נחלת דוד בבא מציעא פז

להם זכי' היכא שהגביה בידו אבל חצר דלהוי ג"כ כיד לא תקנו להם דבזה לא שייך כ"כ חששא דלא ליתי לאנצויי דדווקא אם יחטפנה מידו שייך דלא ליתי לאנצויי משא"כ בחצר רק דמ"ד ילפינן ס"ל דבאמת אם לא היינו צריכים לדון בשום פעם הך דינא דחצר הוי כיד גבי קטן שפיר הוי מסתבר לן למימר דבחצר לא תקנו חכמים דלהוי כיד לענין קטן כיון דיד גופי' תקנתא בעלמא היא אבל כיון דלגבי גט ע"כ אנו צריכין לפסוק הדין דחצר הוי כיד גבי קטנה משום דהא מדאורייתא הוי הדין כן בגט דיש לה יד נקטנה לקבל גיטה וגם חצר הוי כיד מדאורייתא לגבי גט וכיון שכן גם לענין מציאה לית לן לפלוגי בין חצר ליד וכיון דחז"ל תיקנו יד לקטן ממילא אית לן למימר דגם חצר תקנו להם כי היכי דלא להוי פסקי חז"ל כסותרים זא"ז דלגבי גט הדין דחצר הוי כיד גם בקטנה ובמציאה נחלק בינייהו. וכה"ג כתבו התוס' בכמה דוכתי דלא להוי מילי דחכמים כחוכא ואיטלולא ומ"ד לא ילפינן ס"ל דאין זה נראה לסתירה כ"כ כיון דזה הוא בממונא וזהו באיסורא ואיכא למימר ממונא מאיסורא לא ילפינן ולכך לא הוי כחוכא ואיטלולא אם לא יתקנו חצר לקטן אף דיד תקנו להם וגם האב"א דמ"ס ילפינן קטן מקטנה נמי יתפרש עד"ז דעיקר פלוגתייהו לענין הקנתא דרבנן אבל מדאורייתא ודאי דחצר הוי כיד לכל מילי בין בממונא בין באיסורא ובאמת בשינוייא דאיבעית אימא מסתברי הדברים מאוד לפרושי כן דבלא"ה קשה מאוד לומר שיהיה חילוק מדאורייתא בין קטן לקטנה דבשלמא ממונא מאיסורא שפיר איכא סברא למימר דלא ילפינן זה מזה דסברא זו אשכחן בש"ס טובא [ואף שבכאן לא שייך כ"כ הך מלתא דמאי ילפותא היא זו הא אינו רק גילוי מלתא בעלמא דחצר הוי כיד] אבל לחלק בין קטן לקטנה בהך מלתא וודאי דלא מסתבר דמנ"ל לפלוגי בהאי וטפי מסתבר לומר כיון דאשכחן בקטנה דהוי כיד ממילא גם בקטן דינא הכי אבל לפמש"כ ניחא דבאמת מעיקר הדין ודאי דליכא לפלוגי בינייהו רק דלענין תקנתא דרבנן הוא דפליגי דמ"ס כיון דבקטנה בגט מדאורייתא הא צריכינן למפסק לה דחצר הוי כיד וממילא גם במציאה ע"כ הוצרכו ג"כ לתקן דלהוי כיד כי היכי דלא להוי כחוכא כו' א"כ גם בקטן ע"כ דצריך לתקן ג"כ דלהוי כיד דאין סברא לחלק בתקנת חז"ל בין קטן לקטנה וא"כ כיון דגבי קטנה הוצרכו לתקן דלהוי כיד ממילא גם בקטן ע"כ דתקנו כן ומר סבר נהי דבקטנה ע"כ הוצרכו לתקן כן היכא דלא לסתור הדין שדנין לה לענין גט אבל בקטן דאין אנו צריכין לדון לו בשום פנים דחצר הוי כיד לא תקנו לו חז"ל חצר כלל. ולפ"ז לענין הלכה אף דפסקינן כהך שינויא דלא ילפינן קטן מקטנה מ"מ היינו דווקא לענין קטן ולענין תקחז"ל אבל בגדול ודאי דחצר משום יד איתרבאי גם לענין ממונא משום דקרא דגניבה ג"כ משום יד הוא דאיתרבאי. ומעתה אתיא שפיר הצריכותא דגמ' דפ' הזורק דבאמת מדאורייתא תרווייהו משום יד הויין גם למ"ד לא ילפינן ולכך שפיר עביד צריכותא בינייהו ושפיר אתיא ההיא סוגיא אליבא דהלכתא והא דאמרינן לקמן דחצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות אף דמסברא לא הוי ידעינן שליחות לחצר ובקרא לא אתרבי רק ליד מ"מ לבתר דאתרבי מקרא ליד ממילא הסברא נותנת דאפילו היכא דליתא משום יד כגון באינה סמוכה מ"מ לא גרע משליחות וכן מורה הלשון דלא גרע כו' והא דבחצר לא הוי שלד"ע לשיטת התוס' מסברא ידעינן בלא שום קרא רק דכיון דבע"כ מותיב בה הסברא נותנת דתו לא מיקרי שלד"ע כיון דלא שייך ביה דברי הרב כו' ובאמת דברי רש"י דחוקים גם בזה במש"כ דאיצטריך קרא לאשמועינן דבחצר לא הוי שלד"ע וכשינוייא דהגמ' ויותר מסתבר כמו שכתבתי לדעת התוספות דזה ידעינן מסברא בלא שום קרא כנלענ"ד בכוונת התוס' ועיין:

