נחלת דוד בבא מציעא פד

מ"מ דמיין קצת להדדי שזה ע"י מעשה וזה ע"י מעשה וחשבינן למעשה שעושה להבהמה שתלך כאילו עושה מעשה בכלים כיון דע"י הליכת הבהמה הכלים ג"כ נעתקים ממקומם א"כ מה לי שגורר הכלים בעצמם ומעתיקם ממקומם או שמכיש בהמה וע"י כן נעתקים הכלים ממקומם ולכך שפיר יש לומר דמשיכת הבהמה מהני לכלים אבל משיכה שע"י רכוב אם נאמר דאזלא מחמתי' שע"י רכוב הוי משיכה הנה המשיכה הזאת הוי שלא ע"י מעשה כלל דהא גם בבהמה אינה עושה שום מעשה שתלך רק שע"י מה שיושב עליה היא הולכת מעצמה ומשיכה כזו לא שייכה בכלים כלל ולא שייך לומר דמה שמושך הבהמה הוי כאילו מושך הכלים דהא גם הבהמה אינה מושך בעצמו רק דהמשיכה באה ממילא ובכלים לא שייכא כלל משיכה כזו ולכך גם אם אמרי' משוך בהמה כו' קני כלים מ"מ במשיכה שע"י רכוב ודאי דלא קני לכלים ומהשתא יתיישב שפיר לישנא דאי הכי ועיין היטיב בזה כי הוא נכון:

אך אף שזה נכון בכוונת הגמ' לפי אותה גירסא מ"מ בעיקר הבנת המהרמ"ש בכוונת התוס' דבריו דחוקים מאד ואין לשון התוס' סובל כוונתו כלל ויותר היה מורה לשון התוס' כדברי אותן המפרשים שכתבו הך סברא דצירוף שניהם יחד עושה קנין וכן היה מורה ע"ז קצת גם לשון התוס' שכתבו דאי משום דתפיס בה גרידא אך עכ"ז עדיין לא יתיישב מאי דכ' ורכוב קני הבהמה משום דתפיס בה הא בברייתא מיירי דרכוב אינו תופס המסירה כלל והתוס' הא מפרשי לעיל דתפיס בה היינו תפיס במוסירה [ולפי מש"כ לעיל הוי ניחא אך התוס' עצמם הא אינם מפרשים כן] סוף דבר דברי התוס' בכאן קשים להולמם אם לא שנגיה קצת בדבריהם אבל יהיה איך שיהי' בכוונת התוס' הנה גירסת אי הכי יש לפרשה ברווחא כמש"כ ועיין:

שם תוס' ד"ה הואיל ויכול לנתקו ולהביאו אצלו. תימא כו' דמ"ש מעני כו' וי"ל דשאני הכא שתופס בידו א"נ הכא איירי כו' שאינו ארוך כ"כ שיגיע לארץ והרא"ש תפס לעיקר כהך שינויא קמא דהתוס' דאף אם נפל לארץ מ"מ כיון שקודם שנפל לארץ היתה מוגבה מכחו ג' טפחים וראש השני היה בידו קנה והא דזיל טרוף אקן כו' מחלק הרא"ש בין הגבהה דדרך עלייה להגבהה דדרך ירידה עיי"ש ברא"ש והנה אף שמצד הסברא דבריהם מתקבלים על הדעת [אלו היה שום הכרח לזה] מ"מ כיון דחזינן דהם לא כתבו כן מצד הסברא רק שהכרח קושייתם מהא דאמרי' הואיל ויכול לנתקה כו' ולפע"ד אין זה קושיא כלל דבשלמא אי הוי אמר הואיל ויכול לנתקו ותו לא מידי שפיר הו' קא קשיא להו דמה בכך שהיה מנתקו אבל כיון דמסיים עלה ולהביאו אצלו א"כ נראה דה"ק שיכול להביאה כולה לתוך ידו דהכי דייקא לישנא דלהביאה אצלו דהיינו לתוך ידו ורשותו והיינו משום דגם להביאה לתוך ידו נקל כשהיא ע"ג עמוד משום שיכול להעמיד ידו או כנפו תחתיו לכשתפול בכדי שתפול לרשותו משא"כ כשהצד השני מונח על הארץ דמחוסר עדיין מעשה היינו להגביהו והתוס' לא ירדו לחלק בכך ולכך הביאו דבניתוק לחוד סגי דבהא שפיר איכא למימר שהיא קל מלהגביה הצד השני אבל אם צריך להביאו לתוך ידו א"כ גם במונח על הארץ יכול להביאה לתוך ידו ולכך כתבו מש"כ ולענ"ד נראה כמש"כ משום דהכי דייקא לשנא דגמ' ועיין ואי כדבריהם הכי הל"ל הואיל ויכול לנתקו מע"ג העמוד ותו לא לכך הנך דינים דחידשו התוס' והרא"ש צ"ע לפענ"ד ועיין:

ולענין הלכה הנה הרא"ש בשמעתין פסק כשמואל דרכוב לא קני בלא מנהיג ברגליו כיון דלא אשכחן מאן דפליג עלה וכל מאי דאקשו עליו שני שפיר אבל הרי"ף והרמב"ם פסקו דלא כשמואל משום דאקשי עליו טובא בשמעתין ואע"ג דשנינהו שינויי דחיקי נינהו וכדאמרינן בכמה דוכתי אנן אשינויי ונסמוך וכן הוא מדרכם בכמה דוכתי ואפשר שכן הי' קבלה בידם מגאוני קדמאי [ואילולי כן קשה הדבר לומר מסברת עצמינו על שינויי הגמ' דחיקי נינהו] וכן הבין הה"מ בדברי הרמב"ם דפוסק דלא כשמואל ובכ"מ כתב עלה דאין דבריו מוכרחין ונעלם ממנו לפי שעה דברי הרמב"ם דהל' כלאים דפסק להדיא דגם יושב סופג את הארבעים ודלא כשמואל וא"כ מכ"ש דרכוב קני [וכמש"כ לעיל בפירש"י ד"ה רכוב קני וקשיא לר"י עיי"ש] וגם בלא"ה הא חזינן בסוגיין דמדמי להו להדדי וא"כ עכ"פ לא גרע רכוב מיושב ולכך העיקר כדברי הה"מ בכוונת הרמב"ם והרא"ש עצמו דבשמעתין פסק בפשיטות כשמואל עכ"ז בהל' כלאים סי' וא"ו הביא לשיטת הרי"ף והרמב"ם דפסקו דלא כשמואל ונראה שם מדבריו דכן הוא מסקנתו מדהביאם באחרונה וכן כ' שם הטור על שמו אבל בח"מ סי' קצ"ז כתב הטור על שמו דפוסק כשמואל וצ"ע ועיין ביאור הגר"א ביו"ד סי' רצ"ז סעי' י"ב:

דף י ע"א בגמ' שאני פועל דידו כיד בעה"ב ואע"ג דלקמן בפרק השואל (צ"ח א') אמרינן דגבי עבד עברי לא אמרינן יד עבד כיד רבו לענין אם שלחה לו ביד עבדו העברי דשפיר יצאה מרשותו וחייב עלי' השואל וכדמשני התם בע"ע דלא קני לי' גופיה ועיי"ש בתוס' ד"ה דלא כו' וכן בדף (צו א') לענין אם נשאל העבד עם פרתו דאמרינן יד עבד כיד רבו והוי שאלה בבעלים כתבו ג"כ הפוסקים דהוא דווקא בעבד כנעני וכדמוכח התם בסוגיא דמיירי בעבד כנעני מדקאמר אבל עבד דלאו בר מצוה כו' מכלל דבעבד כנעני מיירי אבל בע"ע לא הוי שאלה בבעלים ולא אמרינן בי' יד עבד כיד רבו וא"כ לכאורה אינו מובן מאי דאמר כאן בפשיטות גבי פועל דידו כיד בעה"ב זה אינו קשיא דדוקא לענין שיהי' העבד כבעה"ב לגמרי דהיינו לענין שאלה בבעלים דחשבינן לגוף העבד שהוא עמו במלאכתו כגוף בעה"ב וכאילו היה הבעה"ב עצמו עמו במלאכתו וכן לענין אם שלחה לו ביד עבדו דחשבינן לי' כאילו הוליכה הבעה"ב בעצמו בהא הוא דאמרינן דע"ע כיון דאין גופו קנוי לו לא הוי גופו כגוף הבעה"ב בעצמו משא"כ לענין ריוח מלאכתו כיון דכל עיקר קנינו של ע"ע הוא למלאכתו וע"ז שפיר יש קנין לרבו גם לגופו ור"ל דקנה גופו לענין שהמלאכה שהוא עושה יהי' שייך לבעה"ב והיינו דאמרי' בקידושין (יו ושם) זאת אומרת ע"ע גופו קנוי ואינו יוצא בלא שטר שחרור אם מחל לו בע"ה על כסף גרעונו ולכאורה הוא סותר לסוגייא דב"מ (צ"ט) דאמרינן דע"ע לא קני לי' גופי' ועיי"ש בתוס' ד"ה דלא שהרגישו בזה וכתבו דאף דאמרי' בקידושין דע"ע גופו קנוי היינו לענין שאין גרעונו מחול אבל לא לענין שיהי' ידו כיד רבו והא גופא טעמא בעי מ"ט לענין שאין גרעונו מחול הוי גופו קנוי טפי מלענין שארי דברים ולפמש"כ ניחא דבאמת לשארי דברים אין גופו קנוי דלהוי ידו כיד בעה"ב לגמרי כמו בעבד כנעני דאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו ואפי' נתנו לו אחרים מתנה וכן לענין שאלה בבעלים וכדומה לא חשבינן לי' כמו הבעלים עצמם אבל מ"מ לענין מלאכתו שפיר קני לי' גופי' דלהוי כל מה שמרוויח במלאכתו שייך לרבו ולכך בע"ע אם מגביה מציאה עם מלאכתו שאינו מבטל כלל ממלאכתו שייך המציאה לעבד וכדאמר רבא לקמן (י"ג ב') במגביה מציאה עם מלאכתו וכו' אבל בעבד כנעני כיון דגופו קנוי לו לגמרי אפי' חוץ ממלאכתו א"כ אפי' במגביה מציאה עם מלאכתו נמי שייך לרבו דכל מה שקנה עבד קנה רבו וכללא דמלתא דלענין שארי דברים חוץ ממלאכתו בהא הוא דאיכא לפלוגי בין עבד כנעני לעבד עברי דבע"כנ הוי גופו קנוי לכל מילי אפי' חוץ ממלאכתו ובע"ע אינו כן רק דחוץ ממלאכתו יש לו יד בפני עצמו אבל לענין מלאכתו גם ע"ע גופו קנוי שיהא כל מה שירויח במלאכתו שייך לרבו ולכך שפיר אמרינן בקידושין לענין שאין גרעונו מחול דע"ע גופו קנוי וזה פשוט וברור ומעתה שפיר אמרי' גם בשמעתין שאני פועל דידו כיד בעה"ב דלענין מלאכתו שווה פועל לע"ע דגופו ולכך הוי ידו כיד בעה"ב כנ"ל פשוט ועיין:

שם רש"י ד"ה לא קנה כו' מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס עכ"ל והתוס' הקשו עליו מעובדא דימר בר חשו בכתובות (פ"ד) דאפי' עשאו שליח נמי לא מהני והרבה תירוצים נאמר בישוב דברי רש"י אלו מהרש"א בכתובות כ' דיש ליישב דרש"י לא אמרה אלא גבי מציאה דשייך לומר מיגו דאי בעי זכי לנפשי' אבל בתופס לבע"ח דלא מצי זכי לנפשי' דהא אינו חייב כלום להתופס לכך אפי' עשאו שליח לא מהני רק שכתב ע"ז דהתוס' לא ניחא להו לתרץ כן משום דלענין שליח ליכא לפלוגי בהכי עיי"ש בדבריו ודבריו תמוהין מאוד דהא רש"י לענין בע"ח אמר למילתי' ולא לענין מגביה מציאה וכמבואר להדיא מלשון רש"י דשמעתין שלא עשאו הנשה כו':

והש"ך בסי' ק"ה כתב דרש"י מיירי בשליח בשכר דאז הוי כפועל דאמרינן בי' דידו כיד בעה"ב וכתב שכל הפוסקים מודים בזה דהיכא דנותן לו שכר יכול לתפוס [רק שלא הבינו כן בדברי רש"י] וגם זה אינו נכון דמאי נ"מ איכא בין שליח בשכר לבחנם ומה לנו בשכרו כיון דאומר הריני כאילו התקבלתי שכרי ועוד דאי לאו דהוי לי' הנאה מיני' לא הוי עביד שליחותיה וכדאמרינן לענין מתנה דהוי כמכר מהאי טעמא במגילה בפרק בני העיר (כ"ז ב') עיי"ש וה"נ דכוותי' בכאן להוי כאילו שכר אלא ע"כ דגם שכר לא מהני דדווקא פועל שגופו קנוי למלאכתו בהא הוא דאמרינן דידו כיד בעה"ב וכמש"כ לעיל מה שאין כן בשליח דוודאי אין גופו קנוי כיון דאינו שוכרו לכל המלאכות רק למלאכה ידוע דהיינו לתפוס אם כן לא הוי ידו כיד בעה"ב כלל וגם לישנא דגמ' דאמר שאני פועל כו' ודאי משמע כן דלאו בשכר תליא מילתא אלא משום דגופו קנוי וכמבואר לכל מעיין ועוד הקשה עליו באו"ת דגם פועל גופיה נמי לא מהני אם תפס לבע"ח דדווקא לענין מציאה דמיגו דבעי זכי לנפשיה בהא הוא דאמרינן דזכי בעה"ב מיניה משום