נחלת יעקב קח

ידי האבות. ומ"מ כשהיה משה חי לא הועילה תפלתו רק בזכות אברהם והוא מהטעם דהצדיק אחר שכבר מת חשוב יותר מהצדיק החי אפי' כשהוא גדול ממנו דכ"ז שהוא חי הן בקדושיו לא יאמין לזה מביא ראי' ממשה ואבות. ומה שהביא ראיי' מדוד ושלמה להורות דחטאים לבעלי התשוב' לא נגמרו תשובתן והן תלוין ועומדין עד מירוק מיתה כי אם יהיה ח"ו תוהא על הראשונים ועל התשובה שעשה חוזר החטא למקומו. ולזה שפיר מביא ראיי' מדוד ושלמה דבחיי דוד לא הי' יכול להראות לו אות שנמחל לו חטאו. כי הבחירה חפשית ופן לא יתקיים בצדקתו כל ימי חייו משא"כ אחר מותו. הודיע לו ששוב אינו ספק מביא ראי' עוד ממלך בו"ד שידוע שמקיימין גזירותיו בחיים יותר מאחר מיתה. ובמשה הי' להיפך שבעודו בחיים הי' ישראל מהרהרין אחריו עד שאמר כל אחד קינא לאשתו ממשה. ואחר מותו לא בא ח"ו שום הרהור והרי מקיימים כל גזירותיו בלי שום הרהור והוא מהטעם שכיון שנחשב יותר להקב"ה אחרי מותו שנגמר אמונתו בעיני הקב"ה נחשב גם בעיני הבריות יותר ונתחזק עלי' גם לבני אדם. וזהו ג"כ כוונת הכתוב שמשבח את המתים יותר מן החיים תמיד ונותן טעם ע"ז מפני שכבר מתו ונשמר אמונתן בעיני הקב"ה מן החיים מהטעם שהמה חיים עודנה ולא נגמר אמונתן כי הן בקדושיו לא יאמין אף שאחרי מותו הן חשובין יותר רק מחמת שהם עדיין בחיים ובקדושיו לא יאמין והמתים שכבר מתו חשובין יותר

עוד שם בש"ם הנ"ל ודקאמר שלמה כי לכלב תי טוב וכו' שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת מוטל בתמה. כלבים של בית אבא רעבים מה אעשה שלחו לי' חתוך נבילה והשלך לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תנוק וטלטלו. ולא יפה אמר שלמה טוב כלב וכו' והוא תמוה מאוד דמה ענין להסמיך אלו השני שאלות אהדדי ועוד וכי לא היה בבית המלך ליתן לפני הכלבים לחם או שאר מזונות ואדרבא נבילה בחדר המלך מאי עבדתי'. לכן נראה דודאי האי שלחו לבי מדרשא הוא דרך מליצה כלומר מה שאמר כי לכלב חי יצא לו זה מהדין הנשנה בבית המדרש דבמת אפי' הוא דוד המלך לא הותר לטלטלו בשבת לכבודו אפי' הוא מוטל בבזיון גדול ולצורך כלבים הותר לטלטל מוקצה להשליך נבילה לפניהם כמו שפרש"י בד"ה ולא יפה אמר שלמה ולא עוד כשצריכין לטלטל מת בשבת עושין אותו תשמיש לככר ותינוק ומעשה עץ שימש הרי גוף האדם המת יהי' איזה שיהיה אינו חשוב כלל וכל מי שיש בו חיות אפי' הוא בעל חי הגרוע חשוב הוא לפני המקום עד שהותר לטלטל מוקצה עבורם והא דבאמת גוף האדם יקר הערך יהי' גרוע מבעל חי הטעם דבכל בעל חי יש גלגולים וניצוצות קדושות. ובוודאי יהי' להם לבסוף העלאה דהא אפי' נפש אדונינו דוד הי' מובלע בתוך עם טמא עמון ומואב. וזהו כוונת הכתוב כי מי אשר יבוחר מכל החיים יש בטחון כי לכלב חי וגו' כלומר כי מי אשר נבחר להתגלגל באיזה בע"ח שיהי' יש בטחון שיתוקן. ויעלה, מעלה מעלה והגוף של אדם הוא אדרבא להיפוך שמבואר בתיקוני זהר תיקון מ' דכל גופא דלא אשתלים יהי' למגנא ואל עפר ישוב ואין אדם יכול לידע אי אשתלים גופא אי לא. ולכן לא הותר לחלל שבת עבורו משא"כ החי יהי' איזה בע"ת שיהי' יש בו גלגולים וניצוצות ולכל יש בטחון כנ"ל ומכ"ש בע"ח שהן אצל צדיקים שקונין קדושה כענין חמורו של ר' פנחס בן יאיר. ולזה אמר כלבים של בית אבא רעיבים מותר אף לחתוך נבלה לפניהם אעפ"י שהוא מוקצה ודוד אבא מת ואסור לטלטלו אפילו מפני כבודו ועל זה סמך במה שאמר כי לכלב חי וזהו שאמרו בש"ס ע"ז ולא יפה אמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב

ואתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' מקשינין בש"ס (ברכות ל"ג) אטו יראה מלתא זוטרתי היא. לגבי משה מלתא זוטרתי הוא והוא תמוה. מה בכך שלגבי משה הוא מלתא זוטרתי. ועוד למה שאל דוקא על יראה הא במקרא חשיב הרבה דברים יראה ואהבה וללכת בכל דרכיו והי' לו לשאל על כולם אטו כל הני מלתא זוטרתי הוא. ולפרש זה נמשיל לזה משל שאם ראובן יאמר לשמעון שרוצה להוליך מתנה למלך ויאמר לו שמעון מה מתנה אפשר לך ליתן וכי אם תתן לו חמשים אדומים או מאה או אלף היספיקו לך לרצות בזה למלך ובוודאי יאמר הקל הקל תחלה ולא שייך לומר בהיפוך אם תתן. לו אלף או מאה או חמשים ולזה משה שהתחיל ביראה ואחר כך חשב אהבה ואח"כ חשב קיום מצוה כמו שכתוב וללכת בכל דרכיו מקשה שפיר אטו יראה מלתא זוטרתי הוא דמצינו בהיפוך דהא כתיב והי' אמונת עתך וכו' ודרשו בש"ס אמונת זה סדר זרעים עתך מועד וכו' ואפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו וכו' אלמא דאפילו יש בידו כל התורה עיקר האוצר הוא יראה וכיון שיראה הוא עיקר האוצר הי' לו לחשבו בסוף וע"ז משני שפיר לגבי משה מלתא זוטרתי הוא דאם בדרך משל. במדינה אחת יהי' זהב חשוב מכסף ובמדינה אחת להיפוך שאם בן מדינה החשוב שם כסף מזהב ידבר לבן מדינה שם זהב מכסף ודאי יחשוב הזהב קודם לכסף שכ"א חושב מה שהוא חשוב לגבי עצמו למאוחר והנה משה שהי' ודאי כענין אברהם שבן שלש הכיר את בוראו ואח"כ היתה יראתו קודמת לתורתו דכיון שהכיר הבורא ומדותיו בוודאי הי'