ונראה שזהו ג"כ דעת הרי"ף והרמב"ם דאף שכתבו דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי אין כוונתם דלית בחצר דגברא משום יד כלל רק כוונתם לענין קטן בלבד כיון דאין לו שליחות גם חצר אין לו והיינו משום דלא תיקנו חז"ל חצר לקטן אף דתיקנו לו יד אבל מעיקר הדין לענין גדול הוי חצר כיד גם לענין ממונא וכן יראה להדיא מלשון הרמב"ם כמבואר למעיין בדבריו וכן הבינו בדבריהם ע"כ הנ"י והרא"ש דהא הנ"י והרא"ש תרווייהו ס"ל בהך מילתא כהרי"ף דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי ואפ"ה כתב הנ"י דחצר המשתמרת דקני הוא מטעם יד אריכא והרא"ש כתב דבאינו משתמרת ועומד בצידו עכ"פ הוי משום יד ומשמע מדבריהם דאפי' בחצר דגברא נמי כתבו כן ודלא כהמע"מ שכ' דהרא"ש לא כ' כן רק בחצר דאיתתא אבל חצר דגברא שפיר הוי מטעם שליחות אפי' באינו משתמר כיון דעומד בצידו הוי כמשתמר וכמש"כ לעיל הך סברא אליבא דרש"י דהא ודאי ליתא. חדא דלאיזה צורך כתב הרא"ש כלל דהוי משום יד באיתתא ולא פי' הטעם משום שליחות דאז הוי טעם מספיק בין לגברא בין לאיתתא דהא גם באתתא אף דהוי משום יד מ"מ לא גרע משליחות ועוד דפשט לשון הרא"ש ודאי משמע דליכא לפרושי משום שליחות כלל וכמו שכ' כיון דאינו משתמר ודאי לא ניחא לי' דלהוי שלוחו וכיון שכן גם בחצר דגברא ליכא לפרושי כן. ועוד דלא הוי שתיק הרא"ש לפרושי כן להדיא ולא למסתם סתומי. ועוד דבהנ"י ודאי דליכא לפרושי כן דהא הוא ביאר להדיא דבחצר דמציאה ליכא משום שליחות כלל אלא ודאי דליתא לדבר המע"מ. והנ"י והרא"ש גם בחצר דגברא כתבו כן ולא ס"ל להרא"ש הך סברא שכתבנו לשיטת רש"י דבאינו משתמר להוי כשלוחו ולכך לא אשכח הרא"ש סברא לחייב באינו משתמר רק מטעם יד וא"כ ודאי דחצר דגברא נמי קני מהאי טעמא דהא עלה דמתניתין קאי דמיירי בחצר שא"מ ומתניתין סתמא קתני בין בגברא בין באיתתא וכיון שכן לכאורה דברי הרא"ש והנ"י המה תמוהים מאוד וסותרים זא"ז דכיון דאית להו כהרי"ף דחצר דגברא לית בי' משום יד א"כ איך כתבו אח"כ בטעמא דחצר דהוי משום יד אלא ע"כ דהם פירשו דברי הרי"ף כמש"כ דלאו לגמרי קאמר הרי"ף דלית בי' משום יד רק לענין קטן בלבד הוא דאמר וסירכי' דלשנא דהגמ' הוא דנקיט אבל מעיקר הדין לענין גדול ודאי דאית בחצר משום יד וכמש"כ בשיטת התוס' וזה ברור לענ"ד. נמצא דגם הנ"י והרא"ש סברי ג"כ כשיטת התוס' אלא שנחלקו הנ"י והרא"ש בטעמא דחצר המשתמרת דהרא"ש ס"ל דחצר המשתמרת מתורת שליחות הוא דקני ואף דליכא דעת בעל הממון מ"מ חשבינן לחצר המשתמרת כאילו איכא דעת המשלח דדעתו הוא כל מה שיכנס לתוך חצירו המשתמר קנה לו חצירו ונמצא דהוי כמו מגביה מציאה לחבירו דג"כ ליכא דעת בעל הממון ואפ"ה סגי בדעת המשלח לחוד אבל מטעם יד לא ניחא לי' להרא"ש לפרושי דכיון דאינו סמוך לו ליכא לדמויי