נחלת דוד בבא מציעא פה

דידו כיד בעה"ב אבל בתופס לבע"ח שאין להפועל שום צד זכיה בו לא מהני תפיסתו והביא ראיה לזה מהמרדכי עיי"ש והסכים לזה גם בנ"מ גם האו"ת והנ"מ האריכו הרבה בישוב דברי רש"י ובכולם לא מצאתי קורת רוח ונלאתי להאריך והנכון שבכולם הוא מש"כ בספר קצה"ח דאין כוונת רש"י על המלוה רק על הלוה [דשם נושה הוא משותף למלוה ולוה] ובאם עשה הלוה שליח לתפוס משלו בשביל אחד מב"ח ודאי מהני וכמבואר בסי' ק"ה עיי"ש אך גם ע"ז צ"ע דא"כ לאיזה צורך כתבו רש"י כאן בשמעתין אך איך שיהיה דעת רש"י העיקר בזה ודאי כהתוס' והרא"ש דגם שליח לא מצי תפיס וגם פועל נמי לא מהני תפיסתו וכמש"כ האו"ת והנ"מ רק ע"י עבד כנעני נראה דמהני כיון דידו כיד בעה"ב לגמרי ועיין:

שם בגמ' וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי. הטור כתב דבאומר תנה לי אע"פ שמודה שכיון בהגבהתו לזכות לחבירו אפ"ה מצי לחזור ולזכות בה עכשיו ועי' בתוס' י"ט שהשיג ע"ז ודעתו דלכך באומר תנה לי מצי לזכות בה עכשיו היינו משום דאמרינן דמסתמא לא נתכווין בהגבהתו רק כמו שאמר לו חבירו אבל מ"מ אם מודה שכיון בהגבהתו לצורך חבירו תו לא מצי לחזור ולזכות בה לצורך עצמו ומדברי הנ"י נראה כדעת התוי"ט ודעת הטור נראה דאף דמגביה מציאה סתם לחבירו בלא דעת חבירו זכה חבירו מ"מ זהו דווקא בלא אמר לו חבירו מידי משא"כ בנידון דידן דחבירו התנה בפירוש שלא יהיה שליח לזכות בשבילו רק לתנה לו לכך לא מצי למהוי שליח בע"כ דחבירו כיון דחזינן דחבירו לא ניחא לו שיזכה חבירו בשבילו רק דעיקר הקנין רוצה בעצמו לעשות ומשו"ה לא מהני מה שכיון לזכות בשביל חבירו ומצי למיהדר ולזכות בה לעצמו ובזה נסתלק מעל הטור הקושיא שהביא בנ"מ בשם שיטה מקובצת ועיי' ולענין מגביה מציאה בסתם העיקר כהש"ך דלא בעינן אמר כלל ודלא כהסמ"ע ועיין בנ"מ ודבריו נכונים:

והיכא דאמר זכה לי דעת הטור דאפי' בעודה בידו אינו נאמן לומר לעצמי כוונתי לזכות בה ועיין ש"ך דמיישב אליבי' סוגיא דשמעתין דאמרינן לעיל מתניתין דאמר תחילה מכלל דתחילה מהני והא מעיקרא לא הוה מפליגינן בין תנה לזכי מכלל דגם בזכי מהני תחילה וע"ז כ' הש"ך דלענין זה גם מעיקרא הוי ידעינן דתנה לא דמי לזכי עיי"ש במש"כ והוא דוחק וגם אכתי תיקשה דמנ"ל להטור זה וכמו שהקשה בנ"מ והי' נראה לומר דהטור הוציא כן מדברי הרמ"ה שבסי' קפ"ג ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי עיי"ש בטור ובשו"ע סעי' ד' אלא דדברי הרמ"ה עצמם דשם אין להם מקור ממקום אחר רק מסוגיין וכפי מה שכתב הטור ואם באנו להשוותם לדברי הר"ן שהובא שם בהגה"ה סעי' ב' והוא מדברי הר"ן דקדושין וביאר שם הר"ן משום דקרקע מיוחד כיון שנהג בו מנהג רמאות אמרינן מסתמא שארית ישראל לא יעשו עולה א"כ לפ"ז ליתא להאי דינא רק בזביני דאית בי' רמאות משום דבזביני' שייך דינא דעני המהפך כו' אבל במציאה דליתא לדינא דעני המהפך כו' מסברא דלא הוי רמאי כלל וא"כ דינו של הרמ"ה אינו ענין לדברי הטור דכאן ואפשר דגם במציאה נמי שייך מנהג רמאות דהא גם במו"מ כל שלא נגמר פסוק הדמים לית בי' משום עני המהפך וכמבואר בסי' רל"ז ואפ"ה אית בי' מנהג רמאות אפי' לא נגמר פסוק הדמים וא"כ גם במציאה איכא למימר דשייך מנהג רמאות ולפ"ז שפיר יהי' שוה הך דינא דהטור בכאן לדינא דהרמ"ה שבסי' קפ"ג וצ"ע:

שם תוס' ד"ה אמר ר' יוחנן ואע"ג דאית ליה לר"י תופס לבע"ח לא קנה היינו דווקא במקום שאין להתופס שום זכיה ביה דהא אינו חייב להתופס כלום אבל במציאה כיון דאיכא מיגו דאי בעי הוי זכי לנפשיה לכך מצי למזכי גם לחבירו עכ"ד מכאן הוציאו הפוסקים דגם בבע"ח אי חייב ג"כ להתופס אז שפיר מהני תפיסתו כיון דאית ליה מיגו אלא שנחלקו בזה האחרונים היכא דהתופס מכוון לזכות לעצמו ולחבירו דדעת הב"י דאפילו אינו חייב להתופס רק חמשים מ"מ מצי למתפס חפץ ששוה מאה חמשים בשבילו וחמשים בשביל חבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אבל הסמ"ע השיג ע"ז דדוקא אי חייב להתופס כל המאה בהא הוא דמצי תפיס חפץ של מאה חמשים בשבילו וחמשים בשביל חבירו כיון דאי בעי היה תופס כל המאה בשבילו [ובזה נראה דאפי' תופס הכל בשביל חבירו נמי מהני כיון דפסקינן כרמי ב"ח דהמגביה מציאה לחברו קנה חבירו ודלא כרבא] אבל באם אינו חייב להתופס רק חמשים לא מצי למתפש מאה כיון דעל אינך חמשים ליכא מיגו והש"ך הסכים להב"י והביא ראיה לזה מהא דרבא דלעיל דלית ליה מיגו דאי בעי זכי ואפ"ה מיגו דזכי אית ליה ש"מ דמיגו דזכי אמרינן אפילו היכא דליכא מיגו דאי בעי זכי דמאי חילוק יש אי לא אמרינן מצד הדין הך סברא דמיגו דאי בעי זכי או דליכא כאן כלל הסברא דמיגו דאי בעי זכי מצד המציאות וכיון דחזינן לרבא דאית ליה מגו דזכי אף דלית ליה מצד הדין מגו דאי בעי זכי ה"נ לדידן היכא דליכא מיגו דאבע"ז מצד המציאות אפ"ה מגו דזכי אמרינן ואין זה ראיה דרבא ה"ק דמיגו דאבע"ז גרידא לא אמרינן רק היכא דאיכא מיגו דזכי בהא הוא דאמרינן מיגו דאבע"ז אבל מיגו דזכי בלא מיגו דאבע"ז זה לא שמענו ממלתא דרבא ובס' קצה"ח רצה ג"כ להביא ראיה להב"י מהא דשותפין שגנבו דאמרינן ביה מיגו דזכי אפילו בשליח לד"ע וכיון דאפילו בשלד"ע מהני מיגו דזכי א"כ הוא הדין היכ' דליכא מיגו דאב"ז מ"מ מהני מינו דזכי וראיה זו לא הבנתי כלל דמ"מ גם בשותפין שגנבו נמי איכא מיגו דאי בעי זכי אבל היכא דליכא מיגו דאב"ז כלל עדיין לא שמענו דלהוי מהני מיגו דזכי גרידא ואם היינו אומרים דהא דתופס לב"ח לא מהני הוא משום דהוי כמו שליח לד"ע וכסברת הפ"י שהביא בקצה"ח אז הוי שפיר ראיית הקצה"ח ראיה ברורה כיון דחזינן דמיגו דזכי מהני בשלד"ע א"כ גם בתופס לב"ח ודאי דמהני כיון דגם כאן עיקר החששא היא משום שלד"ע אבל הקצה"ח עצמו השיג שם בסי' זה על הפ"י משום דאין כאן שלד"ע כלל כיון דלהמשלח אין כאן עבירה כלל עיי"ש במש"כ ודבריו ברורים בזה וא"כ ראייתו אינה ראי' כלל וכיון שכן ודאי העיקר כהסמ"ע משום דהסברא נותנת כהסמ"ע וגם הביא באו"ת ראיה ברורה לזה מב"ק (ע"א א') גבי אורכתא דקאמרינן למאי נ"מ למתפס פלגא ולהב"י והש"ך כולה נמי מצי למתפס וכך העיקר כהסמ"ע וכן הסכימו גם האו"ת והנ"מ ועיין:

**(הגה"ה ובספר נ"מ השיג על הקצה"ח בזה וכל דבריו אינם נראים כלל דדברי הקצה"ח בישוב דברי רש"י דלעיל המה ברורים וכן כתבתי גם אני לעיל בישוב דברי רש"י מקודם שראיתי בקצה"ח ומה שרצה בנ"מ לחלק בין היכא שאם אינו זוכה לחבירו גם הוא לא מצי לזכות בשלו בהא הוא דאמרינן מיגו דזכי אבל אם זכייתו אינו תלוי בזכיית חבירו לא אמרינן מיגו דזכי ובזה דחה ראיית הש"ך לענ"ד אינו נראה כלל דא"כ היאך מייתי רמב"ח ראי' למגביה מציאה מהא דמתניתין דשאני מתניתין דגם הוא לא יזכה אם לא יזכה חבירו משא"כ במגביה מציאה שגם אם לא יזכה חבירו הוא זוכה בשלו אלא ע"כ כיון דהגבהה אחת היא א"כ מיגו דמהני האי הגבהה לגבי דידי' מהני נמי לחברי' וגם בזוזי דהוי כמו דפליגי אינם נראים דבריו כלל דא"כ ה"ל להפוסקים לפלוגי בין מטלטלין למעות ומעתה גם מה שהשיג על הקצה"ח ג"כ אינו כלום משום דהכל הולך אל מקום אחד ונלאתי להאריך ועי' היטיב בזה כי קצרתי:

)** שם בגמ' נטל מקצת פיאה כו' אין לו בה כלום. הרמב"ם כתב דגם מה שנטל נמי אין לו ועיין בכ"מ דכ' דדבריו לקוחים מהתוספתא והירושלמי דתני התם כן בשם ר"מ וס"ל להרמב"ם דלאו למימרא דחכמים פליגי עליה אלא כולה ר"מ עיי"ש בכ"מ אבל בשנ"א להגר"א כתב דר"מ לטעמי' דאית לי' בשטר שיש בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית ולכך גם כאן קנסינן לי' בכולה אבל לדידן דקי"ל בשטר שיש בו ריבית כרבנן דגובה הקרן א"כ גם כאן עכ"פ אותו הפיאה שזרק יש לו ומתניתין דתני אין לו בה כלום על הפיאה דרצה לזכות קאי אבל אותה שכבר זכה הוא שלו ולא קנסינן לי' עיי"ש במש"כ ודבריו ברורים ודלא כהרמב"ם ועיין:

שם כיון דנפל גלי אדעתי' דבנפילה כו' רב פפא אמר כי תקנו רבנן כו'. מפשטי' דגמרא דר"פ ור"ש פליגי אשינויא קמא וס"ל דהיכא דד' אמות קונים דהיינו בסימטא וכדומה אף דנפל לא גרע בזה וכן הרי"ף והרא"ש פסקו כשינויא דר"פ ור"ש ולא הביאו לשינויא קמא בהלכותיהם כלל וגם דברי הרמב"ם יש לפרשם כן דמסתמא לא פליג אהרי"ף רבי' ודלא כהה"מ שהבין בכוונתו דהוא פוסק כשתי הלשונות מדסתם דבריו דבאמת אין מסתימת דבריו שום ראי' משום דאדלעיל מיני' קאי שהתחיל וכ' כל מציאה כו' אינו זוכה עד שתגיע לידו וע"ז כ' אבל אם ראה כו' וממילא ידעינן דאיירי במקום שאינו זוכה רק בהגיע לידו דהיינו במקום שאין ד"א קונים בר"ה או בשדה חבירו דאילו במקום שד"א קונים אפי' בלא הגיע לידו נמי זוכה וסמך עצמו אמה שביאר לקמן בדין ד"א ובזה נדחה גם מש"כ שם המל"מ עיי"ש [דאף דבמש"כ דאין מלשון אפי' ראי' דבריו נכונים מ"מ במש"כ דמדסתם הרמב"ם נראה כהה"מ בזה לא דבר נכונה וכמש"כ דאין מסתימת הרמב"ם שום ראי' שפוסק גם כשינויא קמא וכיון שאין בדבריו הכרח ודאי דטפי אית לן למימר דאזיל בשיטת הרי"ף וכן כ' הש"ך] וגם בטור פסק דלא כשינויא קמא וכן עיקר: