמקדם והמעט אשר עדיין מהם לחלוחית מהנפש קצת ידע הקב"ה בידיעה קדומה שלו שלעולם לא יתקיים יותר רק ק"ך שנה ובסוף הזמן לא ישאר רק בהמות ולכך גזר שבסוף הזמן יאבדו הכל ויכלו: