נחלת דוד בבא מציעא צה

דיצאו עליו עסיקין יכול לחזור בו ואפילו מש"פ ליכא וגם לפיר"ת במס' כתובות נמי הוי הרבותא דלא בעי לקבולי מש"פ וכמו שיתבאר בסמוך אי"ה ולענין קושייתם השניה י"ל דקמ"ל דאף שלא החזיק בגוף השדה רק במצריה אפ"ה מהני לענין שלא יכול לחזור בו עוד והא דקמ"ל הכא טפי הך דינא ולא אשמועינן בדוכתא אחריתא בדיני חזקה היינו משום דסד"א דהכא כיון דהקילו לו לחזור בו מחמת העסיקין לענין דלא בעי לקבל מש"פ ה"נ ה"א אף שקנה בקנין המועיל אפ"ה כל זמן שלא החזיק בגוף השדה רק במצריה יכול לחזור קמ"ל דלא אלא כיון שקנה בקנין המועיל תו לא מצי לחזור בו אפילו לא נתן מעות מיהו עכ"ז הוא דחוק מש"כ בישוב קושיא השניה ועיין:

שם רש"י ד"ה ויש לו שבח וא"ת הנגזל יתן השבח שהרי השיבו קרקע משובחת כגון שגזל קרקע משובחת והכסיפה ביד הגזלן עכ"ל. דעת רש"י דכל היכא שהכסיפה ביד הגזלן אין צריך ליתן ההוצאה והא דהוכרח רש"י לפרש כן ולא פירש דמיירי בשבח היתר על ההוצאה וכמש"כ התוס' וכן רש"י עצמו פירש כן לקמן גבי פירות עיי"ש ברש"י ד"ה בגוזל ונגזל עיין במהרמ"ש ואינו מובן. ולעד"נ דסברת רש"י הוא דכל היכא דאמרינן שבח סתם מיירי גם בכנגד ההוצאה ויליף לה כן מכמה דוכתי חדא מהא דאמר שמואל לקמן בע"ח גובה את השבח ולא אדכר במלתא דשמואל כלל מענין ההוצאה ואפ"ה חזינן להגמ' דמקשה עלה לקמן ואי בבע"ח קשיא רישא וסיפא דלשמואל גם ההוצאה אין צריך ליתן ש"מ דסתם שבח מיירי גם בכנגד ההוצאה. ותו דבב"ק (צ"ה) דאמרינן דאתא בעל ארעא ושקיל ארעא ושבחא ש"מ בשוגג נמי קניס ועיי"ש בתוס' ד"ה דאתא בעל ארעא שכ' הו"מ לשנויי דבשבח היתר על ההוצאה כו' אבל הא ליכא למימר דסתם שבח משמע בין כנגד יציאה כו' דהא התם בפלוגתא דרב ושמואל מיירי ע"כ ביתר על היציאה מיירי והיינו משום דאזלו לשיטתם שפירשו כאן אבל לרש"י נראה לו דוחק הא דכתבו התוס' הו"מ לשנויי כאשר הוא באמת דוחק גדול כמבואר לכל לכך מתרץ לההיא סוגיא כהך אבל ליכא למימר שכ' התוס' ולזה הוכרח ע"כ לפרש סוגיא דידן דמיירי דהכסיפה ביד הגזלן ועוד בסוגיא דב"ב דמותבינן ואם איתא חצי שבח מבעי לי' וגם לעיל מיני' דאותבינן ואי ס"ד דאקני לא משתעבד אמתי גובה את השבח ולשיטת הסוברים דשבחא דממילא גובה בלא דאקני ולכך גובה את כולו א"כ אמאי לא מוקמינן התם בשבחא דממילא והש"ך תירץ על זה דלישנא דהשביחה הכי משמע וזה נראה לרש"י לדוחק עיין באו"ת ויתבאר אי"ה באריכות לקמן ועוד דלשיטת הרמב"ן שיתבאר לקמן דגם שבח היתר על ההוצאה הוי ג"כ כשבחא דממילא וא"כ אם נצרף לזה דעת הסוברים דשבחא דממילא נוטל כולו בלא דאקני הדק"ל ואזדא לה תירוצו של הש"ך אשר על כן מכל הלין טעמא נראה לרש"י דסתם שבח מיירי בכנגד היציאה ולכך הוכרח לפרש דמיירי בהכסיפה ביד הגזלן:

