נחלת יעקב קלב

שכך אתם נצלבין עליו ולזה כשבא לגאלם ולנשאם יעידו האומות שכך ראוי להם שהרי הן נהרגין ונצלבין עליו כמו חנניא מישאל ועזרי' – ולפ"ז א"ש כל הסוגיא בס"ד שמקודם אמר הקב"ה אני מעיד בהם. הכוונה לתרץ מה שלא עשה זה לכלות הרשעים בצינעא. וע"ז אמר בלשון מליצה אני מעיד בהם כלומר שאם נעשה בצינעא לכלות הרשעים ולהשאיר הצדיקים שהקב"ה יעיד עליהם וע"ז אמר שלא יהי' צדוק הדין שהאומות לא יצדיקו הדין עליהם כי הם ידעו שהי' ביניהם הרבה רשעים ולא ידעו אם יכלה אם לאו. וחזר ואמר יבואו שמים וארץ ויעידו פי' כשהישראל בשלוותן ויושבין על ארצותן היו פירותיהן משונה מדרך הטבע כי שפעת השמים והמזלות היו גדולים מאוד כמו שמצינו שאשכול אחד הי' משקלו ק"ל אבנים משא"כ כשארץ ישראל ביד האומות נתמעטו לאין ערך ובוודאי כשיחזור ישראל בעת הגאולה ודאי שיהי' פירותיהם כבראשונה וממילא ניכר מזה צדקת ישראל וע"ז אמר שמים וארץ נוגעין בעדותן כלומר אין בזה צדוק הדין כי יאמרו האומות ששפע שמים וארץ תלוי בתורה והאומות אומרים תנה לנו מראש ונעשנה וא"כ אין בזה צדוק הדין לזה אמר יבואו מהן ויעידו. פי' לכך צריך דבר מפורסם שיראו צדקות הנשארים לעין כל כי יסבלו יסורין קשים ומרים ולא יסוגו אחור מאמונתם וכמו שאמר מה דודך מדוד וכו', ויעידו בעצמם כמו שהעיד נמרוד על אברהם ונבוכדנצר על חנניא מישאל ועזרי' ובזה יהי' צדוק הדין גדול וממילא יזכו ג"כ למתנות רבות כמו שאמרו שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין. משא"כ במצרים לא היה צריך צדוק הדין כי לא נענשו המצרים רק בדבר אשר זדו עליהם. ומה שאמר יבא בלדד השוחי וכו' פי' כי הם יעידו על איוב כי איוב שהי' מחסידי אומות העולם וכשבאו עליו יסורין התריס כלפי מעלה וביקש להפוך קערה על פיה משא"כ ישראל נהרגין ונשלכין ונצלבין ונשרפין על קדושת שמו יתברך ועומדים באמונתם. ובזה יראו ההפרש שיש בין צדיקי ישראל לצדיקי אומות העולם ויהי' צדוק הדין גדול ועפ"ז נתבאר כי ענין עדות שמים וארץ הוא להצדיק הדין על הצדיקים והרשעים כי אל אמונה ואין עול ומשלם לאיש כפעלו וכאורח איש ימציאהו

צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. כלומר שמחמת עונותינו אין הקב"ה יכול לעשות עמנו נסים ונפלאות וזה גורם שכחת הקב"ה ולזה אמר וירא הי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו כי האבות זוכרים עדיין מהנסים שספרו אבותם מה שנזדמן להם והבנים שנתרחקו יותר הן מכעיסין יותר וזהו וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו שהיה הגרמתינו כי אם היינו זכאין הי' עושה לנו נסים ונפלאות אשר היה נחקק בלבנו ובלב כל ישראל אהבת ה' ויראתו כי בראיית נסים ונפלאות א"א להכחיש השגחת הבורא, ומה שאמר מכעס בניו ובנותיו שתיבת מכעס נראה כמיותר ונראה דהנה ר"י ראה לאחד שכעס תמה ואמר ונתן לכם לב רגז בבבל כתיב והטעם דבמקום השראת שכינה וקדושה הכל בנחת וברצון משא"כ כשנסתלק הקדושה וזהו שאמר וינאץ מכעס בניו וגו'

כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב שמלת עצור ועזוב אין לו פירוש כלל ונראה לתרץ דצריך להיות עוצר בעז כי כשכל אחד מושל לעצמו והולך אחר שכלו הוא התחלת חרוב המדינה ובעיקבא דמשיחא התנבא שלא יהי' עוצר וגם לא והי' עוזב שלא יהי' שום אחד מההמון עזוב בעיניו וילך אחר דעת הגדולים אשר בארץ.

פרשת ברכה

וזאת הברכה וגו' ויאמר ה' מסיני בא. א' עיי' באלשיך שהקשה מה ענין הפסוקים אלו אצל הברכה. ב' אמרו מסיני בא ומהראוי לומר לסיני. וגם יותר הי' צודק לשון הליכה ולא לשון ביאה ומהראוי היה לומר מסיני הלך. ג' אומרו וזרת משעיר למו שאם הוא ענין רז"ל שהלך לשעיר לאמר לאדום שיקבלו את התורה ומה ענין לזריחה בזה ולא אמר לשון ביאה או הליכה. ד' עוד היה ראוי לומר לשעיר ולא משעיר. וכן באומרו הופיע מהר פארן והי' לו לומר הלך להר פארן. ה' אומרו אף חובב עמים אם פי' עמים הוא עכו"ם כמשמעו איך יתכן שהוא יתברך חובב עכו"ם ואדרבא לא יכונה שמו רק על ישראל ואם פי' על השבטים למה נקראים בלשון עמים. ונלפענ"ד לתרץ כל זה כי ידוע שב' זמנים יש להגאולה העתידה שאם יעשו רצונו של מקום ימהר הגאולה ואם ח"ו לא יזכו מ"מ יבא בזמן קבוע כמ"ש חז"ל על בעתה אחישנה לא זכו בעתה וידוע שגלות אחרון מכונה בשם עשו וישמעאל. ולפ"ז גם קרא ה' מסיני בא וזרת משעיר הוא מכלל הברכות וזהו כוונת הכתיב כשהגאולה יבא בדור שכולו חייב ע"כ הוא בזכות התורה שקבלו מסיני וזהו שאמר ה' מסיני בא היינו ה' שהוא מדת הרחמים היינו בזכות קבלת התורה שהוא מסיני דאותו זכות בא וזרח משעיר למו כלומר שיזרח מחושך של הגלות של שעיר הופיע מהר פארן היינו מגלות ישמעאל והוא"ו של וזרח הוא וא"ו המהפכת מעבר לעתיד כאלו הוא כתוב יזרח משעיר ומושך גם תיבת הופיע כאלו כתוב והופיע שהוא"ו מהפך מעבר לעתיד. ועוד הא כתב רש"י בכמה מקומות שכל נביאות על העתיד נאמר בלשון עבר כאלו כבר באה כיון שבוודאי יהי'