נחלת דוד בבא מציעא עט

מצי חבירו לתוקפה ממנו כ"א בראי' דאין סברא שיתקנו שיהיו כל ימיהם במריבה אם כן איבעיא דמסותא מתפרשת כפשוטא דבמסותא הדין דכדא"ג וכיון דתפס שוב לא יכול חבירו לחזור ולתוקפו ולכך מבעי לי' בהקדישה אי הוי כתקפה א"ל [מיהו גם לשיטת התוס' ג"כ אין צריך למש"כ דמספקא ליה אי אלים ההקדש מתקיפה דשפיר נוכל לפרושי דעיקר האיבעיא היא אי הוי הקדש כתקיפה רק דזה הוא ממילא דאי הוי כתקיפה שוב הוי ממילא כתקפה והקדישה ואם אינו כתקיפה אינו כלום והבן זה כי נכון הוא] וכיון שכן דמיא ממש בעיא דמסותא לבעיא דשמעתין דכיון דגם בשמעתין עיקר האיבעיא אי הוי הקדש כתקיפה ושוב הוי הקדש כמוחזק ומספיקא אמרינן דשתיקתו דאידך הוי הודאה כיון שההקדש מוחזק או דלא הוי הקדש כמוחזק וא"כ מספק ההודאה לית לן לאפוקי מרשותיה דאידך וכן במסותא נמי עיקר האיבעיא כן הוא אי הוי הקדש כתקיפה ולכך מייתי שפיר בעיא דמסותא למפשט בעיין דכי היכי דיהי' הדין במסותא כן יהי' הדין בבעיא דשמעתין ועיין היטב בכל זה כי הוא נכון מאוד בפירושא דסוגיא דשמעתין אשר לא מצאו בה כל אנשי חיל ידיהם וזה ברור. ומעתה נתברר הדבר אשר כתבנו לעיל דמחלוקת הרמב"ם והתוס' בטוען תקפה ממני תליא בהך מחלוקותם דפליגי אי יש שום מעלה בתקיפה א"ל ואזלי התוס' לשיטתם והרמב"ם לשיטתו והעיקר ודאי כפסק הרמב"ם משום דסוגיא אינה מתפרשת אלא כפי שיטתו ועיין:

שם תוס' ד"ה והא הכא דתקפה כהן כו' ואם הקדישה אחרי שתקפה שוב לא מהני אם יתקוף השני אח"כ כבר כתבנו לעיל דהתוס' הוכרחו לפרש כן משום דאית להו לסברא פשוטה בדינא דכדא"ג דאם שוב חזר השני ותקפה מיד הראשון השני זוכה בה ולכך קשיא להו דא"כ מאי קמיבעי להו בהקדישה דהא נהי דהוי הקדש כתקיפה מ"מ כיון שהוא ביד השני שוב הוי כאילו חזר השני ותקפה ומכ"ש בספק בכורות דלקמן דהוי ס"ד דהמקשה דלהכי קדשי משום דתקפה כהן א"מ מידו והתם הוי לגמרי ביד ישראל וא"כ בוודאי דהוי כחזר ותקפה לכך הוצרכו לחדש האי דינא דאם תקפה והקדישה שוב לא מהני הקיפת השני אח"כ והטעם נראה פשוט משום דבשלמא בתקפה לחוד הא דזוכה בה מפני שהוא מוחזק אם כן אם חזר השני ותקפה שוב מבטל חזקתו דראשון ושב הוא להיות מוחזק כיון שהוא ת"י ורשותו משא"כ כשהקדישה הראשון שוב אי אפשר להוציא מחזקת הקדש משום דהקדש כל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתא ולכך לא מהני תקיפת השני ואין לומר שיבטל ההקדש מעיקרו גם זה אין סברא כלל דהא בשעה שהקדישה הראשון היתה בידו וחל עלי' שם הקדש ולכך לא מהני תקיפת השני כנלענ"ד פשוט ובנתיבות משפט נדחק בזה לתת טעם לדברי התוס' ולע"ד הדבר פשוט כמש"כ ובהא דפירשו דהאיבעיא היא אם אלים הקדש מתקיפה כבר כתבתי לעיל דלשיטת הרא"ש מתפרשת האיבעיא כפשוטא אי הוי הקדש כתקיפה וגם אפי' לשיטתם נוכל לפרושי כן ועיין:

