נחלת דוד בבא מציעא צט

כותב כן רק מחששא דגזלן מ"מ כיון דבשטרא סתמא כתיב ואם יטרפנה הב"ח יכול לגבות בהך שטרא ממוכר ולא יפסיד שפיר טורף ממנו הב"ח אך באמת התוס' אזלי לשיטתם שכתבו לעיל ד"ה שעבוד דבעת כתיבת השטר איכא חילוק בין לוקח מבע"ח ובין לוקח מגזלן דהלוקח יודע ממה לחוש וכמו שכתבנו לעיל בהבנת דבריהם ולכך מקשו הכא דלמא אין כותב לו כן רק בלוקח מגזלן אבל בלוקח מבע"ח אינו כותב לו כלל הדברים האלו וע"ז תירצו מדלא כתב ופיריהן כו' ש"מ בלוקח מבע"ח איירי אמנם רש"י בגיטין גרס ג"כ ופיריהן וכן התוס' עצמם שם גרסי כן וא"כ תירוץ זה ליתא. עוד תירצו דועמליהון היינו הוצאה כו' וגם פי' זה אינו מבורר והרי"ף וכל הראשונים פירשו לה בגוונא אחרינא דועמליהון היינו שבחא דמשבח בידים ושבחיהון דבממונו ועיקר קושייתם אפי' לפי דבריהם אינו קשה כ"כ דיש לומר דרבא ידע דטופס שטרות כן הוא וכותבין כן בכל השטרות בין בלוקח מגזלן ובין בלוקח מבע"ח ובר מן דין כבר כתבנו לעיל דאין דברי התוס' מיושבים בזה רק דהלוקח בשעת כתיבת השטר מכירה הוא חושש לכל מיני חששות שבעולם ועל כולם נוטל אחריות ואינו חוקר לדעת בפרטות משום דסומך על האחריות ולכך ודאי הגי' הנכונה כמו דגרסי רש"י ותוס' בגיטין גם וכיריהון ולפ"ז אין מקום כלל לקושיית התוס' בכאן והבן מיהו הא ליכא לאקשויי על דבריהם דאיך ס"ד דמיירי בלוקח מגזלן הא לשמואל לוקח מגזלן לית ליה שבחא דכבר תירץ ע"ז היטב במהרמ"ש דלרבא גופיה קא קשיא להו דסבר בהא כשמואל ובלוקח מגזלן קפסיק רבא עצמו הלכתא כרב ועוד דאיכא לאוקמי ביש לו קרקע וקנו מידו. ודע דלפי' הרי"ף בתדע יש קצת מקום לקושיית התוס' דמנ"ל דבשביל שכותב לו כן הוא עביד אדעתיה דמוכר דלמא אינו כותב רק מחששא דגזלן שבודאי יטול השבח ולא ישגיח אדעתא דמאן עביד אבל לעולם אדעתיה דנפשיה עביד וצריך לומר דאעפ"כ פסיקא ליה לרבא דמאחר שכותב לו כן ודאי דעביד אדעתיה דמוכר וכ"ז פשוט והנה המהרש"א לעיל בתוס' ד"ה בע"ח הקשה וז"ל יש לדקדק דלפום סברא דהשתא דלא גבו מיתמי משום דאין להם על מי לחזור א"כ מה"ט לא יגבה מהני לקוחות שאין להם על מי לחזור כיון שכבר מת המוכר והש"ך בס"ק ג' השיג עליו דמ"מ בשעה שהשביח הלוקח לא משבח אדעתא דשקיל ליה מבע"ח רק אדעתא דשקיל ממוכר כו' וכמש"כ הרי"ף והרמב"ם עכ"ד הש"ך ודבריו נכונים לפי פי' הרי"ף בהך תדע אבל לפי פי' התוס' שפיר הקשה המהרש"א וכיון שכן אין מקום להשגת הש"ך דהא המהרש"א על התוס' קמקשה מיהו בעיקר קושייתו יתבאר אי"ה דלק"מ ועיין:

שם אלא מעתה מתנה כו' אין יפה ויפה וכתב הרא"ש יפה ויפה כיון שיש טעם בדבר כדאמרינן גבי מכר בור ודות שלא מכר לו את הדרך ונותן נתן וכתב ע"ז הש"ך בס"ק ק"ח ולא ידעתי מה ענין זה לכאן עיי"ש ולא דק דבוודאי גם הרא"ש לא כיון מעולם כי הך טעמא דגבי בור ודות שייך הכא רק דמביא ראיה שלא יהיה הדבר זר לכאורה דאיך יהיה כח מתנה יפה ממכר וע"ז כ' שאין הדבר זר כיון שיש טעם בדבר ומצינו כה"ג גם גבי בור ודות שיפה כח המתנה מן המכר כיון שיש טעם אבל לא שיהיה הטעם שוה בשניהם רק זה מטעמיה דידיה וזה מטעמיה דידיה וזה פשוט:

שם אין יפה ויפה כתב הרי"ף ומסתברא הא דלא טריף ממקבל מתנה הני מילי שבחא דמחמת הוצאה אבל שבחא דממילא טריף וכתב הרמב"ן שיצא לו זה מהא דאמרינן במס' בכורות ולא האשה בכתובתה והאמר שמואל בע"ח גובה את השבח מקולי כתובה שנו כאן ולא הבנות במזוניתיהן תנאי כתובה ככתובה ולענין דינא ודאי דיתומים שווים למקבלי מתנה דהא אין להם על מי לחזור ואדעתא דנפשייהו קא עבדי ומדקאמר ולא הבנות במזונותיהן משום דת"כ ככתובה ש"מ דשאר בע"ח גבי והיינו ע"כ בשבחא דממילא דאילו שבחא דמחמת הוצאה כיון דלא גבי ממקבל מתנה לא גבי ג"כ מיתמי ובנות במזונותיהן ע"כ מיתמי איירי ולא הוי צריכינן בזה לטעמא דת"כ כו' אלא ש"מ דשבחא דממילא טריף גם ממקבל מתנה והיינו טעמא משום דבזה לא שייך הך טעמא שכ' רש"י ז"ל דא"ל מאי אפסדתיך דשפיר הפסידו דאילו היתה ביד המוכר נמי היה עליה השבח הזה כיון דהוא ממילא והא דפריך התם והאמר שמואל כו' אף דשמואל לא איירי כלל בשבחא דממילא רק בשבחא דמחמת הוצאה ואשמועינן שאינו נותן לו אף ההוצאה משום שכך כותב לו כו' היינו משום דלא האשה בכתובתה בכל מיני גוביינא איירי בין מיתומים ובין מלקוחות ואפ"ה קאמר שאין לה שבח לכך פריך שפיר מלקוחות אלקוחות דמן הדין היה לה לגבות מלקוחות אפי' שבחא דמחמת הוצאה ולא ליתן ההוצאה כלל כשאר בע"ח ואהא משני מקולי כתובה שנו כאן ומ"מ מוכח שפיר הך דינא דשבחא דממילא מסוגיא דהתם היינו משינויא דלא הבנות במזונותיהן דזה וודאי דמיירי מיתמי ואפ"ה קאמר בגמ' משום דתנאי כתובה ככתובה משמע הא שאר בע"ח גבי מזה מוכח דאיכא שבחא דשאר ב"ח גבי ממקבל מתנה ומיתמי והיינו שבחא דממילא כן הוא ביאור סוגיא דבכורות לפי דברי הרמב"ן עי' במלחמות בשמעתין [והש"ך בס"ק ל"ב התפאר עצמו מאוד בביאור סוגיא זו וכ' דמקום הניחו לו מן השמים להתגדר בו ולא ידענא במה ישרו דבריו מדברי הרמב"ן בפירוש דשמתעין דגם לפי דברי הרמב"ן מבוארת הסוגיא היטב בלי שום גמגום ויתבאר אי"ה לקמן בארוכה] ולפ"ז ודאי דכל שבחא דממילא טריף ממקבל מתנה בין דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון ובין שלופפי והוי תמרי דהא אמרינן התם וכולן לאתויי מאי לאתויי שלופפי והוי תמרי כו' ומדקאמר ע"ז תנאי כתובה כו' מכלל דשאר בע"ח גבי גם שבחא דשלופפי והוי תמרי:

והנה מאיזה צד הוא גובה שבחא דממילא מפאת דקנה או מפאת דאקני נחלקו בזה גדולי הראשונים דדעת הרמב"ם ונ"י דשבחא דממילא גובה מטעם דהוי דקנה דאי הוי דאקני ממילא הוי קנינו של בעל מקבל מתנה דהא ברשותו נתהווה שבח זה תדע דהא שבחא דמחמת הוצאה לא גבי כלל ממקבל מתנה ואפי' אם הבע"ח יש לו דאקני אפ"ה לא גבי ממקבל מתנה והיינו משום דחשבינן לי' לקנינו של המקבל ולכך אין לבע"ח ע"ז שום שעבוד והא דגובה מלוקח אפי' שבחא דהוצאה ואינו נותן לו אפי' ההוצאה היינו משום דכיון דכותב לו אנא איקום כו' וכפי פי' הרי"ף דאדעתא דלשקול ממוכר הוא דעביד לכך חשבינן להשבח כאילו מכרו לוקח למוכר כיון דאדעתא דידי' קעביד נמצא כי הקנה השבח למוכר והמוכר חזר ומכרו ללוקח ולכך הוי שפיר קנינו של מוכר ומשתעבד לב"ח מדאקני אבל מקבל מתנה דאינו כותב לו כן נמצא כי קא עביד השבח אדעתי' דנפשיה קעביד והוי קנינו של המקבל מתנה ואין לו לבע"ח ע"ז שום שעבוד ואם איתא דשבחא דממילא הוי דאקנו ממילא הוי קנינו של המקבל מתנה ואין לבע"ח ע"ז כלום וכיון דמוכח מסוגיא דבכורות דשפיר גבי ממקבל מתנה שבחא דממילא אפי' דשלופפי והוי תמרי ש"מ דשבחא דממילא מקרי דקנה ולא דאקני והיינו משום דבשעה ששעבד לו השדה שעבד לו עם כל שבחא דממילא ומעיקרא חל שעבודו עליו ולכך כ' הרמב"ם דשבחא דממילא גובה כל השבח מלוקח ואילו שבחא דהוצאה אינו גובה רק החצי והיינו טעמא דשבחא דהוצאה דאינו גובה רק מדאקני אינו גובה רק החצי כדמסקינן בב"ב אבל שבחא דממילא דהוי דקנה גובה כולו וכן כתב גם הנ"י בשמעתין ועכ"פ הא ודאי דשבחא דמחמת הוצאה הא דגובה אותו הב"ח היינו משום דחשבינן לי' כאילו הלוקח מכר להמוכר וכן כ' הנ"י בהדיא דליכא למימר דבשעה ששעבד לו השדה שעבד לו זה דא"כ גם ממקבל מתנה יגבה כמו שבחא דממילא אלא ע"כ צ"ל דשבחא דמחמת הוצאה אין ביד המוכר לשעבדו כיון שהוא קנינו של הלוקח שנעשה ע"י הוצאתו ורק שבחא דממילא הוא דיש בידו לשעבד השדה עם כל שבחא דאתא עליה ממילא דלא חשבינן זה לקנינו של לוקח משום דאתי ממילא ועפי"ז כתב הנ"י דשבחא דמחמת הוצאה אם השביחה הלוקח לאחר מיתת המוכר אין בע"ח גובה הימנה משום דמהשתא ליכא למימר דהוי כאילו מכרו למוכר כיון דהמוכר כבר מת ואיך יקנה השבח לאחר מיתה וא"כ תו לא הוי דאקני של המוכר ולא גבי בע"ח מינה ואין לומר דמקנה הלוקח השבח להיתומים שהרי יש לו אחריות עליהן וא"כ אדעתא דהיתומים קעביד כמו אדעתא דמוכר דזה אינו דהא מהיתומים עצמם אינו גובה השבח דהוצאה שהשביחו היתומים לשיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם אבל שבחא דממילא ודאי גבי אפי' נעשה לאחר מיתת המוכר דהא לאו מדאקני קאתינן עלה רק מדקנה וגם מיתומים ומקבלי מתנה גבי זה והש"ך האריך להשיג על הנ"י במאי דכ' דאינו גובה משבח שהשביח לאחר מיתה ואין דבריו נכונים כאשר יתבאר לקמן אי"ה באריכות:

ושיטת הרמב"ן הוא דשבחא דממילא דקטריף ממקבל מתנה הוא מדאקני ולא מדקני ודבר זה יש ללמוד מדברי הה"מ בפכ"א מהל' מלוה שכתב בהלכה א' בשם הרמב"ן דכל דלא שוויא ניהליה אפותיקי מפורש אינו גובה רק חצי שבח אפילו בשבחא דממילא ובהלכה ג' כתב הה"מ דהרמב"ן הסכים להרי"ף דשבחא דממילא גבי ממקבל מתנה הרי חזינן להדיא דאף דסבר הרמב"ן כהרי"ף בשבחא דממילא ואפ"ה ס"ל דאינו גובה מהלוקח רק החצי גם בשבחא דממילא וצריך לומר דסברת הרמב"ן הוא דודאי לא מסתבר לקרותו להך שבחא דהוי דקנה כיון שלא היה בעולם בעת ההלוואה ורק אח"כ הוא דנעשה וא"כ וודאי דדאקני הוי ואפ"ה לא תיקשה כיון דהוי דאקני א"כ תו הוי קנינו של הלוקח או המקבל מתנה