נחלת דוד בבא מציעא פו

שם ע"ב רב סמא אמר כו'. עיין ש"ך סי' קפ"ב דהעלה דדעת כל הפוסקים שווים דהלכה כרב סמא ודלא כשינויא קמא וגם המרדכי מודה לזה אלא דהיכא דאין השליח יודע שהיא עבירה בהא הוא דאמרינן דהמשלח חייב משום דהוי כחצר דבע"כ מותיב בה וכן כתבו התוס' בשמעתין בד"ה איבעי לא עביד עיי"ש גם במש"כ הנ"י דקטן שאין לו דעת כלל הוי כחצר הקשה הש"ך דהא חצר מדין שליחות אתרבאי ואין שליחות לקטן ועיין בנ"מ שהסכים לדברי הנ"י ולא הספיק הזמן בידי לעיין בזה כראוי ומצד הסברא הי' נראה כדברי הנ"י ועיין ועיין עוד מש"כ הש"ך בסי' שמ"ט:

שם תוס' ד"ה דאמר. א"ב י"ל דאף לרבא איכא נ"מ דאי אין שליחות אין חלין הקדושין כלל עכ"ד מכאן הוציא בשו"ת נודע ביהודה דהיכא דשלח לאשתו גט בע"כ ע"י שליח דלא הוי גט כלל כיון דאין שלד"ע וכאן הוי דבר עבירה משום דעבר אחרם רגמ"ה שלא לגרש בע"כ ושו"ת נו"ב אין ת"י כעת לעיין בה ויבואר אי"ה במק"א:

שם בגמ' ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה אתרבאי כו' ת"ל ונתן מ"מ. שני שיטות בזה רש"י פי' דלענין שליחות גבי גט אינו צריך שום ריבוי דממילא ידעינן כיון דכתיב ושלח ושלחה דשליחות מהני בגט א"כ הוא הדין חצר דמהני דמצד הסברא לא גרע חצר משליח בלא שום ריבוי וא"כ ע"כ הא דמרבה קרא מונתן היינו לענין דלהוי כיד דאפי' בקטנה ובע"כ נמי מתגרשת ע"י חצירה אבל חצר דגניבה דנוכל לאוקמי דאינו מרבה רק לענין דלהוי שליח ואפ"ה איצטריך קרא משום דבלא"ה ה"א כיון דשליחות לא מהני בגניבה דאין שלד"ע א"כ גם חצר לא מהני קמ"ל קרא דחצר שפיר הוי שליח משום דלא שייך בי' למימר דהוי שלד"ע משום דלאו בר חיובא הוא או משום דבע"כ מותיב ביה וכמו דמשני הגמ' לכך תפסת מרובה לא תפסת ר"ל כיון דנוכל לאוקמי קרא לשליח א"כ מנ"ל למימר דמרבה כיד וטפי אית לן לאוקמי לקרא בפחות היינו שאינו מרבה רק דלהוי כשליח ולפ"ז למ"ד דילפינן מציאה מגט וקטן מקטנה א"כ חצר דממונא נמי אית בי' משום יד אבל למאן דאמר דלא ילפינן ממונא מאיסורא וקטן מקטנה אם כן חצר דגברא דממונא לית ביה משום יד כלל וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם כהך שינויא דלא ילפינן קטן מקטנה ומחלק בין חצר דגברא לחצר דאיתתא לפ"ז צריך לומר ע"כ דהא דבחצר המשתמרת קונה לו חצירו ובאינו משתמר ג"כ קונה בעומד בצד חצירו דכל קניות אלו מטעם שליחות הם [דדוחק לאוקמי לסוגיא דלקמן כמ"ד דילפינן מציאה מגט חדא דהא ר"י ור"ל הלכה כר"י ועוד הא מסקינן ואב"א מר אמר חדא כו' ולא פליגי. ועוד דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו לתרווייהו] כיון דליכא יד כלל בחצר דגברא דממונא והיינו ע"כ כמו שכתב הרא"ש דחצר המשתמרת אף במציאה מדין שליחות הוא קונה ואף דליכא לא דעת שולח ולא משלח מ"מ כיון דהיא משתמרת אנן סהדי דניחא ליה בהכי וחשיב כאילו איכא דעת משלח וכן באינו משתמרת ועומד בצידו נמי ע"כ צריך לומר כיון דעומד בצידו ומשתמר על ידו א"כ הוי כחצר המשתמרת דהוי כשליח ודלא כהרא"ש דכתב דבזה קני משום יד דליכא למימר משום שליחות דאנן סהדי דאין אדם רוצה שיהיו חפיציו ביד שליח שאין משתמר בידו אלא ע"כ מטעם יד הוא דקני עכ"ד הרא"ש ולרש"י ליכא לפרושי כן כיון דליכא יד כלל בחצר דגברא ודברי הרא"ש יתבארו אי"ה לקמן ודלא כהמע"מ שלא הבין כוונתו אלא ע"כ כדכתיבנא דגם אינו משתמרת הוי מטעם שליח דכיון דעומד בצידו הוי כחצר המשתמרת כיון דמשתמר על ידו [ומכ"ש לפי שיטת הרמב"ם שיתבאר לקמן אי"ה דבעינן אמר דווקא באמ"ש ודאי דהוי כשליחו]:

**(הגה"ה ואין להקשות להך מ"ד דילפינן ממונא מאיסורא א"כ למאי איצטריך קרא כלל גבי גניבה ולא ילפינן מגט ואין לתרץ ע"ז דמ"מ איצטריך שפיר קרא להיכא דלא הוי משום יד כגון באינו סמוך לחצירו דלית בי' משום יד כמו שפירש"י בסוגיין דלקמן (י"ב א') עיי"ש וא"כ סד"א דמשום שליחות נמי לא יתחייב בגניבה משום דאין שלד"ע לכך קמ"ל קרא דעכ"פ מתחייב מצד שליחות משום דבחצר לא שייך שלד"ע וכשינויי דהגמ' דזה אינו דחצר דגניבה לא משכחת לה באינה סמוכה כלל דהא עכ"פ בעינן שיהי' הוא נועל את החצר וכמו שפירש"י בד"ה גנה כו' ונפל בפניו דבלא"ה ודאי דאין סברא כלל שיתחייב כיון דלא עבד מידי ומה לו לעשות אם נכנסה בהמה בחצרו שלא מדעתו וא"כ ע"כ דהוא סמוך לחצרו וא"כ אף אם נטעי לומר דגם בחצר הוי שלד"ע מ"מ יתחייב משום יד כיון דילפינן ממונא מאיסור וא"כ אכתי קשה ל"ל קרא גבי גניבה אך באמת אין זה קושיא כלל דכבר עביד הש"ס עצמו צריכותא ע"ז בגיטין ריש פ' הזורק (עז א') עיי"ש וכמדומה שהמפרשי' נדחקו בקושיא זו עיין במהדורא בתרא [ואינו ת"י כעת] ונעלם מהם סוגיא דגיטין ועיין:

)** מיהו לכאורה יש לדקדק ע"ז דאיך קונה חצר מטעם שליחות הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ובשלמא מגביה מציאה לחבירו דקני חבירו היינו משום מיגו דאי בעי זכי לנפשי' וכמש"כ התוס' לעיל בד"ה אמר ר"י אבל בחצר כיון דליכא גבי' הך סברא דמיגו דאי בעי כו' א"כ הוי כתופס לבע"ח ועיין בנ"י שכתב כן דמיגו דאי בעי לא שייך גבי חצר ואם היינו אומרים כסברת הפ"י דהא דתופס לבע"ח הוי משום דכיון דחב לאחרים הוי כשלד"ע הוי אתי שפיר כיון דבחצר אפי' לד"ע נמי מהני משום דבע"כ מותיב בה כדאשכחן בחצר דגניבה לכך גם תופס לבע"ח נמי לא אמרינן גבי חצר אך כבר כתבתי לעיל בשם קצה"ח דליתא להך סברא שכתב הפ"י דתופס לבע"ח לא מקרי שלד"ע כלל כיון דליכא עבירה למשלח וא"כ לכאורה הדק"ל אמאי לא להוי חצר כתופס לבע"ח אך באמת זה אינו קשיא דאפילו אם נאמר דלא כהפ"י רק דתופס לבע"ח טעמא אחרינא אית בי' מ"מ כיון דחזינן דבחצר מהני אפילו לד"ע משום דבע"כ מותיב בה א"כ מה"ט מהני נמי לענין תופס לבע"ח וזה פשוט לענ"ד ועוד י"ל כיון דרבינן חצר דלהוי כשליח ובשליח לגבי מציאה מהני משום מיגו א"כ ממילא גם חצר קני אף דליכא מיגו גבי' משום דמ"מ לשליח צריכינן לדמויי לי' וכיון דשליח מהני גם חצר מהני ועיין בזה. אך אכתי איכא למידק בלשון רש"י גופיה שכתב בדף (י"ב א') ד"ה גבי מתנה כו' ומיהו גבי מציאה כי ליתא גבה דלא נפקא זכייתה מטעם יד כו' עיי"ש משמע דבעומד בצד חצירו ניחא דמטעם ידו הוי וזה אינו דהא חצר דגברא לית בי' משום יד כלל וצ"ל דרש"י כתב כן אפילו למ"ד דילפינן מציאה מגט מ"מ באינו עומד בצידו אין סברא כלל שיקנה אבל לפי האמת גם בעומד בצידו נמי הוא מטעם שליחות וכמש"כ:

אך אי קשיא לשיטת רש"י הא קשיא הך צריכותא דעבד הגמ' בר"פ הזורק מגט וגניבה כיון דלא דמו להדדי כלל דחצר דגט הוא משום יד ודגניבה הוא משום שליחות ואף אם נאמר דסוגיית הגמ' שם אזלא אליבא דמ"ד ילפינן מציאה מגט כדמשמע קצת פשטי' דסוגיא דהתם דאזלא למ"ד ילפינן דאל"כ הו"ל למימר בקצרה דאי תני גט לא הוי ילפינן גניבה מיני' משום דממונא מאיסורא לא ילפינן מ"מ קשה דמאי קאמר התם דאי תני גניבה ה"א דווקא גניבה משום דקנסוהו כו' ולא קאמר בפשיטות דאי תני גניבה הוי אמינא דמשום שליחות הוא דרבי רחמנא אבל דלהוי כיד לגבי גט לא הוי ידעינן וזהו קושיא עצומה לפירש"י ועוד דזהו גופא דוחק לומר דסוגיא דגיטין יהי' סתמא דגמ' שלא אליבא דהלכתא ועוד דבעיקר הסברא שכ' רש"י דלשליחות א"צ ריבוי כלל אינו נראה כלל דמהיכא תיתי יהי' עדיף חצר מצד הסברא מחרש שוטה וקטן דלאו בני שליחות הם וכמש"כ מהרמ"ש וצ"ע:

והתוס' בד"ה ואי משום שליחות כתבו דמצד הסברא לא הוי ידעינן שליחות כלל ובסמוך מכח התנא מוכיח דמדרבי התנא חצירה כידה אפילו להתגרש בע"כ וקטנה ש"מ דס"ל להתנא דמשום יד איתרבאי עיי"ש בדבריהם ויש להבין לפי דבריהם א"כ התנא גופי' מנ"ל דמשום יד איתרבאי ונהי דאנן דחקינן כן מלשון התנא אבל התנא גופי' מנ"ל הא דלמא לא מרבי קרא רק דלהוי כשליח כיון דגם לשליח צריך ריבוי וע"כ צריך לומר דהתנא פשיטא ליה כן מסברא דמאחר דמרבינן חצר א"כ כיד אית לי' למהוי או משום דנכתב הריבוי בקרא אצל יד ש"מ דמשום יד איתרבאי [ואף דבש"ס לא סמך אהאי דיוקא מ"מ דייק הש"ס דהתנא ע"כ מדייק כן] וא"כ לפ"ז חצר דגניבה נמי משום יד הוא דאתרבאי דהא אותו ההכרח עצמו שהיה לו להתנא בחצר דגט כמו כן איתא לאותו הכרח גם בחצר דגניבה ולפ"ז קשה טובא דא"כ מאי קאמר בשמעתין מר סבר ילפינן מציאה מגט ומ"ס לא ילפינן דמה צריך למילף מגט כיון דבגניבה איכא ג"כ קרא דחצר הוי כיד א"כ גם בממונא גופי' איכא קרא ותו מ"ט דמ"ד לא ילפינן דאכתי תיקשה נהי דס"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן מ"מ מגניבה אמאי לא נילף דהא ממונא מממונא הוא:

ונראה דדעת התוס' הוא דבאמת מדאורייתא וודאי דהוי חצר כיד בין לענין גט ובין לענין גניבה וכן לכל מילי דאורייתא הוי חצר כיד גם לענין ממונא והא דאמרינן בשמעתין מ"ס ילפינן כו' היינו כמ"ש התוס' דכל הנך ילפותא הוי מדרבנן דמדאורייתא קטן אין לו יד כלל לענין מציאה ואין בה אלא גזל מדבריהם דחכמים תקנו להם יד במציאה מפני דרכי שלום דלא ליתו לאנצויי וא"כ הסברא נותנת דנהי דתקנו