אמנם התוס' מאנו בפירושו. חדא דבעיקר הסברא אין נראה להם דמה בכך שהכסיפה ביד הגזלן מ"מ כיון דהלוקח הוציא עליו מכיסו מחוייב הנגזל לשלם לו כדין היורד לתוך שדה חבירו ואי משום שהיתה משובחת מעיקרא זה יש לו לתבוע מהגזלן אבל עכ"פ להלוקח צריך לשלם היציאה וכן כ' הנ"י באמת לדינא דלעולם צריך לשלם להלוקח יציאותיו אפי' בהכסיפה ביד הגזלן ועיין בשו"ע סי' שע"ג הובאו שני הדיעות דעת רש"י ודעת הנ"י והתוס' ולפ"ז הא דמסיימו התוס' ומיירי שגזלה ריקנית ר"ל אף ריקנית וכן כ' במהרמ"ש. ועוד י"ל דמשו"ה לא ניחא להו להתוס' בפירש"י דא"כ איך קאמר שמואל ע"ז דמחזי כריבי' ואי ס"ד דמיירי בהכסיפ' ביד הגזלן א"כ אילולי דהשביחה הלוקח הוי הנגזל תובע זה מהמוכר וא"כ טובא אהני' לי' לוקח למוכר בזה דפורע חובו וא"כ מאי מחזי כרבית יש בזה ונהי דפורע חובו של חבירו פטור מן הדין היינו משום דיכול לומר הווינא מפייסינא לי' אבל דיהי' האיסור משום דמחזי כריבית בפירש זה ודאי אין סברא כלל כיון דפרע חובו א"כ אינו נוטל בחנם תדע דהא בהיה ת"י דבר של חבירו ופרע חובו יכול לנכות לו וא"כ ה"נ בפירש וודאי דמהני וזה ברור וצע"ג ליישב זה אליבא דרש"י ולפ"ז בדיוקא נקטו התוס' ומיירי שגזלה ריקנית ודלא כמהרמ"ש. עוד הי' נראה לומר דלכך לא ניחא להו להתוס' כפירש"י דאי ס"ד דמיירי בהכסיפה ביד הגזלן א"כ יש לו קצבה לשבח זה היינו כפי מה שהי' מקודם ביד הנגזל וא"כ אמאי לא טריף לשבח זה ממשעבדי מיהו למ"ד שם בגיטין (נ' ב') מפני שאינם כתובים ניחא אבל למ"ד מפני שאינם קצובים קשיא ועיי"ש בגיטין דיש בזה ב' שיטות אי פסקינן כמ"ד שא"ק או כמ"ד שא"ב והתוס' ס"ל לפסק הלכה כמ"ד שאינם קצובין ולכך לא רצו לפרש כפירש"י. והש"ך בסי' קט"ו ס"ק (ט"ו) כתב דאפי' למ"ד שאינם קצובים אפ"ה אינו גובה אפי' ממשעבדי שקנו לאחר טריפה ולדבריו גם כאן אפשר לומר דאפילו למ"ד שאינם קצובים אפ"ה אינו יכול לגבות ממשעבדי אך דבריו תמוהים כאשר יתבאר אי"ה לקמן ועיין. לכך פירשו התוס' דמיירי בשבח היתר על ההוצאה והרי"ף פי' דמיירי בשבחא דממילא והנה אין לדייק מדבריו מדלא קאמר כהתוס' ש"מ דס"ל דשבח היתר על היציאה הוא ג"כ כשבחא דממילא וכשיטת הרמב"ן שיתבאר לקמן ולכך במאי דאמר דמיירי בשבחא דממילא נכלל ג"כ שבח היתר על היציאה דזה אינו דיוק דבאמת פי' התוס' דחוק קצת דכל כה"ג ה"ל לפרושי ולחלק בין אם ההוצאה יתירה על השבח ובין השבח יתר על הוצאה אלא דהתוס' הוכרחו לאוקמי בהכי משום דלא ס"ל כהרי"ף בשבחא דממילא אבל להרי"ף ניחא טפי לאוקמי בשבחא דממילא וזה פשוט:

שם תוס' ד"ה סיפא נמי בגוזל ונגזל מרישא עצמה היה יכול להקשות עיין במפרשי הש"ס שדחקו עצמם להעמיד דברי התוס' והיינו כיון דאכתי לא ידע מהך שינוייא דהא כדאיתא כו' והוי ס"ל דסיפא דומיא דרישא א"כ ה"נ רישא דומיא דסיפא דמיירי בלוקח מגזלן ולא בגזלן עם הנגזל ולא שייך עתה תירוצא דבסמוך ולכך שפיר הקשו התוס' דמרישא עצמה היה יכול להקשות וזה דחוק דהא כיון דלא מצי לאותבי' מרישא בלא סיפא וע"כ יש לו להביא הסיפא לכך מקשה מסיפא עצמה ועוד דנהי דהוי ס"ל דסיפא דומיא דרישא דמיירי בגזלן ולא בבע"ח מ"מ מנ"ל לומר דגם בזה אמרינן דומיא דלהוי מיירי בלוקח דווקא אימא דלא קפיד עתה רק דלהוי בגוונא חדא בגזלן אבל במה שזה מיירי בלוקח וזה בגזלן עצמו לא אכפת לן לכך נראה יותר נכון כמש"כ המאור ומלחמות דבאמת מרישא לא היה יכול להקשות משום דרבא גופי' הוא המקשה והוא עצמו משני לקמן דמיירי שהגזלן עצמו אכל הפירות והא דלא מצי לשנויי כן בשבח נראה מדברי המפרשים דהיינו טעמא משום דכיון דהשבח אינו דבר נפרד מהקרקע א"כ לא שייך בזה שינוייא דלקמן דהא על שינויא דלקמן מקשה בין לרבא בין לרבה בר ר"ה מלוה ע"פ הוא כו' ומשני שעמד בדין על הקרן ולא על הפירות ומאי פסקא סתמא דמלתא כו' וזה לא שייך בשבח כיון דאינו דבר נפרד מהקרקע והכל הוא קרן א"כ כשעומד בדין עומד גם על השבח ולכך לא מצינן לשנויי על שבח שנוייא דלקמן כן נראה מדברי המפרשים עיין במוהרמ"ל במש"כ בגמ' ובתוס' עיי"ש:

אך עיקר דבריהם אלו לא יתיישבו רק על מאי דלא משנינן כן אברייתא דלשבח קרקעות דקתני בה כשהוא גובה את הקרן גובה מנכסים משועבדי' דא"כ ע"כ איירי שעמד בדין על הקרן דבלא"ה הוי מלוה ע"פ וכקושיית הגמ' לקמן אבל אמתני' דאין מוציאין לאכילת פירות דלא תני בה מידי מקרן שפיר מתוקמא גם בלא שינויא דלקמן דחפר בה בורות כו' רק שהקרן הוא בעין ונוטלו הנגזל ולא בא לתבעו רק על הפירות שכבר אכל ולא צריכינן לאוקמי שעמד בדין כלל וכן כתב באמת במלחמות ואין להקשות ע"ז דא"כ מאי מפני תיקון העולם וכמו שהקשו התוס' לקמן ד"ה כשעמד בדין דתירוצם לא שייך עתה כיון שלא עמד בדין כלל דבאמת עיקר קושייתם לא נהירא וכמו שאכתוב לקמן אי"ה ומעתה צ"ל דהא דלא מצי לשנויי כן גם אשבח אינו רק משום דלשנא דלשבח לא משתמע לי' הכי דא"כ לפחת קרקעות ה"ל למיתני אבל לא מחמת הוכחה הכרחית שכתבנו לעיל בשם המפרשים וכן הוא להדיא במלחמות עיי"ש. אך לדברי התוס' ד"ה כשעמד בדין שפיר מתקיימין דברי המפרשים ודו"ק. ולדברי הרמב"ן במלחמות צ"ל דלא ס"ל בהא כהתוס' רק כמו שאכתוב לקמן אי"ה בישוב קושייתם ועיין בזה כי קצרתי קצת:

שם בגמ' תריץ נמי בבע"ח עיין ש"ך סי' קט"ו שהקשה בשם גי"ת דלמאי דמסקינן בב"ב דבע"ח אינו גובה רק חצי השבח וקאמר התם על ברייתא דידן מאי שבח חצי שבח והחצי השבח השני נשאר ת"י לוקח משום דהו"ל כאלו לוה ולוה ואח"כ קנה דקיי"ל דיחלוקו א"כ החצי השבח הנשאר ת"י לוקח בודאי שעל שעבוד קרנו הוא נוטלו וא"כ איך כשהוא גובה את הקרן גובה מנכסים משועבדים דמשמע דכל הקרן גובה מנכסים משועבדים ואמאי הא כבר קבל ע"ז חצי השבח וה"ל לנכות זה שלא לגבות כנגד זה ממשעבדי עיי"ש שהאריך בקושיא זו עד שמסיק לבסוף שהש"ס לשנא קטיע נקיט ובאמת אה"נ דמנכה זה ולא גובה כל הקרן ממשעבדי רק פחות חצי שבח עיי"ש. ויותר היה לו לתרץ לפי שיטתו דהברייתא מילי מילי קתני והא דתני גובה את הקרן מיירי בדליכא שבח ובדאיכא שבח גובה את השבח מבנ"ח והברייתא לא אתיא לאשמועינן רק מהיכן נגבה הקרן ומהיכן השבח אבל לא מיירי בחדא גוונא וכיון דמגיה הברייתא דמאי שבח חצי שבח ממילא ידעינן דמנכה זה מהקרן כן י"ל לפי שיטתו אבל עיקר דבריו תמוהים מאוד דאיך אפשר לומר דמנכין זה