שם ע"ב תוס' ד"ה פוטר ממונו בממונו של כהן וכן הוא מסקנא דאם תקפה כהן מוציאין מידו תימא וכו' וי"ל דהתם נכנס בהיתר ולכך מהני תפיסתו והא דאמרינן בכתובות כו' מיירי שתפס קודם שנולד הספק ועי"ל דאין נאמנין היינו דלא מגבינן ולא קרעינן אבל לא לענין תפיסה עכ"ד הנה הך ועי"ל שכתבו התוס' הוא תמוה מאוד דכיון דלא מהני לענין תפיסה א"כ מאי תועלת יש במאי דלא קרעינן ובכל דוכתא דאמרינן בש"ס לא מגבינן ולא קרעינן היינו משום דאי תפס לא מפקינן ולכך אין לנו אלא שינויא קמא דהתוס' ולפ"ז יצא לנו מדברי התוס' שני חידושי דינים לענין תפיסה דהיכא דנכנס בהיתר או שתפס קודם שנולד הספק מהני תפיסתו אבל בלא"ה לא מהני כדאמרי' תקפו כהן מוציאין מידו:

והרא"ש יישב קושיית התוס' באופן אחר דדווקא גבי כהן דגם לגבי כהן גופי' הוי ספיקא ולכך לא מהני תפיסתו מספק משא"כ בההיא דכתובות דבעהש"ט טוען ברי לכך מהני תפיסתו וההיא דהשואל לא מתיישבא עדיין בהך שינוייא דהא התם ליכא טענת ברי לכך כ' עלה הרא"ש דהתם כיון דבא בסוף החודש הוי כאלו אודויי אודי לי' וכבר תמה עליו במע"מ דבפ' השואל לא משמע כן רק משום תפיסה הוא דמהני. ובנימוקי יוסף בשמעתין כתב עוד הרבה חילוקי דינים לענין תפיסה עיי"ש בדבריו והנה הוצרכו לכל זה לפי מאי דהסכימו לפסוק דת"כ מוציאין מידו ולכך הוה קשיא להו מכמה סוגיות דאמרינן דמהני תפיסה בדבר המוטל בספק ומחמת כן נכנסו לחלק בכמה דוחקין ולא מצינו להם שיסכימו לדבר אחד רק זה מתרץ בכה וזה בכה ולכל אחד מהם נתחדשו הרבה דינים בדיני תפיסה לא שערום זולתו ובכמה מקומות דבריהם סותרים זא"ז כאשר חובר ע"ז כל ספר תקפו כהן וגם בספר ההוא הרבה יש לדון בדבריו ולא הספיק הזמן בידי לעיין בהם כראוי ולברר כל א' מהשיטות ואי"ה יבורר בקו"א אם יזכני ה' אבל העיקר נראה כשיטת הרמב"ם דפסק גם בתקפו כהן דאין מוציאין מידו ולשיטתו מהני תפיסה בכל דוכתי בספיקא דדינא ובכל האיבעיות שנשארו בש"ס בתיקו ועיין בביאור הגר"א ביו"ד סי' שט"ו שהביא חבילות חבילות ראיות לשיטת הרמב"ם וסיים דהעיקר כדבריו והא דקשיא לפי שיטתו מסוגייא דשמעתין דמשמע מינה דלפי המסקנא ת"כ מוציאין מידו כבר יישב זה ברשב"א ובס' ת"כ והובאו דבריהם בקצרה בביאורי הגר"א סי' שט"ו עיי"ש ואף שזה קצת דוחק מ"מ מוטב לנו לסבול קצת דוחק בזה מלעוות עלינו כל השמועות הנאמרים בכל הש"ס ואי"ה במק"א יבואר באריכות ועיין:

דף ז מחוי ר"א והשאר בשבועה ב' שיטות בזה והוא הרמב"ם והנ"י והמרדכי גרסי והשאר בשבועה אבל על מה שתפוסים בידם אינם צריכים לשבע מעיקר הדין רק דע"י גלגול יכולים להשביעו אף על מה שבידו והתוס' והרא"ש כתבו דל"ג והשאר כו' והנה התוס' הביאו ראי' לזה כיון דהשבועה הוא מפני שלא יהא כ"א הולך ותוקף א"כ אם נאמר דעל מה שבידם לא ישבעו א"כ אכתי במה נתקנה החששא דשלא יהא כ"א הולך ותוקף. ולענ"ד אין זה ראי' כלל דכיון דע"י גלגול מצי לאשבועיה א"כ שפיר נתקנה החששא ואין לומר דהיכא ששניהם יתפסו כל הטלית בידם זה יתפוס כל החצי וזה יתפוס כל החצי דבזה שוב אין כאן עיקר שבועה וממילא אין כאן גילגול [דהא זהו עיקר הנ"מ לדינא שבין התוס' והרמב"ם] אם כן אכתי בכה"ג נשאר החששא דזהו ודאי מלתא דלא שכיחא ולא שייך לתקן בשביל זה כלל וזהו פשוט:

והרא"ש הוסיף עוד להביא ראי' לזה דא"כ מאי קמ"ל ר' אבהו דפשיטא דעל השאר נשבעין דמתניתין היא וגם זה לע"ד אינה ראי' כ"כ דהא גופא קמ"ל ר' אבהו דדוקא על השאר נשבעין אבל לא על מה שבידם ואין לומר דא"כ לא הוי לר"א למימר והשאר בשבועה כיון דזה אינה רבותא כלל ועיקר הרבותא הוא דעל מה שבידם לא ישבעו א"כ הכי הוי לי' לר"א למחוי דעל מה שבידם לא ישבעו דזה אינו דבשלמא אם היה מימרא דר"א מימרא בפ"ע שפיר הוי קשיא לן בדבריו כן אך לפי הנראה מלישנא דמחוי לי' משמע דר"א אחוי לי' לתנא דיתני כן בברייתא שלו ובלישנא דברייתא ודאי דטפי ניחא למתני בה ובשבועה אצל והשאר כי היכי דלשתמע מיני' תרתי דעל השאר ישבעו [דכן הוא מדרך הברייתות למתני גם הדינים השנוים במשנתנו] וגם נשמע מדיוקא דעל מה שבידם לא ישבעו אבל אם נגיה בברייתא ובלא שבועה אצל זה נוטל עד מקום שידו מגעת היתה צריכה הברייתא להאריך בלישני' וגם לא הי' נשמע הדין דמשנתינו ואגב אורחי' ודאי דטפי ניחא להשמיענו גם הדין השנוי במשנתנו דאפי' במתניתין גופי' אשכחן כה"ג דמילתא אגב אורחי' קמ"ל דין דנשנה כבר במשנה אחריתא כמבואר בכמה דוכתי' ומכ"ש בברייתא דודאי אית לן טפי להגיה בה בכדי שיהיה נשמע גם דין דמשנתנו ובפרט שהוא לשון קצר ביותר כנ"ל פשוט ועיין באו"ת שכ' ג"כ לדחות ראיות הרא"ש דר"א משמיענו דלא נימא מדלא תני השבועה בברייתא דאתיא כסומכוס וכסברת המקשה דלעיל דמקשה לימא מתני' דלא כסומכוס קמ"ל כהתרצן דאפי' לסומכוס נשבעין ומש"כ נלע"ד יותר נכון ופשוט:

ובש"ך הביא בשם ספר ת"ח ראי' להרמב"ם מדמקשי הגמ' אלא מתניתין היכי משכחת לה ולא משני כגון ששניהם תופסים בה בשוה ודחה הש"ך ראייתו עיי"ש ויפה כ' בנתיבות משפט דהש"ך הבין דקושיית הת"ח הוא דלוקמי למתניתין בששניהם תופסין בה כ"א כל החצי [דבלא"ה אין דבריו מובנים כלל] והנה ע"ז יפה טען הש"ך דע"כ מתניתין לא איירי בכה"ג דא"כ בזה אומר כולה שלי וז"א חציה שלי דאמרינן זה נוטל ג' חלקים כו' היכי דמי אי בשזה אוחז ג' חלקים וזה אוחז רביע א"כ מאי איריא דזה טוען חציה שלי אפי' אם הי' אידך נמי טוען כולה שלי וגדולה מזו אפי' זה לא הי' טוען כולה שלי רק שהיה טוען על הג' חלקים שאוחז שהם שלו ואידך הוי טוען כולה שלי אפ"ה הוי הדין דזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע אך בנ"מ כתב דקושיית הת"ח הוא דלוקמי שכל אחד אוחז מקצת הבגד רק ששוה אחיזתו לאחיזת חבירו ששניהם תופסים בשווה כל אחד טפח וכדומה וע"ז לא תי' הש"ך מידי וגם בנ"מ לא כתב כלום ע"ז ולע"ד נראה דגם זה אינה קושיא כלל דבשלמא למאי דמשני עתה דתפיסי בכרכשתא אתי שפיר דלא תני במתניתין הדין דזה נוטל עד מקום שידו מגעת משום דלא איירי מתניתין בהאי גוונא כלל אבל אם נאמר דמתניתין ע"כ איירי שאוחזין כ"א בגוף הטלית [דהיינו לפי סברת המקשה דלא ידע מהך שינויא דתפיסי בכרכשתא והוי סבר דע"כ איירי מתניתין נמי שאוחז כ"א בגוף הטלית] שפיר קא קשיא לי' דאמאי לא תני הך דינא דזה נוטל עמשי"מ וליכא לשנויי דמיירי שאוחזין בשוה דמאי פסקא אטו