נחלת דוד בבא מציעא עח

ורצה לומר אף דאיכא את"ל בהיפך מ"מ האי את"ל השני הוא עיקר משום דהאיבעיא דגמ' אזלא אליביה וכל השקלא וטריא דסוגיא דלקמן אזלא אליבא דהך את"ל דאין מוציאין לכך פסק הרמב"ם כוותיה ע"כ תוכן כוונת הה"מ ובדבריו יש לדון דהן אמת דהעיקר נראה כהך שינוייא בתרא דכ' הה"מ. דהרמב"ם פסק כאת"ל משום דכן הוא מדרכו בכל דוכתי והרי"ף וכל הגאונים קמאי פסקו כן בכל הש"ס כולו כאת"ל וגם ודאי דאת"ל בתרא הוא עיקר משום דסוגיא דשמעתא אזלא אליבי' אלא דלפ"ז תקשה דא"כ אמאי פסק הרמב"ם דאם חזר ותקפה דיחלוקו אע"פ שהראשון צווח כו' דכיון דאמרינן דהוי כאילו נפשטה האיבעיא דאודויי אודי ליה א"כ מאי מהני תקיפת השני כיון שהראשון צווח בשלמא אי אמרינן כשינוייא קמא דהה"מ דהרמב"ם פסק מחמת דהוא בעיא דלא איפשטא אתי שפיר דכיון דזה אינו ודאי דאודיי אודי ליה רק דמספיקא לא מפקינן מיניה לכך אם חזר ותקף חזר הדין להיות כבתחילה דכיון שהשני שב להיות מוחזק א"כ אמרינן דשתיקתו לא הוי הודאה אבל אם נאמר דהיא בעיא דאיפשטא דודאי אודי ליה קשה טובא דא"כ מאי מהני תקיפת השני אך להחליט בדברי הרמב"ם כשינויא קמא דהה"מ ג"כ קשה משום דהיא גופא תיקשה דאמאי לא פסק כאת"ל כיון דכן הוא מדרך כל הגאונים ומדרכו לפסוק כאת"ל בכל הש"ס כולו:

לכך נראה דקשיא לי' להרמב"ם בשמעתין דבעי למפשט להך בעיא דשתק ולבסוף צווח מהא דתניא אבל אם הי' טלית יוצא מת"י של אחד מהן המע"ה היכי דמי כו' אלא לאו בשתק ולבסוף צווח כו' ולכאורה קשה טובא דכיון דבעי למימר דהברייתא ס"ל דשתק ולבסוף צווח הוי כהודאה א"כ הסברא נותנת דאפי' הביא עדים אח"כ דשלו הוא ג"כ לא מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וכן הוא באמת בשתק מתחילה ועד סוף דלא מהני אף אם הביא עדים אח"כ [ודלא כנראה מדברי הט"ז בסי' קל"ח דאפי' בשתק מתחילה ועד סוף מהני אם באו עדים אח"כ דהא ודאי ליתא וכבר הושג בזה באו"ת ובנתיבות משפט עיי"ש כי דבריהם ברורים ועוד יש להוסיף על דבריהם דדוקא טעיתי הוא דמהימן לומר אם הביא עדים כדבריו אבל להכחיש דבריו הראשונים בלי שום אמתלא ודאי דלא מהימן ולהדיא אמרינן לעיל מה לפיו שכן אינו בהכחשה וע"ש בפי' רש"י וא"כ הכא וודאי דהוי כמכחיש דבריו הראשונים כיון דליכא למתלי הודאתו קמייתא באיזה טעות דמאי טעות שייך בזה ולכך ודאי דליתא לדברי הט"ז בזה] וא"כ קשה איך תני בברייתא המע"ה דמשמע הא אם הביא ראי' הוא מוציא מיד המוחזק ואמאי הא כיון דהודה א"כ אדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים וקושיא זו הקשה באמת הט"ז על הטור בשם הרא"ש הביאם הרמ"א דכתבו דלא מהני בשתק ולבסוף צווח אף אם הביא עדים אך לא על הטור והרא"ש לבד תלונתו כי גם בהגמ' קשה והט"ז אזיל לשיטתו דס"ל דגם בשתק מתחילה ועד סוף נמי מהני אם באו עדים ולכך לא קשיא לי' רק על הטור והרא"ש אבל הגמ' הוי ניחא לי' משום דלשיטתו עדים בכל מקום מהני אפי' בהודאה גמורה אבל לפי מה שנתבאר דלא כהט"ז בזה דבהודאה גמורה וכן בשתק מתחילה ועד סוף לא מהני עדים כלל א"כ קושיית