נחלת דוד בבא מציעא צד

מבע"ח הכי יודע הלוקח בשעת מעשה אם היא גזולה א"ל הא בלא הכיר בה איירינן עתה ובהכיר בה לדעת הרא"ש גם פירש לא מהני ואפילו לדעת התוס' שיתבאר לקמן דס"ל דמהני פירש גם בהכיר מ"מ הא ודאי דסוגיא דידן מיירי עדיין בלא הכיר וכיון שכן איך שייך לומר דלהכי לא הזכיר שעבוד משום דאיירי בלוקח מגזלן ועוד דגם במימרא דלעיל דלא הזכיר פירי משום דמיירי בלוקח מבע"ח ומנא ידע דלמא היא גזולה וא"כ גם לפירות הי' לו לחוש דודאי הלוקח מספק חושש לכל מילי ולכל מיני טריפות בין דגזלן בין דבע"ח ועל כולם הוא נוטל אחריות מהמוכר שלא יארע לו שום נזק בין מגזלן בין מב"ח ולכך מסתמא ודאי אית לן למכתב בכל השטרות בין שעבוד בין פירי. שעבוד מחששא דבע"ח ופרי מחששא דגזלן והא דקאמר הגמ' לקמן במאי אי בבע"ח מי אית לי' פירי אלא לאו בלוקח מגזלן אין הכוונה להביא ראיה מדכותב לו פירי ש"מ דאיירי בלוקח מגזלן וא"כ מדכותב לו נמי שבחא ש"מ דלוקח מגזלן יש לו שבח ותקשה משמואל אדשמואל דזה אינו דאפשר דפירי כותב לו משום חששא דגזלן ושבחא משום חששא דבע"ח ולאו דווקא כולהו משום חששא דחדא צריכין למהוי רק משום דהלוקח בעי למיחש לכל מילי לכך כותב לכולהו רק דקושיית הגמ' הוא מפירות גופא דכיון דמשום חששא דב"ח לא הוי צריך למכתבי' אלא ע"כ משום חששא דגזלן ולשמואל כיון דלוקח מגזלן אין לו שבח גם פירות אין לו דפירות ושבח דין אחד להם תדע דהא לעיל פריך מברייתא דלאכילת פירות אדשמואל דמיירי בשבח ש"מ דדין אחד להם לשמואל דגם פירות אין לו ללוקח מגזלן וכן כתבו התוס' לעיל להדיא דמרישא גופיה הוי מצי למפרך עיי"ש וכיון שכן לא הבנתי דברי התוס' כלל דמאי שייך לפליגי בעת כתיבת השטר בין לוקח מבע"ח או מגזלן אטו הלוקח יודע מאיזה חששא יש לחוש ומאיזה אין לחוש הלא הוא מספק חושש לכולם וצריך לדחוק ולומר לדעת התוס' דשפיר יוכל הלוקח לדעת בקרקע זה שאינה גזולה כגון שיודע בה שהיא של אבותיו וכדאמרי כה"ג במס' ב"ב (מג ע"ב) גם במטלטלין במכיר בה שהיא בת חמורו וא"כ כ"ש שיש לומר כן בקרקע וכמו כן יוכל הלוקח לדעת בקרקע זה אם יש עליו בע"ח אם לא דהא מהאי טעמא מלוה בשטר קטריף מהלקוחות משום דקלא אית ליה וכיון שכן שפיר יוכל הלוקח לדעת אם יש עליו מלוה בשטר א"ל ולכך היכא שיודע שוודאי קרקע זו אינה גזולה אין לו לחוש רק מבע"ח והיכא שיודע שאין עליו בע"ח משום דליכא קלא רק שאינו יודע מאין באתה שדה זו לידו אין לו לחוש רק לנגזל. אבל גם זה דוחק דבשלמא אי שמואל הוי איירי עם הלוקח שפיר יש לומר כן אבל כיון דמימרא דשמואל הוא אל הסופרים הכותבים שטרות והסופר ודאי צריך לחוש לכל החששות ומאין הוא יודע מה הוא חששא אצל הלוקח וממילא צריך למכתב לכל לישני שפירי ועל כולם היה לו לשמואל לצוות לו שלא יכתוב בלא המלכת הבעלים ולמה לי' לשמואל למימרא להא מלתא בתרי זימני ובתרי גווני ולא קאמר חדא זמנא דעל כל מיני אחריות מאיזה חששא שיהיה צריך לימלך. ועוד דפשטא דלשנא דהגמ' וודאי מורה שאינם מימרות חלוקות רק דהא דקאמר הגמ' כאן בשמעתין והאמר שמואל שבח ושפר וכו' צריך לימלך והיכן אמר זה שמואל. אלא הוא עצמו מאי דמייתי לקמן דאמר לרב חיננא בר שילת אימלך וכתוב רק דכאן נשמט מלת פירי ושם נשמט מילת שעבוד או אפשר דממילא משתמע כן ומה שחסר זה גילה זה אבל הכל מימרא חדא וכן יראה להדיא שם מלשון רש"י ד"ה אימליך שכ' וז"ל אם יקבל עליו להגבותו מלוקח משפר נכסיו קרנא וכו' הרי שכלל גם הקרן בכלל ההמלכה ודלא כהתוס' והיינו משום דמפרש ע"כ דהיא הכל מימרא חדא וכדכתיבנא ואף דרש"י פירש בהא דעביד אינש דזבין ארעא ליומי' שמא לא יטרפוהו ממנו ואם יטרפוהו שמא לזמן מרובה ואוכל בתוך כך פירות הרבה עכ"ד ושני טעמים אלו לא שייכים לכאורה בלוקח מגזלן דבשלמא בבע"ח שייך שפיר למימר שמא לא יטרפנה דיסלק לו המוכר בזוזי או בדברים אחרים אבל נגזל ודאי יטרפנה. גם אידך טעמא דבתוך כך אוכל פירות הרבה לכאורה לא שייך בנגזל לפמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' גזילה ה' ח' דנגזל שבא לטרוף מהלוקח מחשבין עמו כל הפירות שאכל כל זמן שהיתה ת"י ומשלם וכן פסק בשו"ע סי' שע"ג סעיף ב' עיי"ש וא"כ קשה מאיזה טעם יהיה שייך כאן בלוקח מגזלן לומר עביד אינש דזבין ארעא ליומיה אך זה אינו דהא אנן בשיטת רש"י קיימינן וכבר הביא המ"מ שם דברי רש"י במס' גיטין דנראה מדבריו דחולק בזה עם הרמב"ם וס"ל דאין הנגזל טורף הפירות שכבר אכלן וא"כ שפיר שייך גם בלוקח מגזלן הך סברא דבתוך כך אוכל פירות הרבה ועביד דזבין ליומיה:

והנה הה"מ שם דחה דברי רש"י בשתי ידים והביא ראיות ברורות להרמב"ם אמנם כל השגותיו אינו רק לפי הבנתו בדברי רש"י דאפי' מהגזלן עצמו ג"כ אינו טורף הפירות שכבר אכלן כדמוכח מהראיה שרצה להביא לדבריו מסוגיא דלקמן (יד ב') הב"ע כגון שגזל שדה מליאה פירות ולא קאמר שגזל שדה ואכל פירות ושם בגזלן עצמו איירינן ולפי הבנתו זאת שפיר השיג מהתוקף עבדו של חבירו ומהא דהדרא ארעא והדרי פירי ומקרא מלא דבר הכתוב השב לה את כל תבואת השדה אבל לענ"ד נראה ברור דמעולם לא כיון רש"י לזה שלא יצטרך הגזלן לשלם בעד הפירות שאכל רק דדעת רש"י הוא דמהלוקח מהגזלן לא מצי למגבי הנגזל הפירות שכבר אכלן דבשלמא הפירות שהן בעין שפיר קטריף הנגזל להשדה עם הפירות אבל אותן שכבר אכלן ויצטרך הלוקח לשלם דמים עבורם מה סברא הוא כלל שיוכל הנגזל לתבעם מהלוקח ושפיר מצי הלוקח למטען מה לי ולך היום לאו בע"ד דידי את ולא גזלינא ממך מידי זיל לגבי גזלן ותבע אותו אטו אם הגזלן היה תולש בעצמו הפירות ומכרן היעלה על הדעת שיוכל הנגזל לתבוע מהלוקח הפירות שלקחן מהגזלן הן או דמיהן וה"נ דכוותיה כי על הפירות שכבר אכל אין להנגזל שום דין ודברים עם הלוקח והוי כלקח פירות תלושים מהגזלן כנ"ל ברור כוונת רש"י ומעתה נתבטלו כל השגותיו של הה"מ עליו ודו"ק שוב ראיתי באו"ת סי' קט"ו שגם הריטב"א ס"ל כרש"י וברור שג"כ כוונתו כמש"כ ואינו ת"י לעיין בו. ומעתה לשיטת רש"י ברור הדבר דגם בלוקח מגזלן שייך הך סברא דעביד אינש דזבין ליומיה וא"כ ע"כ צריכינן לפרש דהכל הוא מימרא חדא וחדא זימנא אמרה שמואל לרב חיננא אמליך וכו' וכאן בשמעתין הכוונה על האי מימרא ג"כ וכמש"כ לעיל ודלא כהתוס':

מיהו גם לשיטת הרמב"ם דס"ל דהלוקח צריך לשלם בעד כל הפירות שאכל מ"מ אין דבריהם מוכרחים דנהי דהך טעמא דבתוך כך אוכל פירות ליכא מ"מ אפשר דטעמא דשמא לא יטרפוהו איכא דכי היכי דלא טריף עד עכשיו והיינו לעצלותו שאינו רוצה למיקם בדינא ודיינא או שאין לו עדים המועילים ע"פ ד"ת כמו כן אפשר לא יטרפוהו לעולם ואפשר שבין כך וכך ימותו עדיו או ילכו למדה"י תדע דהא ע"כ צריך לומר כן גם להתוס' בכתב לו בהדיא בשטר שלא באחריות ודו"ק. ועוד דע"כ איירי בלא הכיר בה דבהכיר קאמר שמואל להדיא דאפי' מעות אין לו ובלא הכיר הא גופי' ספיקא הוי דלמא היא אינה גזולה ולא יטרפוה ממנו ולכך מחית נפשי' לספיקא וזבין ליומי' ולכן אפי' בנמצאת גזולה שוב אינו חוזר עליו כן נלענ"ד אילולי דברי התוס' משום דפשטא דסוגיא ודאי משמע דהכל מימרא חדא וגם הלוקח ודאי כותב שטר בכל לישני שפירי שיועיל לו בין לענין בע"ח ובין לענין גזלן ולא שייך כלל לפלוגי כמש"כ התוס' ודקדוקם אינו כדאי לעוות עלינו השמועות ועיין:

שם בגמ' דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה עי' בתוס' שהקשו דמאי נ"מ בזה הא כל מה שיכול לטעון ראובן טענינן אנן ללוקח והעלו בסוף דבריהם דנ"מ אם ראובן הוא פקח ובעל תחבולות ויכול לטעון טפי משמעון וכן הר"ן בכתובות העלה דהעיקר כהאי תירוצא ולא הבנתי דבריהם דאיך אפשר שראובן יכול לטעון טפי ממה שהב"ד טוענין עבורו לכך נראה עיקר כהנך שינויי דמשני הרא"ש והנ"י דנ"מ לענין אם עשה שדהו אפותיקי או לענין שיעור ארעא ושבחא עיי"ש בדבריהם וגם הטור פסק כהנך תרי שינויי מיהו על תירוצם השני יש לעיין עליהם מסוגיא דלקמן ועי' ש"ך סי' רכ"ו ס"ק א' ויתבאר אי"ה לקמן:

שם ע"ב משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו כו' מאימת הוי חזקה מכי דייש אמצרי הרבה פירושים נאמרו בזה רש"י פי' דמיירי בלא נתן מעות וגם נראה מדבריו דדייש אמצרי הוי חזקה גמורה לקנות בה וקמ"ל דכיון שהחזיק בקרקע בחזקה המועלת לקנות תו לא יכול לחזור מחמת העוררים אפילו אם לא נתן דמים והתוס' הקשו עליו חדא דמאי קמ"ל דעד שלא החזיק יכול לחזור דמלתא דפשיטא היא כיון דלא נתן דמים ולא החזיק דיכול לחזור ועוד מאי בעי הכא מאימת הוי חזקה הא מתניתין היא נעל גדר ופרץ הוי חזקה והנה לקושייתם הראשונה יש לומר דמיירי שקנה באיזה קנין דמהני למי שפרע דכמה קנינים איכא דאף דאינם מועילים לקנות לגמרי מ"מ מי שפרע בעי לקבולי כגון סיטומתא ונתן משכון על המעות או אפילו שט"ח [ע' בנ"מ] דכל הני לא הוי קנין גמור ואפ"ה מהני לענין מש"פ וקמ"ל דכיון