נחלת דוד בבא מציעא פא

שיטת רש"י והתוס' ביחד עיי"ש בדבריו הנה לפי מה שבארנו בשיטת רש"י [והוא האמת לענ"ד] א"א להשוותם יחד גם ראיתי בהגהות הגר"א שבש"ס החדשים שכ' דהרמב"ם אזיל בשיטת רש"י וקצרה דעתי מהבין דבריו דלפי הנראה לפי שיטת רש"י הי' לנו לפסוק כהירושלמי דהכל תלוי במי שתופס העדים לדידן דקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו לכך מחוורתא כמ"ש הה"מ דהרמב"ם הי' לו איזה גי' אחרת בסוגיין דבאמת כל מה שכ' הש"ך על פירש"י ותוס' שהמה דחוקים המה דברים נכונים גם מה שכ' בדברי ר"י דאית לי' כיון דהשטר אין גופו ממון לכך לא אמרינן בי' זה נוטל עד מקום שידו מגעת גם זה נכון זולת מה שכ' בישוב דברי הגמ' אינו נכון ולכך ע"כ צ"ל כמש"כ הה"מ דהרמב"ם הי' לו בזה איזה גי' אחרת ועיין:

דף ח ע"א בגמ' ושותפין שגנבו חייבין פירש"י והאחד הוציאה לדעתי ולדעת חבירו אמרינן בב"ק (ע"ח ב') דחייבין והתוס' הקשו עליו דהא התם בטביחה איירי וטביחה ע"י שליח חייב כדדרשינן מקראי או לרבות את השליח תחת לרבות השליח אלא השותפין שגנבו היינו שהגביהו שניהם עכ"ד התוס' ולענ"ד דאין מזה קושיא על רש"י דהא גם להתוס' ע"כ צ"ל דהא דפשיטא ליה להגמ' דשותפין שגנבו חייבין היינו ע"כ מסוגיא דהתם [דבלא"ה תקשה היא גופי' מנ"ל] ובאמת מברייתא דהתם מוכח שפיר דנהי דהברייתא איירי לענין טביחה מ"מ ע"כ מיירי דהם שותפים מעיקרא בגניבה דהא טביחה בלא גניבה לאו כלום היא ושותפין בגניבה לא משכחת לה אלא אם נאמר מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' דאף אם נפשוט כהתוס' מ"מ אי לא אמרינן מיגו אין בהגבהת שניהם כלום וכדאמרינן בסוגיין לגבי מציאה וכיון שכן ודאי דגם היכא דהאחד הוציאה לדעתו ולדעת חבירו נמי חייבין שניהם דמאי שנא דהא בשמעתין לא מפליגינן בין היכא ששניהם הגביהו או שהאחד הגביה לצרכו ולצורך חבירו ולכך שפיר כתב רש"י דמוכח מסוגיא דהתם דאפילו היכא דהוציא האחד כולה חייבין והא דלא פי' כהתוס' היינו משום דלהוי דמי טפי להא דרבא ורמב"ח דאיירי היכא דהגביה האחד ועוד דלהוי דמי לטביחה דאיירי התם בברייתא כנלענ"ד פשוט ועיין:

שם בגמ' וממאי דבמציאה דלמא במקח וממכר כו' סד"א האי דאמר חציו שלי להוי כמשיב אבידה ולפטר עיין תוס' ד"ה אלא דנדחקו בפירושא דשמעתין כאשר העידו בעצמם על דחקם כמו דמסיימו וי"ל בדוחק ע"ש והיה נרא' לפרש סוגיא דשמעתין לפי מאי דפסקו הרי"ף והרמב"ם כאביי דלעיל דחיישינן לספק מלו' ישנה ולפ"ז במציאה ליכא מיגו דאימא דאין לו ספק מלוה ישנה רק על החצי ולכך לא מצי טעין כולה שלי משא"כ במו"מ דלאו משום ספק מלוה ישנה משביעין לי' דהא לא גבי מידי כיון שהוא נותן דמים רק דהשבועה הוא משום דמורה ואמר חבראי דמי קיהיב כו' ולכך שפיר סד"א דהוי כמשיב אבידה כן הי' נראה לומר בישוב קושיית התוס' אלא דבעיקרא דשמעתין לא הבנתי דמאי משיב אבידה שייך במו"מ דדלמא אין לו דמים רק על החצי או דלא צריכא לי' רק חציו ולא בעי למטרח ולמכור חציו השני ולכך לא טעין רק חציו שלי ואין להתעקש ולומר דסוף סוף הוי לי' למטען כולה שלי ואז יהבינן לי' החצי כפי מה שהוא צריך משא"כ עתה דטעין חציו שלי לא יהבינן לי' רק רביע ולכך הוי שפיר כמש"א דהא ודאי ליתא דממ"נ אם יודע הדין דלא יתנו לו רק רביע א"כ אכתי לא מיתרצא כלל דאימא דאינו צריך רק לרביע ולכך טוען חציו שלי כי היכי דליתבי לי' רביע וא"כ אכתי לית כאן מיגו כלל ועוד דזה גופיה אין סברא דהיאך הוי ס"ד דלהוי מיגו משום דיודע הדין דלא יתנו לו רק רביע דאימא דהוא גברא דלא ידע בדינא כלל ותו לית כאן מיגו וא"כ הדק"ל דמאי מיגו שייך במו"מ וצ"ע מיהו אין זה קושיא דהא ע"כ איירי בנקיט זוזי מתרווייהו בשווה בעד כל החפץ ואם כן הא חזינן דניחא ליה בכולה אי הוי יהבינן ליה ופשוט:

סוגיא דרכוב ומנהיג שם אלא מהא שנים רוכבין כו' ממשנה יתירא כו' וכתב רש"י ע"ז כדפרישית ומלשונו נראה דגם בדין שנים רוכבין או ברוכב ומנהיג נמי שייך הך דינא דהמגביה מציאה לחבירו והיינו משום כיון דהיא אזלא מחמת שניהם ששניהם פועלים במשיכתה ואין שום אחד מהם עושה משיכה לבדו לכך אי לאו דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו לא הי' שום אחד מהם קונה ולפ"ז חרש ופקח שהיו שניהם רוכבים או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח כמו בחרש ופקח שהגביהו יחד אבל בקצה"ח הביא בשם ש"מ שכתב בשם הריטב"א דדיוקא דהגמ' הוא מדהיו שנים רוכבין איירי אפי' היכא דידעינן שכך קנו יחד בהדי הדדי ש"מ דגם רישא איירי בהכי ומרישא הוא דדייקינן להך דינא דהמגביה מציאה כו' אבל מהיו שנים רוכבים לחוד לא מוכח מידי דדווקא בשנים שהגביהו ביחד הוא דאיתא להך דינא דהמגביה מציאה משום דכיון דכל אחד לא הגביה רק חצי הטלית ואילו לא הי' חבירו מגביה החצי השניה לא הי' קונה בהגבהת חציה כלל כדאמרינן לקמן בשמעתין גבי טלית שהי' חציה מונח ע"ג עמוד ובאחד רכוב ואחד תפוס במוסרה עיי"ש ולכך שפיר אמרינן בזה דאי לאו דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו לא הי' קונה כלל כיון דכל אחד לא עשה קנין שלם בעצמו אם לא בצירוף חבירו משא"כ בשנים רוכבי' או א' רכוב וא' מנהיג חשבינן לכ"א כאילו עשה קנין שלם בפני עצמו כיון דגם בלא צירוף חבירו הוי אזלא הבהמה מחמתו לחוד ולכך לא שייך בזה כלל הך דינא דהמגביה מציאה לחבירו ולפ"ז בחרש ופקח קנה פקח והנה מצד הסברא יותר נראין דברי הריטב"א אבל לשון הגמ' יותר מתיישב לפי' רש"י ועיין במה שנכתוב עוד בזה בסוגיין דלקמן אי"ה:

