נחלת דוד בבא מציעא צב

התקבלתי לא ידענא מה הוסיף ע"ד האו"ת ובמה יתורץ בדבריו מה שהקשה הוא בעצמו על דברי האו"ת דגם על תירוצו יש להקשות בפשיטות כן ואדרבה לתירוצו קשה טפי מלדברי האו"ת כמבואר לכל מעיין ומה שתירץ עוד בנ"מ לחלק בין שובר מחילה לשובר פירעון דבשובר מחילה הוא דלא בעינן מטא לידי' אבל שובר פירעון דמי לשאר שטרות והתם בברייתא דמצא שובר לאביי דאמר אפ"ת ליתא לדשמואל כו' א"כ ע"כ איירי בשובר מחילה דשובר פירעון לא כתבינן לאשה בלא בעלה מחששא דשמא תמכור אח"כ הכתובה לאחר ולאקרי וכתיב לא חייש אביי וא"כ ע"כ לא מצי איירי ההוא ברייתא רק בשובר מחילה ולכך שפיר קאמר אביי דשובר בזמנו טריף משום דעבז"ל ולא בעינן מטא לידי' כלל בשובר מחילה עכ"ד וכוונתו מבוארת דר"ל דשובר דמתניתין דמוקמינן לאביי דבעינן מטא לידי' איירי בשובר פירעון דלפי האמת גם אביי אית לי' להא דשמואל דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ולכך שפיר כתבינן גם שובר פירעון לאשה בלא בעלה דליכא למיחש למידי ולכך שפיר מצינן לאוקמי למתניתין בשובר פירעון ואף דאביי אמר אפ"ת ליתא לדשמואל אין כוונתו לפלוג על שמואל רק דאמר דההיא ברייתא נוכל לאוקמי דלא כשמואל אבל באמת לא פליג עם שמואל ולכך מוקי למתניתין בשובר פירעון וכשמואל זהו תוכן כוונת תירוצו וגם זה אינו נלע"ד חדא דלשנא דהרא"ש דמחלק בין דבר שרוצה לזכות מחדש לדבר שהוא ת"י משמע להדיא דאין חילוק בשובר פירעון לשובר מחילה רק דכיון שהוא ת"י אף בשובר פירעון לא בעינן מטא לידיה ועוד דאף לפי דבריו אכתי לא מתיישבא מה שהקשה הש"ך מהך ברייתא גופא דקתני אם אין האשה מודה לא יחזיר וכיון דהברייתא ע"כ איירי בשובר מחילה דלא בעינן מטא לידי' אמאי לא יחזיר מיהו לזה י"ל דאין האשה מודה היינו שטוענת מזוייף הוא וכדמוקמינן למתניתין בסוגיין אליבא דשמואל באין חייב מודה דהיינו דטוען מזוייף הוא ועוד קשה דנהי דבמאי דצריכינן לומר לדבריו דאביי אליבא דאמת אית לי' דשמואל אינו דוחק כ"כ דאף דקאמר אפ"ת ליתא לדשמואל מ"מ אין הכרח שלא יסבור באמת כשמואל רק דאמר דמהברייתא אין ראי' ויש להביא ראי' לדבריו מסוגיא דב"ק (פט א') דתנינן שם העבד והאשה פגיעתן רעה ופריך עלה אמאי תזבין לכתובתה בטובת הנאה ומשני כדשמואל שיכולה למחול וכל לגבי בעלה ודאי מחלה עיי"ש ולא משני שם שינויא אחרינא ומשמע מינה דלא מיתוקמא מתניתין דהתם רק אליבא דשמואל וא"כ בהכרח גם אביי ס"ל הכי כיון דמתניתין דהתם מסייעיה ולא מצינו פלוגתא דתנאי בהא מלתא א"כ ודאי דהלכתא כותי' [אם לא שנאמר דלאביי מ"מ הוי פגיעתן רעה אם לא תספיק מכירת כתובתה לדמי הנזק] וא"כ אין דוחק לומר דאביי באמת כשמואל ס"ל רק דאמר דמהברייתא אין ראי' אבל הא תינח אי לא הוי אוקימתא דאוקים עתה סותרת לדברי שמואל רק שאין ראי' מזה לדברי שמואל בהא שפיר מצינן למימר דאביי קאמר דמהך ברייתא לא תסייע לשמואל אף דבאמת הלכתא כוותי' מ"מ מהברייתא אין ראי' דנוכל לאוקמי באופן אחר שלא יהיה מזה שום ראי' אבל לפי מאי דמפרש איהו דאביי אוקמי ע"כ בשובר מחילה משום דבשובר פירעון לא מצינן לאוקמי משום דליתא לדשמואל וא"כ אוקימתא דאוקים אביי להברייתא סותרת לדשמואל זה ודאי אינו סברא כלל דכיון דמתניתין דמצא גיטי נשים כו' ושוברין כשמואל דייקא וא"כ ודאי דהלכתא הכי וא"כ איך מוקים אביי להברייתא בהיפוך מזה ומאי דוחקא דאביי לאוקמי הברייתא דלא כהלכתא כיון דלא מצינו פלוגתא דתנאי בהא מלתא [והבן זה כי הוא לענ"ד קושיא עצומה על דבריו] ועוד דלפי מאי שכתבו התוס' לקמן (כ' א') ד"ה ש"מ בתירוצם השני ועי"ל וכו' אין מקום כלל לדבריו דלפ"ז בשט"ח גם לשמואל לא כתבינן שובר פירעון דחיישינן שמא ימכור במעמד שלשתן דדווקא בכתובה דלא תיקנו בה מעמד ג' הוא דמהני מלתא דשמואל משא"כ בשט"ח מיהו יש לקיים דבריו עפ"י תירוץ הראשון של התוס' עיי"ש ועוד דלשנא דהרי"ף דאמר משום דהוי כמחילה משמע דלאו בשובר מחילה מיירי דאלת"ה מאי דהוי כמחילה דאמר הא מחילה ממש היא ועוד כיון דאליבי' דרבא ודאי דמיירי בשובר פירעון וכדמוכח מלשון הרי"ף דמפרש ולטעמי' דרבא משום מיגו [וכמו שאבאר דבריו אי"ה] א"כ אי ס"ד דאביי בשובר מחילה מוקים לא הוי לי' למסתם סתומי למימר ועוד שובר בזמנו טריף כו' כיון דשובר פירעון לא טריף בזמנו רק הכי הל"ל הב"ע בשובר מחילה ומדסתים דבריו משמע דאמילתי' דרבא קאי וא"כ גם הוא מיירי בשובר פירעון כרבא ועוד יש בזה כמה דוחקים ונלאתי להאריך:

ובר מן דין נראה דצדקו מאוד דברי הש"ך דמעולם לא כיון הרי"ף לזה דאינו כדאי בדקדוק קל כזה לחדש הנך תרתי מילי דהמה דינים חדשים שלא נזכרו בשום פוסק וכן הרמב"ן במלחמות הבין דברי הרי"ף כפשוטו דמאי דאמר ואע"ג דלא מטא לידיה היינו דלא מטא לידיה עד עכשיו אבל עכשיו יהיה מטא לידיה ע"פ הודאתו של זה וא"כ אין שום מקור להנך דינים דחידש הרא"ש אלא שהרמב"ן ואחריו הש"ך לא מיישבים לישנא דמשום דהוי כמחילה שכתב הרי"ף שעליו בנה הרא"ש יסוד דבריו. ונראה דכוונת הרי"ף הוא משום דלעיל מיניה בדברי רבא פי' דמטעם מיגו אתיין עלה וה"ק רבא כיון דאיתא לדשמואל ויכולה למחול עתה ש"מ דקושטא קאמרה שכבר מסרה לבעלה וממנו נפל דליכא למימר דמשקרת בזה בכדי להפסיד הלקוחות דא"כ לא היתה צריכה לכל זה רק דהוי לה למחול בפירוש וממילא היו הלקוחות מפסידין אלא ש"מ דקושטא קאמרה וכן התוס' בכתובות (י"ט א') ד"ה וכגון פירשו ג"כ דטעמא דרבא הוא משום מיגו עיי"ש בדבריהם ויש להבין בדבריהם דלאיזה צורך כתבו טעמא דמגו ולא פרשו כפשוטו דכיון דהיא מודה ומצוית ליתן לו השובר א"כ זה גופיה הוי כמחילה דמה לנו אם מוחלת עתה בפירוש או שמצווית ליתן לו השובר וע"כ צ"ל דסברתם הוא דנהי דיכולה למחול מ"מ היינו דווקא אם אומרת בלשון מחילה אבל כשהיא מצוית להחזיר לו השובר לא מהני דגם בלשון מתנה מצינו כה"ג דאם אמר בלשון מתנה לשון גרוע לא הוי מתנה אף דהוי כוונתו ליתן לו מ"מ אם אמר בלשון גרוע לאו כלום הוא וה"נ דכוותה בשובר דאף דבלשון מחילה היא יכולה להפסיד את הלקוחות מ"מ במאי דמודית בשובר דכבר נפרעה הימנו לא מצית מפסדא ללקוחות אם באמת לא נפרעה ממנו ולכך הוכרחו לפרש דהא דמהמנינן לה בשובר הוא מטעם מיגו דאי בעיא הוי מחלה ומיהו התינח בדרבא שפיר איכא למימר כן אבל לאביי דאמר אפי' תימא ליתא לדשמואל לכאורה לא שייך כאן עדיו בחז"ל כלל דבשלמא בשטר הלוואה שפיר שייך למימר דעבז"ל דהיינו משום דבשטר הלואה משעבד לו נכסיו א"כ חלה הזכיה על שעבוד הנכסים משעת חתימה אף דההלואה היתה לבסוף משום דמעיקרא הכי שעביד נפשיה אם ילוה לו לבסוף יהיו נכסיו משועבדים לו למפרע וכיון דעתה מצווה ליתן לו חשבינן ליה כאילו הלוהו עתה דלא יהא אלא כמחל לו ההלוואה כיון דאומר דכבר לוה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ונמצא ממילא דהנכסים משועבדים לו משעת כתיבת השטר אבל בשובר מאי עבז"ל שייך כאן דעל מה יחול זכיית העדים ובשלמא משעה דמטא לידיה שפיר בטל החוב אף על פי שלא נפרע באמת מכל מקום כיון שמודה על עצמו שכבר נפרע אמרינן דהודאת בע"ד כמאה עדים ולא אכפת לנו תו אם נפרע באמת א"ל אבל שיזכו לו העדים למפרע אין כאן שום דבר שיחול עליו הזכיה כיון דכל כמה דלא מטא לידי' לא זכה בו א"כ במה יזכה עתה למפרע הא העדים לא הקנו לו מודי רק שמעידים שנפרע וכל כמה דלא פרע אין כאן שום זכיה במידי לכך הוצרך הרי"ף להוסיף דגם בשובר שייך עבז"ל משום דהוי כמחילה ורצה לומר דהוי כמוחלת מעתה השעבוד ולשעה שיפרע דאם יפרע לבסוף יהיה מחילת השעבוד למפרע משעת כתיבת השובר ודו"ק בלשון הרמב"ן במלחמות ותמצא כי כיוון בקוצר דבריו לכל מש"כ וכ"ז פשוט ומעתה אין שום מקור להנך דינים דחידש הרא"ש מדיוקא דלישנא דהרי"ף דשפיר מתפרשא לשנא דהרי"ף בלי שום גמגום וא"כ ודאי דאין לנו לחלק בין שובר לשטר הלוואה דבתרווייהו בעינן מטא לידי' לבסוף וגם אין לחלק בין שטר מקח לשטר הלוואה רק דגם בשטר מקח נמי אמרינן עבז"ל לאביי אפילו אם מכר בין כתיבת השטר למסירתו נמי מהני עבז"ל לבטל המכירה השניה ודלא כהרא"ש וכפי מה שפסק הש"ך:

ולענין בשטרי דלאו הקנאה לרב אסי דאין כותבין אא"כ מלוה עמו דעת רש"י דבעינן דווקא שיראו נתינת המעות הא לא"ה אין כותבין אבל הרי"ף כתב דאפילו אם לא ראו נתינת המעות מ"מ כיון דשקיל לי' מלוה לשטרי' אשתעבד לי' מעתה אף אם לא ילווה כלל דלא יהא אלא מחייב עצמו בדבר שאינו חייב כלל דקיי"ל בכתובות (קא ב') דחייב ועיין בשו"ע (סי' מ) והעיקר בזה כהרי"ף דלישנא דגמרא דקאמר אא"כ מלוה עמו ודאי דמשמע כדבריו וגם מצד הסברא וודאי לא גרע מסירת השטר לר"א מעבז"ל לאביי ומנ"ל לעשות ביניהם פלוגתא רחוקה כ"כ דלאביי יהי' מהני עבז"ל ולר"א אפילו מסירת השטר לא מהני אלא וודאי דמהני וכהרי"ף ועיין:

שם תוס' ד"ה משום דקשיא לי' כו' עיין רש"א שכתב בכוונת רש"י ע"ז וכוונתו בכדי ליישב קושיית התוס' דההכרח שהכריחו לאביי לאמר עבחז"ל לאו מכח מתניתין דידן הוא רק מכח מתניתין דאלא הא דתנן מצא גיטי נשים כו' ושוברין עיי"ש במש"כ והנה לפי מאי דהראתי פנים לעיל לדברי הנ"מ דלפי האמת אביי אית לי' לדשמואל והוכחנו כן מסוגיא דב"ק דהעבד והאשה פגיעתן רעה ולפ"ז ליתא לכל מש"כ רש"א כיון דלפי האמת אית לי' לאביי כשמואל אם כן אין שום הכרח מהך דשוברין דעבז"ל דגם בלא עבז"ל כותבין שובר כיון דאיתא לדשמואל מיהו לפמש"כ התוס' [כ' א'] בד"ה ש"מ בתירוצם השני ועי"ל דבכתובה לא תקנו מעמד שלשתן שפיר נוכל לקיים דברי רש"א ודו"ק אך לתירוצם הראשון שם אין מקום לדברי רש"א ולפ"ז הנה דברי המהרש"א הפוכין מדברי הנ"מ מהקצה אל הקצה דדברי רש"א לא יתקיימו רק לפי דברי התירוץ השני של התוס' ודברי הנ"מ לא יתקיימו רק לפי דברי התירוץ הראשון ועיין בזה כי הוא טוב ע"ד חידוד. אמנם ע"ד האמת דברי רש"א דחוקים מאוד דלפי הנראה