נחלת יעקב כו

הרמב"ם במורה בזה וצריך יגיעה להשגות הטוב והשגת הרע צמח מעצמו בלי יגיעה ולזה אמר לו הקב"ה ארורה האדמה בעבורך פי' כמו שקלקלת כח השגתיך ע"ד שהפכת כוונת הבריאה וצריך יגיעה לדברים טובים והדברים רעים עולים מאליו כן יהיה צמיחת הארץ קוץ ודרדר תצמיח מאליו ובזיעת אפך תאכל לתם דהיינו לדברים הטובים ההכרחים, הצריכים לך תצמיח ליגיעות רבות

כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בשבת נ"ה אמרינן אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון וכו', עיין מהרש"א שהקשה דהאיך שייך שהמיתה שהוא חמורה תהיה על חסא שהיא שוגג, והיסורין שקלין ממיתה יהיה דוקא על עון שהוא מזיד ועוד הקשה דהש"ס הקשה מארבעה מתו בעטיו של נחש ומכח זה מסיק דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון דהאיך מוכח מברייתא דיש יסורין בלא עון. ונלענ"ד לתרץ דיש שני מיני מיתות מיתה טבעית אשר הוקצב לו מיום הולדו ע"י ליחה טבעית וחום הטבעי שהחום ניזון מהליחה ומייבש הליחה הטבעי וממזג הליחה באוכלין ומשקין ונקרא ליחה המזגי. וכאשר נתרבה הליחה המזגית על השרשית מיד מת ויש גם כן מיתה ענשית שמת מחמת עונש חטאו באמצע ימיו. והנה מה שאמר אין מיתה בלא חטא כוונתו שאפי' מיתה טבעית אינו בא רק על חטא דאי לא היה חוטא היה הקב"ה הכל יכול עושה לו נס שיהיה חי לעולם כמו לאליהו ומפרש הקרא דנפש החטאת היא תמות דהיינו אפי' מותה טבעית אינה באה רק על נפש החוטאת תדע שמקשה מארבעה שמתו בעטיו של נחש ואם היה כוונתו כ"א על מדה ענשית לא היה מקשה כלום. ולזה א"ש ג"כ קושיות מהרש"א דוודאי לנס גדול כזה שלא ימות אפי' מיתה טבעית צריך שיהיה נקי אפי' מחטא שוגג, משא"כ יסורין שהן מן הסתם עונשין אינן באין רק על עון וכיון שמוכיח מהד' שמתו בעטיו של נחש דיש מיתה בלא חטא וא"כ קשה הקרא דכתיב נפש החוטאת היא תמות וע"כ צריך לפרש דקרא מיירי במיתה ענשית וקמ"ל קרא דאפילו נפש שהיא רק חוטאת דהיינו שוגג ג"כ מתה דלפעמים באה מיתה ג"כ על חטא שוגג, וממילא מוכח דיש ג"כ יסורין על חטא שוגג מק"ו דמה מיתה שהוא חמורה מיסורין באה לפעמים על שוגג מכ"ש יסורין שהן קלין ממיתה שבאין לפעמים אך בלא עון מזיד רק אפי' על חטא שוגג ומתורץ ג"כ הקושי' השניה של מהרש"א

ארורה האדמה וגו' בזעת אפך תאכל לחם בסנהדרין פ' חלק ד' ק"ב ע"ב רב אשי אוקים אג' מלכים אמר למחר נפתח בחבראי. אתי מנשה אתחזי לי' בחלמי' אמר לי' חברך וחברי' דאבוך קרית לי מהיכי בעית למשרי המוציא. אמר לי' לא ידענא א"ל מהיכא בעית למשרי המוציא לא גמירת וחברך קרית לן. א"ל אגמרה לן מיהא למחר דרשינא לי' משמך בפירקא א"ל מהיכא דקדים בישולא. א"ל מאחר דחכימת כולי האי וכו' המאמר הזה תמוה חדא למה הקשה לו דוקא מברכת המוציא מהיכן ידע מנשה שרב אשי לא ידע דין זה ועוד אמאי לא סידר אותן רבי במשנה, כיון שמנשה הי' קודם והי' מקובל אצלו דין זה. ועוד הלשון קשה דאמר מהיכא בעית למשרי המוציא לא הי' לו לומר אלא מהיכא קשרא המוציא או מהיכא קשרית המוציא. ועוד דקאמר מאחר דחכימת איזה חכמה הוא הא לא הי' אלא דבר המקובל מרבו, ועוד הלא בלא"ה ידוע שמנשה גדול בתורה הי' כדאמרינן שהי' דורש פ"ה פנים לתורה, וליישב כל זה נראה דרומז לו בזה דרך חכמה דהנה בלשון שתיקנו חכמינו ז"ל בברכת המוציא תמוה מאוד דבכל הברכות תיקנו לשון בורא כגון בפה"ע בפה"א בפה"ג דלשון בריאה נאמר על בריאת יש מאין משא"כ לשון המוציא דמשמעותו יש מיש. כמו המוציא מחבירו והא הלחם ג"כ נברא יש מאין כמו שאר נבראים והי' להם לתקן גם בזה לשון בורא וזהו שהקשה מנשה לרב אשי דרב אשי הוה מסדר הש"ס על המשניות וביאר על כל משנה ומשנה ביאור רחב לתרץ כל מה שקשה על כל דיבור ודיבור של המשנה וזה ששאל לו מהיכא בעית למשרי המוציא כלומר מהיכן נתרצית על מה שמתחיל ברכת הלחם בהמוציא שמשמעו יש מיש ולא בבורא כמו שאר ברכות. ולזה מתרץ לו, ונקדים לזה דהנה עוד קשה דאמאי בברכת הגפן מברכינן בורא פרי הגפן ולא מברכינן בורא יין, והטעם שהיין מעשה ידי אדם הוא א"כ הלחם נמי מעשה ידי אדם הוא ויברך בורא פרי הלחם אמנם באמת לק"מ דהא אנן כדמעיקרא מברכינן כמבואר בברכות ובסוף כתובות איתא עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ואם שכן יהי' אחר התיקון מכ"ש קודם הקלקול שקלקל אדם. ותדע לך שכן הוא דהא בקללה כתיב בזעת אפך תאכל לתם, וכמה יגיעות יגע אדם הראשון מכלל דקודם החטא לא הי' לו שום יגיעה והי' הכל מוכן לפני אדם הראשון, והנה גלוסקא הוא רק דרך משל והיינו שיהי' כל צרכו מוכן בלא יגיעה ולזה שפיר מברכינן המוציא לחם. דבתחלת הבריאה הי' מוציא גלוסקאות דברים מוכנים כמו לחם והנה בחידושי בפ' בהעלותך בחטא המתאוננים על הכתוב זכרנו את הדגה וגו' עיי"ש הארכתי מאוד וכאן אין מקום לקבל אריכות לכן אקצר באמרים. כי כל מזון מחויב להיות מתייחס אל הניזון ולזה כל מין ואין יש לו מאכל אחר. ולזה ישראל שפסקה זוהמתן בשעת נתינת התורה היו קרובים לרוחני יותר מן הגשמי, ולזה הי' מאכלם מן, ואמרינן בש"ס שהוא מאכל שמלאכי השרת אוכלין אותו, ולזה הערב רב שלא היו מוכנים לאכול דבר כזה, וכן הרבה ישראל שבדור הזה לא הי' מוכנים התאוו תאווה לאכול מאכל עב דהיינו בשר גשמי, ולכך אף שהי' להם