שם ע"ב מנהיג לחודי' מי איכא למ"ד דלא קני אלא רכוב במקום מנהיג איבעי' לי' כו' דע דבסוגיא זו הרבה האריכו המפרשים והנה בשיטת התוס' היטב אשר דיבר המהרמ"ש אלא שבמה שנראה מדבריו לסברא מוחלטת דדבר שעושה הקנין אינו מועיל להעדיף ולכך לפי מאי דס"ד מעיקרא דעיקר דקנין דרכוב הוא אזלא מחמתיה א"כ מה דתפוס במוסרה עושה סברא להעדיף ולפי מאי דבעי אביי למימר דתפיס במוסרה יהיה עיקר הקנין א"כ מאי דאזלא מחמתי' פורתא עושה סברא להעדיף ולדידי לא מסתבר כלל הך מלתא דכיון דפשטינן מיושב דהא דאזלא מחמתי' פורתא לאו כלום הוא א"כ במאי יועיל להעדיף וגם במה שנראה מדבריו דלפי מאי דס"ד מעיקרא דהעדיפות הוא משום דתפיס במוסירה היינו משום דהוי קנין גמור במקח וממכר ולכך גם במציאה אף דלא הוי קנין גמור מ"מ עושה סברא להעדיף גם זה לא מסתבר בעיני כלל דכיון דעיקר קנין דמוסירה הוא מאי דמסר לי' חבריה וא"כ במציאה דליכא למימר הכי מאי עדיפות יש כלל במוסירה גם מה שנראה מדבריו דלשיטת רש"י אנו מוכרחין לומר דאף דאזלא מחמתי' לחוד לא הוי קנין וגם מוסירה לחוד לא הוי קנין מ"מ בצירוף שניהם יחד עושים קנין ועפי"ז פירשו הסוגיא אליבא דרש"י בהנחות שינוח עיין בביאורי מהרמ"ש שהאריך בזה וכל מעיין ישר הולך ישפוט בצדק כמה דחוקים דבריו אלו ונלאתי להאריך. גם עיקר הסברא דשניהם בצירוף יעשו קנין אינו נראה כלל דכבר כתבתי שאין סברא דמוסירה יעשה שום עדיפות במציאה ומכ"ש דאין סברא דיעשה קנין בצירוף אזלא מחמתי' וגם בלא"ה דחוק מאוד לומר דיצטרפו שניהם יחד לקנין כיון דאין קניינם מסוג אחד כלל דקנין דרכוב הוא מאי דאזלא פורתא וקנין דמוסירה הוא ענין אחר בפ"ע א"כ מי הוא המצרפם יחד לעשות קנין וגם יתר ביאור הסוגיא לפי"ז דחוק מאוד וההכרח שהכריחם לומר כן אליבא דרש"י הוא מה שכ' רש"י לקמן ט' א' בד"ה ש"מ רכוב קני וכיון דרכוב קני כולה א"כ במקום מנהיג פלגי וגם מה שפי' רש"י דהא דפריך ממתני' דהיו שניהם רוכבים וכו' דאדרב יהודה פריך ושני דיבורי רש"י אלו הכריחם לכתוב מה שכתבו ולע"ד אין מדברי רש"י אלו שום הכרח לדבריהם וכמו שיתבאר אי"ה:

ומה שנלע"ד הוא דעדיפות דתפיס במוסירה הוא מטעם מוחזק ור"ל דקנין שיש בו חזקה הוא עדיף טפי מקנין שאין בו חזקה מטעם דכיון שהוא עשה קנין כמו חבירו וגם הוא מוחזק בגוף החפץ לכך הוא עדיף טפי ומבטל הקנין של חבירו שאינו מוחזק בגוף החפץ וכמו אם הבטה קונה דהפקר והאחד הביט בה והשני הגביה אותה דהסברא נותנת דזה שהגביה עדיף טפי משום דהקנין שלו הוא בחזקה בגוף החפץ מה שאינו בקנין של חבירו וה"נ ברכוב ומנהיג קמיבעיא ליה (דהא ודאי דעיקר קנינו של רכוב אינו אלא משום דאזלא מחמתי' והוי משיכה. חדא דלא מצינו קנין אחר לבהמה אלא או משיכה או מסירה במו"מ או הגבהה וכיון דברכוב ליכא חדא מהני א"כ ע"כ מטעם משיכה קאתינן עלה ועוד מדקא מייתי עלה מיושב דגבי כלאים והתם ליכא ע"כ שום איסורא רק משום דאזלא מחמתי' וזה ברור וכן כתב הרמב"ם עיי"ש) דכיון דרכוב נמי קני משום משיכה דהא דאזלא מחמתי' פורתא חשבינן ליה למשיכה א"כ אפשר דעדיף ממנהיג משום דנוסף על המשיכה הוא מחזיק בגוף הבהמה והוי מוחזק בה דתפיסתו במוסירה חשיב כאילו תפוס בגוף הבהמה או דלמא מנהיג עדיף משום דקנינו הוא יותר טוב מקנין של רכוב משום דקאזלא מחמתיה טובא ופשיט מיושב דהא דאזלא מחמתיה פורתא לאו כלום הוא לענין איסורא דכלאים וממילא דגם לענין קנין **(הגה"ה ובאמת שיותר הי' נראה לפרש לפ"ז הא דתפוס לאו היינו תפוס במוסירה כמש"כ התוס' אלא כאותו הפירוש שדחו התוס')**