ליד כלל והנ"י כתב דליכא לפרושי משום שליחות כיון דאין כאן דעת בעל הממון וגם לא דמי למגביה מציאה כו' דהא הוי כתופס לבע"ח כיון דלא שייך גבי חצר מיגו דאי בעי זכי לנפשי' וכוונתו פשוט דאילו הי' כאן דעת בעל הממון לא הוי איכפת לן במאי דהוא חב לאחרים דאפי' בלוה כתבנו לעיל בסוגיא דתופס לבע"ח דאי עביד הלוה שליח לתפוס משלו בשביל א' מבע"ח שלו נמי מהני עיי"ש במש"כ בפירש"י בשם הקצה"ח אבל כאן במציאה כיון דליכא דעת בעל הממון א"כ ליכא כאן צד שליחות רק מפאת המשלח וכסברת הרא"ש וע"ז הקשה הנ"י דגם זה אינו סברא דהוי כתופס לבע"ח כיון דלא שייך בחצר מיגו כו' [והרא"ש ס"ל בזה כמש"כ לעיל בשיטת רש"י דלא דמי לתופס לבע"ח עיי"ש] והנך שינויי דכתבנו לעיל בשיטת רש"י לא ס"ל להנ"י לכך פי' הנ"י דחצר המשתמרת הוי כיד אריכא אבל מ"מ גבי גט לא מהני דכיון דאין חבין לאדם שלא בפניו גם אי הוי כיד לאו כלום היא וכמו אם נתן לידה כשהיא ישנה דלא הוי נתינה כלל עיין בא"ע סי' קל"ח סעיף ג' ובאינו משתמרת ועומד בצידו בדא שווין הנ"י והרא"ש דהוי משום יד כנלע"ד פשוט בביאור שיטת הפוסקים ועיין בנ"מ שהקשה ד' קושיות ונדחק ליישבם ובמש"כ מיושב הכל אף שלשון הרי"ף דחוק קצת ויוכל המתעקש להתעקש ע"ז מ"מ מה שכתבתי נלענ"ד שהוא האמת שאין לזוז הימנו ועיין:

דף יא ע"א תוס' ד"ה זכתה לו נראה דאמר לאו דווקא וכן כ' הרא"ש דאמר לאו דווקא אבל הרמב"ם וכן הנ"י בשם הרנב"ר כתבו דבעינן דווקא אמר וביאר הנ"י שדווקא אמר דגילה דעתו שרוצה לקנותו אז הוי שפיר משתמר ע"י עמידתו בצידו אבל כיון שלא אמר ולא גילה דעתו שרוצה לקנותו אינו משתמר ע"י עמידתו ולכך לא קני ובאמת דפשטא דלשנא דמתניתין ודאי דמשמע כדברי הנ"י והרמב"ם אך צריך ליישב לדבריהם הנך ראיות שכתבו התוס' והרא"ש. ונראה דהראיה קמייתא שהביאו התוס' מהא דאמרינן לעיל ואי תיקון רבנן כי לא אמר מאי הוי אינה ראי' כלל דשאני התם דעכ"פ גלי דעתי' דניחא לי' דליקני ולכך הוי שפיר משתמר ע"י ומה שדחו התוס' זה דאדרבה אמרינן לעיל דנפילה גריעותא היא דכיון דנפל גלי דעתי' כו' אינה דחיה כלל דבאמת המקשה דלא הוי ידע הך סברא דנפילה הוי גריעותא לענין עיקר הקנין דד' אמות ורק דהוי סבר דמה בכך דהוי סבר לקנות ע"י נפילה ולא הוי ידע הדין דד' אמות קונים לו מ"מ כיון דתקנו רבנן דד"א קונים לו גם כאן הוי לי' למיקני ע"י ד"א א"כ ודאי לפי סברתו איכא מעלה בנפילה כיון דעי"ז גילה דעתו דרוצה עכ"פ לקנות החפץ א"כ ממילא מעצמם קונים לו הד"א אף שלא כיון לקנות על ידיהם רק ע"י נפילה [וכן היא באמת הסברא לפי מה שהבאתי לעיל דלא פסקינן כשינויא קמא דכיון דנפל כו'] והתרצן השיב לו דנהי דאיכא מעלה בנפילה דעי"ז ידעינן דדעתו לקנותו מ"מ לענין עיקר הקנין הוא גריעותא דכיון דנפל כו' וח"כ הד"א אינם קונים לו ולכך לא מהני גילוי דעתו דבמה יקנה אבל בלא גילוי דעת כלל איכא למימר דאין קונים לו ד"א כלל וכפשטא דלשנא דמתניתין דידן דבעינן אמר דווקא. שוב ראיתי שהה"מ כתב ג"כ לדחות ראי' זו דהתוס' מטעם אחר והוא דאלימא קנין דד"א משום דיכול לשוח ולטלנו ולפ"ז בד' אמות אה"נ דלא בעינן אמר ולענ"ד הי' נראה כמש"כ דגם בד"א בעינן אמר אלא שבטלתי דעתי מפני דעתו משום דאפשר