נחלת דוד בבא מציעא ק

ואיך גבה זה ממקבל מתנה דזה אינו דאף דהוי דאקני מ"מ חשבינן ליה לקנינו של מוכר והוי כמו דאקני של המוכר שגובה ממנו הבע"ח והיינו טעמא דכיון דשדה זו היתה בשעת ההלואה ממילא יש בכח המוכר לשעבד לו השדה עם כל שבחא העתיד להיות עליו ממילא ואף שנתנה או מכרה אח"כ וביד הלוקח או המקבל מתנה נעשה השבח מ"מ כיון דבשעבודו הוא מבטל המכר או המתנה תו חשבינן ליה לענין שבחא דממילא כאילו נתהווה ביד המוכר ולא אשגחינן כלל במאי דמכרה או נתנה לגבי הבע"ח כיון דהוא בשעבודו מבטל זה ומ"מ דאקני הוי כיון דנעשה אח"כ והוי כנעשה ביד המוכר ואח"ז מכרו ללוקח ולכך אינו גובה מלוקח רק החצי כיון דמשום דאקני קאתינן עלה וממקבל מתנה גבי כולו משום דמקבל מתנה אין לו שעבוד דאקני והבע"ח יש לו לכך גובה את כולו ונמצא דגרע בזה מקבל מתנה מלוקח ובשבחא דמחמת הוצאה גרע כח הלוקח ממקבל מתנה דמלוקח גובה על כל פנים חצי וממקבל מתנה לא גבי כלל וכן כתב הש"ך וזה ברור לדעת הרמב"ן:

מיהו כל זה הוא דווקא בשבחא דממילא אבל בשבחא דהוצאה ע"כ גם הרמב"ן מודה לסברת הנ"י דחשבינן לי' כאלו הלוקח מכרו להמוכר כיון דאדעתא דידיה קעביד דליכא למימר דגם בזה חשבינן לי' כאילו הוי דאקני של המוכר ויש כח ביד המוכר לשעבד לו בשעת ההלוואה גם שבח דהיציאה כמו שבחא דממילא דא"כ גם ממקבל מתנה היה לו לגבות ומאי צריכינן בזה לטעמא דתדע אלא ע"כ דשבחא דמחמת הוצאה אין ביד המוכר לשעבדו דאיך יכול לשעבד מעותיו של הלוקח ונמצא דשבחא דהוצאה ודאי דהוי קנינו של לוקח או של מקבל מתנה והא דגובה אותו מלוקח היינו משום דחשבינן ליה כאילו מכרו הלוקח להמוכר וכמש"כ הנ"י והיינו משום דאדעתי' דידי' קעביד שכך כותב לו וכו' משא"כ במקבל מתנה דאדעתי' דנפשי' קעביד ולכך אינו גובה ממנו הבע"ח הך שבחא כלל ולפ"ז גם הרמב"ן מודה לדברי הנ"י דהך דינא דאם השביחה הלוקח לאחר מיתת המוכר אין בע"ח גובה הימנו וכמש"כ לעיל בדברי הנ"י והרמב"ם. ולכאורה היה נראה לומר דאדרבה לדברי הרמב"ן גם בשבחא דממילא הדין כן כיון דלדידי' גם שבחא דממילא הוא דאקני רק דחשבינן ליה לקנינו של מוכר וא"כ לאחר מיתת המוכר דלא אפשר ליה להמוכר למקנייה א"כ אין הבע"ח גובה מזה אך אי אפשר לומר כן דא"כ לא היה גובה מיתומים שבחא דממילא כיון דנעשה אחר מיתת אביהם ואנן חזינן דעיקר הך דינא דשבחא ממילא דמקבל מתנה יליף לה הרי"ף מיתומים וכן הוא להדיא בדברי הרמב"ן עצמו במלחמות הך הוכחה לשיטת הרי"ף מהיתומים:

וא"כ לכאורה דברי הרמב"ן קשיין אהדדי אמנם כד מעיינין שפיר אין כאן אפילו התחלת קושיא דבשלמא בכל דאקני שקנה המוכר השדה אחר ההלוואה א"כ אי אפשר לבע"ח לחול לשעבודו עלי' כ"א באמצעיות יד המוכר היינו שמתחילה יקנה אותה המוכר ומיד המוכר הוא דחל שעבודו עלי' דאם לא יקנה אותה תחילה המוכר מאין יחול שעבודו של בע"ח משא"כ לענין שבחא דממילא דאמרינן דמתחילת ההלוואה שעבד לו שדה זו עם כל שבח העתיד לבא עליה ממילא א"כ מה צריכינן בזה לשיקנה המוכר תחילה השבח ומידו יקנה הבע"ח לשעבודו מכח דאקני הא מכבר שעבד לו מוכר שדה זו עם כל השבח העתיד להיות ממילא וביד המוכר יש בידו לשעבד זה כיון שגוף השדה ישנו בשעת הלוואה א"כ תיכף שבא השבח לעולם זוכה בה הבע"ח לשעבודו אף מבלתי אמצעיות יד המוכר רק דמ"מ מיקרי דאקני כיון שאין השעבוד חל רק בשעה שבא השבח לעולם ובשעה זו חל נמי שעבודו של הלוקח לכך חולקין ביניהם השבח הבע"ח והלוקח כיון ששעבוד שניהם חל כאחת כמו בדאקני אבל לא שיהיה זה דאקני ממש דשם הוא זוכה מיד המוכר ובעינן קניית המוכר תחילה דבלא"ה מאין יחול שעבודו מה שאין כן כאן כיון דכבר שעבד לו שדה זו זוכה לבדו בשבח שדה זו דממילא גם מבלעדי אמצעיות יד המוכר והמוכר אינו מעלה ומוריד בזכיה זו כלל דמאין יש לו זכות למוכר שיקנה שבח זה דממילא כיון שכבר נסתלקו ידיו הימנו והלוקח או המקבל מתנה לא מקני לו זה השבח כלל רק אדרבה הבע"ח הוא העיקר בזכיית השבח בשעה שבא לעולם משום דכבר שעבד לו כן המוכר ולכך שפיר גבי מיתמי וגם מלקוחות שהשביחו לאחר מיתת המוכר ואפ"ה מלוקח לא גבי רק החצי כיון דשעבודו אינו חל רק בשעה שבא השבח לעולם ואז חל ג"כ שעבודו של לוקח ולכך חולקין כמו בדאקני וכל זה הוא בשבחא דממילא אבל בשבחא דמחמת הוצאה הדרן לקמייתא דע"כ צ"ל גם להרמב"ן כמו שכתב הנ"י דהלוקח מקני שבח זה להמוכר ומיד המוכר הוא דזוכה הבע"ח לשעבודו מכח דאקני כמו בכל דאקני דעלמא [דליכא למימר בשבח דמחמת הוצאה להנך סברות שכ' לעיל דא"כ גם ממקבל מתנה היה גובה ולא היו צריכינן לטעמא דתדע]. וא"כ מה שהשביח לאחר מיתת המוכר לא גבי הבע"ח וכמש"כ הנ"י וכדכתיבנא לעיל כנלענ"ד ברור בביאור מחלוקותן של הרמב"ם ונ"י עם הרמב"ן ועיין:

ולענין שבח היתר על ההוצאה אי הוי כשבחא דממילא או כשבחא דמחמת הוצאה הנה מצד הסברא הי' נראה ודאי דהוי כשבחא דהוצאה בין לשיטת הרמב"ן ובין לשיטת הנ"י שבארנו לעיל אלא שהרמב"ן במלחמות כתב דשבח היתר על היציאה דינו נמי כשבחא דממילא וגבי לי' ממקבל מתנה ולא צריכינן בזה לטעמא דתדע כו' ועיקר רבותא דשמואל הוא בשבח שכנגד ההוצאה דווקא ולזה צריכינן לטעמא דתדע ויליף לה להך דינא מהא דפריך בגמ' והא שמואל במאי מוקי לה כו' אי בבע"ח קשיא רישא וסיפא ואי ס"ד דבלא מימרא דשמואל הוי אמינא דאפילו שבח היתר על ההוצאה נמי לא גבי דגם בזה צריכינן לטעמא דתדע א"כ בלא שמואל איך ניחא ליה הברייתא הא בלא שמואל קשה טפי דלא גבי בע"ח שבח כלל אלא ודאי דלשבח היתר על הוצאה לא צריכינן בזה למימרא דשמואל משום דהוי כשבחא דממילא ולכך לא מקשה מינה רק לשמואל זהו תוכן ראיית הרמב"ן ולדבריו יתיישב נמי הא דפשיטא לי' להגמ' דלשמואל אינו נותן ההוצאה ולכאורה היכן נזכר זה בדבריו אלא ודאי משום דבלא"ה אין רבותא כלל במימרא דשמואל אך כל האחרונים הקשו עליו דא"כ הא דאר"נ הא מתניתא מסייע למר שמואל ע"כ דהיה לו איזה משמעות בברייתא דמיירי בשבח שכנגד ההוצאה דווקא דבלא"ה אין כאן סיוע כלל כיון דעיקר מימרא דשמואל לא בא להשמיענו רק זה אלא ע"כ דהיה לו איזה משמעות בברייתא דמיירי ג"כ בכה"ג והיינו משום דסתם שבח הכי משמע או איזה משמעות אחר [דהא ליכא למימר בברייתא כמו שכתבנו בדברי שמואל דבלא"ה ליכא שום רבותא דהא הברייתא לא מיירי בדין גביית הבע"ח את השבח רק מהיכן גובה הלוקח מהמוכר את השבח דאינו גובה רק מבנ"ח ולכך ע"כ צ"ל דהיה לו לר"נ איזה משמעות אחר ע"ז] וכיון שכן איך אמר והונא חברין מוקי לה בלוקח מגזלן הא נגזל אינו גובה שבח שכנגד ההוצאה ועכ"פ צריך ליתן ההוצאה כדין יורד לתוך שדה חבירו כמש"כ כל הפוסקים ולשיטת רש"י דס"ל דהכסיפה ביד הגזלן אינו נותן ההוצאה היה ניחא דהונא מוקי לה בכה"ג אך כבר כתבנו לעיל דשיטת רש"י בזה דחוקה וגם הרמב"ן עצמו לא ס"ל בזה כרש"י כמבואר בדבריו:

והנה לפי דברי הש"ך שם בביאורו לסוגיא דבכורות שכתב דשמואל תרתי אתי לאשמועינן חדא דאינו נותן ההוצאה ועוד דדאקני משתעבד דגם זה לא נמצא מפורש בשום משנה וברייתא להדיא זולת בדברי שמואל דכאן וא"כ גם בשבח היתר על היציאה איכא רבותא אפי' להרמב"ן דהוי כשבחא דממילא מ"מ בשבחא ממילא גופא איכא רבותא דאי דאקני לא משתעבד גם שבחא דממילא לא גבי לשיטת הרמב"ן דס"ל דשבחא דממילא היא דאקני לפ"ז נוכל ליישב קצת ולומר דהא דקאמר ר"נ הא מתניתא מסייע למר שמואל לאו לכולה מימרא דשמואל בא לסיועי דאינו נותן גם ההוצאה דלוה אין שום משמעות בברייתא רק דאתי לסיועי למקצת מימרא דשמואל דעכ"פ דאקני משתעבד ומעתה יתיישב שפיר הא דאמר והונא חברין כו' והא דפריך בגמ' והא שמואל במאי מוקי לה אי בבע"ח קשיא רישא וסיפא נמי אין כוונתו להקשות על כולה מימרא דשמואל רק דה"ק דאי לאו דשמואל היינו תופסים דבריו במקצת דדאקני משתעבד ולכך נוטל שבחא דממילא ושבח היתר על היציאה דמקרי ממילא להרמב"ן אבל מאי דחידש שמואל דאינו נותן גם ההוצאה מטעמא דתדע שכך כותב כו' בזה לא היינו תופסים דבריו והוי אתא לן הברייתא שפיר אבל לשמואל קשיא ואין להקשות ע"ז דא"כ דסברת המקשה היה לתפוס דברי שמואל במקצת והיינו במאי דחידש דאקני משתעבד ולהקשות על הא דחידש דאינו נותן ההוצאה ובלא דברי שמואל כלל גם לדידיה לא הוי ניחא הברייתא אלא שתופס דבריו במקצת בכדי ליישב הברייתא ומקשה על אידך חידושא דשמואל א"כ אזדא לה הוכחת הרמב"ן שהוכיח דשבח היתר על היציאה הוי כממילא משום דאל"כ איך הוי ניחא הברייתא להמקשה בלא מימרא דשמואל ואי ס"ד דאמרינן דהמקשה תופס דברי שמואל במקצת א"כ שפיר י"ל דשבח היתר על היציאה הוי כשבחא דהוצאה ואפ"ה הוי ניחא לי' להמקשה בלא שמואל הך ברייתא משום דתופס דברי שמואל במקצת וס"ל דטעמא דתדע שכך כותב לו כו' זה לא שייך רק בשבח היתר ע"ה דבזה הוא דמסתבר לומר שמקנה אותו להמוכר ואדעתא דמוכר קעביד משום דעכ"פ לא מפסיד מידי מכיסו אבל שבח שכנגד הוצאה דמפסיד