נחלת דוד בבא מציעא עג

נמי לא הוי כשע"ק אבל באמת דבריהם דחוקים בזה לאוקמי להא דר"י בכה"ג דווקא דכל כה"ג ה"ל לפרושי לכך נראה יותר כשיטת הר"ן בפ' שבועת הדיינין דכתב דהשתא דתיקנו רבנן דמלוה ע"פ אינו גובה מהלקוחות כוונתם הי' בתקנה זו למעקר לגמרי השעבוד ממלוה ע"פ דלא ישתעבדו כלל הנכסים במלוה ע"פ משעת הלואה ובאמת הסברא נותנת כן דאין סברא שיתקנו חכמי' לחצאין למיעקר השעבוד מלקוחות ומבנ"ח ישאר השעבוד למפרע בשעת ההלוואה לכך ודאי דטפי מסתבר לומר דעקרו חז"ל לגמרי השעבוד ממלוה ע"פ דלא נשתעבדו כלל הנכסי' משעת הלוואה וממילא תו לא טריף מהלקוחות ולפ"ז לא צריכינן לאוקמי להא דר"י בלית לי' בנ"ח דשפיר איירי ר"י באית לי' בנ"ח ומשעבדי ואפ"ה במלוה ע"פ חייב בקרבן לדידן דעקרו חז"ל השעבוד ממלוה ע"פ לגמרי ולפ"ז ליכא נ"מ לדינא בין שיטת הרמב"ן והרא"ש כ"א בטוען שטר הי' לי ונאבד אבל באית לי' בנ"ח גם לשיטת הרא"ש יתחייב ש"ד לדידן בתר דעקרו חז"ל השעבוד ממלוה ע"פ והבן היטב בדברי' האלה כי הגם שהם פשוטים עכ"ז הם עמוקים קצת. ואין להקשות לשיטת הרא"ש כיון דבטוען שטר הי' לי' ואבד אפ"ה מחשב הודאת קרקע אף כי אינו יכול לטרוף מהלקוחות מ"מ הודאתו היא הודאת קרקע א"כ מאי משני הגמ' דשתים פטור משום דהוי לי' כשע"ק וג' חייב משום דעל סלע השלישי לא הוי כשע"ק ואמאי הא איהו קמודי לי' דכוונת השטר הוא על ג' וא"כ להוי כטוען שטר הי' לי' ואבד ולשיטת הרמב"ן ניחא דהא סוף סוף לא יוכל לטרוף לקוחות על הסלע הג' אבל להרא"ש לכאורה קשיא דא"כ בג' נמי לפטור דזה אינו דבשלמא בטוען שטר הי' לי ואבד ואיהו מודה דהי' לו שטר בפחות א"כ לפי הודאתו הי' לו עכ"פ שעבוד קרקעות על פחות כיון דמודה דהי' לו שטר גמור ע"ז ונשתעבדו נכסיו משעת ההלוואה משא"כ כאן דאף לפי הודאתו מ"מ מעולם לא הי' משמעות השטר ע"ז הלכך לא חשיב על הסלע הג' רק כמלוה ע"פ כיון דמעולם לא היה נכלל במשמעות השטר א"כ מעולם לא נשתעבדו נכסיו לסלע הג' וזה פשוט:

ובזה תבין דברי הרא"ש במס' כתובות ריש פ' ב' דפי' דברי הירושלמי דגרסי' התם סלעים דינרין ונמחקו אין פחות משנים מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש בן עזאי אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע וחכ"א אין ההודאה ממין הטענה ופי' הרא"ש בכוונת חכמים דה"ק שההודאה היא בקרקעות דעל הסלע הג' כיון שהודה בו חשיב כאילו נכתב בשטר וחשיב הודאת קרקע והכפירה היא במטלטלין טלין עכ"ד עיי"ש ולכאורה דבריו סותרים לסוגיא דידן דאמרי' דעל הסלע הג' לא הוי כהודאת קרקע אמנם לפמש"כ ניחא דשאני הכא שמעולם לא הי' משמעות השטר על הג' דהא בשטר נכתב סלעים סתם דהיינו שנים משא"כ הירושלמי מיירי שהי' כתוב הסכום בשטר רק שנמחק ולכך שפיר הוי הודאתו בג' הודאה כיון דלפי הודאתו הי' כתוב כן בשטר להדיא א"כ דמיא ממש לטוען שטר היה לו ונאבד ודו"ק ויתר דברי הרא"ש דשם ג"כ צריכין ביאור ויתבאר אי"ה לקמן] אך אי קשיא בדברי הרא"ש הא קשיא מאי דהקשה הט"ז בסי' פ"ח מסוגיא דפ' יש נוחלין דאמרי' התם שלח לי' ר' אבא לרב יוסף בר חמא מנה לי בידך בשטר והלוה אומר שפרע מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה ואינו טורף מהלקוחות משום דהלקוחות יאמרו אנן אעדים קסמכינן ומשמע התם בסוגיא דהך נשבע הוא ש"ד כדין מודה במקצת וא"כ קשה אמאי הא מודה לו בשטר וא"כ הוי הודאת קרקע ובשלמא לשיטת הרמב"ן ניחא דכיון דלא מצי למטרף לקוחות משום דאומרים אנן אעדים קסמכינן שוב אין כאן הודאת קרקע אבל להרא"ש ודאי דלא גרע זה מטוען שטר הי' לי ואבד דאפ"ה חשבינן לי' להודאת קרקע וליכא לשנויי התם כתי' התוס' והרא"ש דמיירי בלית לי' קרקע או שמחל לו על השעבוד דהא מדקאמרינן עלה ואינו גובה מהלקוחות משום אנן אעדים כו' ש"מ דאיירי באית לי' קרקע ולא מחל לו דאל"כ בלא"ה לא הי' גובה כיון שמחל השיעבוד ובאמת היא קושיא עצומה ומה שתי' הט"ז ע"ז וכתב שנתגלה לו כן בחלומו באמת הן דברי חלומות ולא הועילו כלום בישוב קושיא זו כמבואר לכל מעיין ונלאתי להאריך בזה וצריך לומר דהרא"ש מפרש לסוגיא דהתם דמילי מילי קתני דנשבע היכא דאין לו קרקע או שמחל לו ואינו גובה מהלקוחות היכא דאית לי' קרקע ולא מחל ולאו בחדא גוונא משכחת לה להנך תרתי דינים רק דר' אבא ישמיענו כולהו דיני דאיכא לאשכוחי בהאי עובדא באית ליה קרקע ובלית ליה בלית ליה נשבע ש"ד ובאית ליה אינו גובה מהלקוחות כנ"ל פשוט בישוב קושיא זו ועיין:

ומתוך מה שכתבנו יתיישבו דברי הה"מ בפי"ו מהל' אישות הל' כ"ה דהרמב"ם פסק שם היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך משלם מנה ונשבע על השאר ש"ד והשיג ע"ז הראב"ד דאין כאן ש"ד משום דהו"ל הודאת קרקע וכתב עלה הה"מ דעכשיו שתקנו הגאונים שהכתובה נגבית ממטלטלין חזרה כתובה כשארי שט"ח שאינם כשע"ק בלבד עכ"ד עיי"ש והקשה ע"ז בלח"מ דמה בכך שתיקנו הגאונים שתגבה הכתובה ממטלטלין הא כל בעל חוב ודאי דמיני' דהלוה גבי אפי' ממטלטלין ואפ"ה חשבינן שטר לכפירת שע"ק ולפמש"כ אין כאן קושיא כלל משום דס"ל להה"מ כסברת הרא"ש דהא דחשבינן שטר להודאת קרקע לחוד ולא להודאת מטלטלין ג"כ היינו משום דבשעת ההלוואה לא נשתעבדו רק הקרקעות ולא המטלטלין דמטלטלין אינם נגבים רק מכאן ולהבא ועיקר תביעתו חשבינן על מאי דנשתעבד לו מכבר וכמש"כ לעיל באריכות בכוונת הרא"ש ולפ"ז זהו דווקא בכל בע"ח בשטר דלא תיקנו בי' הגאונים מידי רק שנשאר על דין תורה ומדאורייתא לא נשתעבדו המטלטלין משעת ההלוואה ואף דיכול לגבות מהן בשעת גוביינא לא איכפת לן בזה רק כיון שלא נשתעבדו מעיקרא לא חשבינן תביעתו עליהם כלל דהתביעה אינו אלא על מאי דנשתעבד מעיקרא משא"כ בכתובה בתר תקנת הגאונים כיון דהגאונים תיקנו שתגבה הכתובה אפילו ממטלטלי דיתמי א"כ ש"מ שתקנתם היה שישתעבדו המטלטלין מעיקרא בשעת כתיבת הכתובה דבלא"ה ר"ל אם היה תקנתם שתגבה מכאן ולהבא לא הוי גביא מיתמי דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא ע"כ דתקנתם שישתעבדו המטלטלין מיד בשעת נישואין כמו שמשועבדים המקרקעי למפרע ולפ"ז עיקר תביעתה הוא על המטלטלין כמו על הקרקעות כיון דגם המטלטלין נשתעבדו מעיקרא ולכך שפיר קאמר הה"מ שאין זה הודאת קרקע לחוד לבתר דתקנו הגאונים וזה ברור ונכון ולפ"ז גם הרמב"ם והה"מ סברי כשיטת הרא"ש:

ובדברי הר"ן דפ' שבועת הדיינים יש מקום עיון כמאן ס"ל אי כהרמב"ן או כהרא"ש דמתחילת דבריו דתירץ אהא דר"ח קמייתא דמיירי דהעדים אינם מעידים שלא פרעו ולא מצי גבי ממשעבדי משמע לכאורה דס"ל כהרמב"ן דלאו בהודאתו תליא מלתא אלא במאי דיוכל לגבות ממשעבדי תליא מלתא דאילו להרא"ש דהכל הולך בתר הודאתו ולא איכפת לן אם לא יוכל לגבות ממשעבדי משום דהלקוחות לא יאמינו בהודאתו רק כיון דלפי הודאתו נשתעבדו לו נכסיו תו הוי הודאת קרקע א"כ לא משני הר"ן אהא דר"ח קמייתא מידי ואילו מסוף דבריו שכתב ואכתי איכא למידק מודה במקצת דחייביה רחמנא היכי משכחת לה דהא הוי הודאת קרקעות תירצו בתוס' דמיירי שאין לו קרקע עכ"ד הר"ן מזה משמע דס"ל כהרא"ש דאילו להרמב"ן לא צריכינן לאוקמי כלל בדלית לי' קרקע דאף דאית לי' מ"מ כיון שלא יוכל לגבות ממשעבדי תו לא הוי כהודאת קרקע וא"כ דברי הר"ן בעצמו לכאורה סתרי אהדדי וצריך עיון:

ונראה לפרש דס"ל כהרא"ש כדמוכח מסוף דבריו והא דמתרץ אהעדאת עדים דמיירי בלא ידעו אם פרעו אם לאו ביאור דבריו הוא כך דמתחילה הקשה קושית התוס' אההיא דר"ח קמייתא [והיינו משום דאיירי התם בהא דר"ח לכך התחיל להקשות קושייתם על ר"ח] ואהא כ' דיש לתרץ דמיירי דאינם יודעים העדים אם פרעו ואין כוונתו לסברת הרמב"ן רק דאפילו לסברת הרא"ש דבהודאתו תליא מלתא מ"מ זהו דווקא היכא דקא מודה בעצמו דאז שפיר אמרינן דהוי הודאת קרקע לפי הודאתו אף דלא יוכל למגבי ממשעבדי מ"מ לפי הודאתו ה"ל הודאת קרקע אבל בהעדאת עדים כיון דאיהו עצמו לא קמודי ולא מידי והעדים נמי אינם יודעים אם פרעו וא"כ עפ"י העדים נמי לא מצי למיגבי ממשעבדי ולכך לא מיקרי הודאת קרקע כלל לא מצד הודאת פיו ולא מצד העדים דאם הי' גובה ממשעבדי עפ"י עדים שפיר הוי הודאת קרקע אפי' אם הוא אינו מודה בפיו כלל כיון דעכ"פ גבי ממשעבדי עפ"י העדים אבל כיון דאינו גובה ממשעבדי ע"פ עדים אלו ובפיו הא אינו מודה כלל א"כ במה יקרא זה הודאת קרקע אבל מ"מ מודה במקצת הוי כיון דהוא חייב לשלם עכ"פ עפ"י עדים אלו אף דהוא בצירוף פיו מ"מ כיון דעכ"פ חייב לשלם שפיר הוי כמודה במקצת משא"כ לענין הודאת קרקע כיון דאין