הט"ז לא על הרא"ש לבד תלונתו כי גם בגמ' קשה כן ומהכרח קושיא זו קמפרש הרמב"ם דהא דקמיבעי לי' להגמ' בשתק ולבסוף צווח אי אודויי אודי לי' לא דמסתפק לי' להגמ' אי הוי כוודאי הודאה דזה אין סברא כלל להגמ' דהא באמת טענתו טובה דמאי דשתק משום דקסבר הא קחזו לי' רבנן וא"כ אין סברא כלל לדחות טענה זו בהחלט רק דהגמ' הכי קמיבעי לי' אי הוי צד סברא לומר דאודויי אודי לי' ולכך מספיקא לא מפקינן מיד המוחזק או דלמא שאפי' ספק הודאה ג"כ אין כאן ולכך לא מהני לי' חזקתו כלל והשתא ניחא דלפי מאי דבעי למפשט מהברייתא דהוי הודאה היינו נמי דהוי ספק הודאה ואין מוציאין מיד המוחזק הא אם הביא ראי' בעדים שפיר מפקינן מיני' ולא אמרינן אדם נאמן על עצמו כו' כיון שאין ההודאה ברורה ולכך שפיר תני בברייתא המע"ה ואתי נמי שפיר מה דפסק הרמב"ם דאם חזר ותקפה הרי הוא כבתחילה ויחלוקו אפי' אם נאמר דפסק כאת"ל דנפשטה האיבעיא מ"מ לא הוי אלא ספק הודאה ולכך מהני תקיפת השני ודו"ק ועיין בשיטה מקובצת שהביא כן בשם הר"ן לפרש דהך הודאה הוי ספק הודאה רק שכ' כן בלי שום הכרח ולפמש"כ הדבר מוכרח דאי אפשר לפרושי באופן אחר ועיין:

ואחרי שעלה בידינו דהא דקמיבעי ליה אי אודויי אודי ליה היינו אי הוי ספק הודאה ומהני בצירוף דחזקה שהוא מוחזק בה אבל בלא חזקה לא מהני ההודאה מפני שאינה אלא ספק נשוב לבאר ע"ז יתר המשך הסוגיא היינו בעיא דהקדישה ומאי דמייתי עלה מההיא מסותא דבאמת פי' רש"י ותוס' דחוק בהך שמעתא טובא עד כמעט שאי אפשר לאומרו כלל דהתוס' מפרשים דאיבעיא דהקדישה הוא אי הקדש משוי ג"כ שתיקתו דאידך להודאה כמו דמשוי תקיפה מדלא צווח מעיקרא או דלמא דוקא בתקיפה הוא דהו"ל למצווח אבל בהקדש למה יצווח בשביל דבריו והיינו משום דהתוס' מפרשי דאין שום מעלה בתקיפה מפאת שהוא מוחזק רק משום דהתקיפה משוי לשתיקתו דהאיך להודאה ואם היינו יכולים לצייר דנהוי שתיקה כהודאה מבלי שיהיה מוחזק נמי הוי הדין כן דכיון דהוי כהודאה מ"ל אם מוחזק בה א"ל רק דאי אפשר לאשכוחי בגוונא אחרינא דלהוי שתיקה כהודאה לכך נקיט איבעייתו בתקפה אבל אין שום מעלה במה שהוא מוחזק רק דעיקר זכייתו הוא מפאת הודאתו דאידך ולכך הוכרחו לפרש דהאיבעיא דהקדישה נמי היא אי הוי בהקדישה שתיקה כהודאה א"ל והא דמייתי עלה מההיא מסותא אף דבמסותא ודאי דלא הוי האיבעיא מפאת שתיקה כהודאה מדמייתי עלה מתקפו כהן והתם לא שייך כלל שתיקה כהודאה כיון דלשניהם הדבר ספק א"כ מאי הודאה שייכא ביה אלא דהאיבעיא דמסותא הוי אי אלים הקדש מתקיפה משום דדינא דמסותא הוא כל דאלים גבר וכמש"כ התוס' ד"ה והא הכא כו' עיי"ש וא"כ האיבעיא דמסותא אינו ענין כלל לבעיא דהקדישה רק דהגמ' הוי ידע דעובדא דמסותא הכי הוי דשתק ולבסוף צווח ועיקר פשיטות הגמ' הוא מדחזינן דנפשטה האיבעיא דמסותא דלא הוי הקדש מחמת שאינו ברשותו ואמאי לא חשו לשתיקותו דאידך דלהוי כהודאה וכיון שכן אף שאינו ברשותו חל עלי' ההקדש משום דהוי כפיקדון אלא ש"מ דשתיקה לא הוי כהודאה כן הוא תוכן כוונת התוס' ועי' במהרמ"ש שהאריך בזה ודבריו נכונים בכוונת התוס' וכן הוא בקצרה ברש"א. אבל פי' זה דחוק טובא חדא דפשטא דלשנא דתלמודא משמע דהאיבעיא הוא אי הוי הקדש כתקיפה א"ל ולהתוספות כתקיפה ודאי דהוי ואדרבה במסותא איבעי לן אי הוי אלים הקדש מתקיפה אבל כתקיפה ודאי דהוי רק דהאיבעיא הוא בשמעתין אי תקיפה דהקדש משוי לשתיקתו דאידך הודאה א"ל וזה אינו במשמע כלל בלשנא דגמרא ועוד הקשה במהרמ"ש דאם כן אמאי אמר או דלמא כו' לאפוקי האי דלא ברשותו ולהתוספות מאי דלא ברשותו דקאמר לפי שאינו שלו איבעי ליה למימר [מיהו זה יש לומר דלהכי קאמר לפי שאינו ברשותו דאפי' חציו שלו נמי אינה מקודשת אך זה דוחק וגם גוף הדין צ"ע] ועוד מאי דפירשו במסותא דהאיבעי' הי' אם אלים ההקדש מתקיפה ג"כ דוחק דמהיכא תיתי נאמר שיהי' אלים ופשטא דלשנא דתלמודא משמע דהאיבעי' הוא דלמא גרע וא"כ איך נאמר שיהי' אלים טפי מתקפה ועוד מאי דמוכרחין אנו לומר דעיקר הפשיטות דפשיט ממסותא הוא משום שידע הגמ' דהך עובדא דמסותא הכי הוי ומדלא חשו לזה ש"מ דלא כהודאה דמי באמת כל מבין עם תלמיד יראה כמה רב מהדוחק יש בזה דא"כ העיקר חסר מן הספר ועוד דאיך מוכח מהך שתיקה דלאו כהודאה דגבי מסותא להך שתיקה דאיירי בשמעתין דבשלמא במסותא דדינו כל דאלים גבר ואף אם יצווח כל היום כולו אין שום תועלת בצווחתו א"כ שפיר מסתבר למימר דשתיקתו לאו כהודאה הוי כיון דאין משתיקתו שום ראי' דהא דשתק הוא משום דיודע דצווחתו אינה מעלה ומוריד כלל וא"כ למה יצווח חנם בלי שום תועלת משא"כ בשמעתין דצוויחתו ודאי מהני א"כ שפיר איכא למימר מדשתק אודויי אודי ליה וא"כ אכתי לא נפשטא האיבעיא כלל וכבר הרגיש בזה במקצת במהרמ"ש אך מה שרצה לדחות זה אין לו שחר כלל ונלאתי להאריך וכל זה הביאם להתוס' מפני שהיו מפרשים דהך אודויי אודי לי' דאמרינן גבי שתק ולבסוף צווח היא הודאה וודאית וא"כ חזקתו אינו מעלה ומוריד כלל אבל לפי מה שהוכחנו לעיל בראי' ברורה דע"כ צ"ל דהך אודויי אודי לי' דקאמר תלמודא לא דמספקא לי' אי הוי כהודאה ודאית רק דזה גופי' מספקא אי הוי עכ"פ ספק הודאה דאפי' אי הוי ספק הודאה נמי אין מוציאין מידו כיון שהוא מוחזק בה לפ"ז שפיר מתפרשא סוגיא דידן ברווחא בלי שום דוחק דהאיבעיא דהקדישה לא הוי אי דמי הך שתיקה דגבי הקדישה לשתיקה דגבי תקפה כמש"כ התוס' רק דזה פשיטא לי' להש"ס דדמיין אהדדי דכי היכי דבתקפה ה"ל למצווח ה"נ ה"ל למצווח בהקדישה [ואדרבה לפי דברי המהרמ"ש טפי ה"ל למצווח בהקדישה משום דאינו יכול לחזור ולתקוף ממנו עוד ובזה נדחו דברי המהרמ"ש מש"כ לדחות הך קושיא דלעיל והבן זה כי קצרתי] רק דאיבעיא דש"ס הוי כיון דאף דאת"ל דהוי כהודאה היינו דווקא מחמת שהוא מוחזק בה ולכך קמיבעי לי' בהקדישה אי הוי כתקיפה ורצה לומר אי הוי הקדש כמוחזק א"ל ומעתה אתיא שפיר לשנא דגמ'. והאיבעיא דמסותא נמי לא הוי אי הוי הקדש אלים מתקיפה כמש"כ התוס' דהנה הוכרחו התוס' לומר כן לשיטתם דס"ל בדינא דכל דאלים גבר דאם שוב גבר השני ותקפה מיד הראשון זכה בה השני אבל לשיטת הרא"ש במס' ב"ב דפסק דכל מי שתגבר ידו תחילה הוא זוכה בה ולא