נחלת דוד בבא מציעא עב

לסוגיא דכאן ולא הקשו בדוכתא במס' ב"ב דפליגי התם אמוראי אי שעבודא דאורייתא א"ל דלכאורה כאן אין לה ענין כ"כ ולפמש"כ ניחא דדווקא לפי מאי דחדית לן התרצן דזה הוי הודאת קרקע הוא דקשיא להו כן וגם יתיישב מאי דמשני הגמ' שאני הכא דקמסייע להו שטרא ולא סגי להו בשינויא דאין נשבעין על כפירת שע"ק לחוד [הגם שזה בלא"ה אין קושיא כלל] והיינו הכל מטעמא דהך שינויא דאין נשבעין על כשע"ק אינה סברא פשוטה כ"כ עד דנימא כיון דהך שינוייא יא הוא גלוי ומבואר א"כ למאי הוצרך לשנויי בגוונא אחרינא וכל זה פשוט ומבואר לכל מבין עם תלמיד ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא להוציא מלב קצת המפרשי' שנדחקו בזה בישובים שונים ובאמת אין כדאי לפלפל ע"ז כלל ועיין:

שם תוס' ד"ה אין נשבעין וא"ת למ"ד שעבודא דאורייתא מודה במקצת למה נשבע הא כופר שעבוד קרקעות. דע דבישוב קושיא זו נחלקו הרמב"ן [הובאו דבריו ברא"ש ס"פ שבועת הפיקדון והרא"ש הרמב"ן כתב על הך קושיא דהיא בורכתא דכל מודה במקצת שאין בו עדים כיון שאינו יכול לטרוף בהודאתו מהלקוחות דהא הלקוחות יאמרו מי יאמר דהוא חייב לך דלמא קנוניא עשיתם לכך לא מקרי הודאת קרקע ולכך אפילו תבעו חייב אתה לי מנה בשטר ואבד השטר והלוה אומר אין לך בידי אלא חמשים בשטר אפ"ה לא מקרי הודאת קרקע וחייב שבועה דאורייתא דכיון דאבד השטר ולא יוכל לטרוף לקוחות בהודאתו לא מקרי הודאת קרקע אלו הם דברי הרמב"ן וטעמו נראה משום דבאמת כבר כתבנו בסברת המקשה דמצד הסברא היה נראה דלא מקרי זה שעבוד קרקעות כיון דעיקר תביעתו אינו קרקע רק ממונא הוא דקא תבע וגם הגוביינא הוא מיני' ואפי' מגלימא דעל כתפי' וא"כ למה זה יקרא הודאת קרקע ולא הודאת מטלטלין ואי משום דקרקע נמי נכלל בהודאתו מ"מ כיון דמטלטלין נמי נכלל בהודאתו תו הוי כהודה במטלטלין וקרקעות דאמרינן לקמן דנכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לשבועה רק דהתרצן חידש לן דגם זה מקרי הודאת קרקע וצריך לומר דטעמו הוא דמי שיש לו שטר עיקר סמיכתו הוא על שעבוד ניכסי דאית בי' וכה"ג אמרי' ס"פ שבועת הפיקדון גבי מחלוקת ר"ש ורבנן גבי אנסת ופתית את בתי משום דמטלטלין יכול להבריחם וכן בנ"ח יכול למכרם נמצא דעיקר סמיכתו היא על שעבוד הקרקעות ולכך כשתובעו בשטר חשבינן עיקר תביעתו כמו שתובע קרקע וגם הודאתו בשטר חשבינן ג"כ כהודאת קרקע ג"כ מהך טעמא משום דעיקר סמיכת בעהש"ט הוא על הקרקע משום דאינו יכול להבריחם ולמוכרם כיון דטריף מלקוחות ולכך שפיר קאמר הרמב"ן דזה לא שייך רק היכא שיכול לטרוף מהלקוחות דהיינו ביש לו שטר ולא נאבד או למ"ד שעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ נמי טריף מהלקוחות בעינן שיהיה לו עכ"פ עדי' שלוה ממנו ועדיין לא פרעו דאז יוכל לטרוף מהלקוחות דבזה שפיר איכא למימר דעיקר סמיכתו הוא על הקרקע ולכך הוי כתביעת והודאת קרקע משא"כ במלוה ע"פ בלא עדים [או אפי' בטען שטר הי' לי ונאבד] דנהי דשעבודא דאורייתא מכל מקום כיון שאינו יכול לטרוף ממשעבדי א"כ אין עיקר סמיכתו על הקרקע רק דהוא תובעו לגבות מיניה מה שמוצא בנ"ח או מטלטלין דהא מיני' ואפילו סובין יכול לפורעו ולכך לא מקרי זה הודאת קרקע לחוד רק הודאת מטלטלין ג"כ ובסברת המקשה ולכך צריך לישבע מדאורייתא בשביל הודאת המטלטלין כנ"ל פשוט בדעת הרמב"ן ומעתה נסתלק מעליו מה שכ' עליו הרא"ש ואין דבריו נראין כו' עיי"ש דלפמש"כ דבריו נראין היטב ולפ"ז להרמב"ן אפי' באית ליה קרקע בנ"ח מ"מ חייב ש"ד במודה במקצת אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא כל שאין עדים על ההלואה ושלא פרעו עדיין משום שאין עיקר סמיכתו על הקרקע אף דהם בנ"ח משום שיכול למכרם ושוב לא יוכל לטרוף ולכך לא מקרי תביעת והודאת קרקע לחוד רק תביעת מטלטלין ג"כ ולכך חייב שבועה דאורייתא ולפ"ז מיושב להרמב"ן קושית התוס' דשמעתין. אך איכא למידק להרמב"ן בהא דתני ר"ח קמייתא דהעדאת עדים חייב ש"ד והא בהעדאת עדים שפיר טריף ממשעבדי מדאורייתא למ"ד שעבודא דאורייתא וא"כ ה"ל כשע"ק ולא לחייב מדאורייתא מיהו כבר תירץ ע"ז הר"ן בפ' שבועת הדיינים [גבי הא דר"ח דמייתי שם הרי"ף ע"ש] דמיירי דהעדים אינם מעידים רק שהלוהו אבל אינם יודעים אם פרעו א"ל רק דהוא חייב משום דאמר לא לוויתי וכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי ומש"ה הוי כמודה במקצת אבל מ"מ אינו יכול לטרוף מהלקוחות בעדים אלו דהלקוחות יאמרו דלמא פרעו ולכך לא הוי כשע"ק לשיטת הרמב"ן [ובדברי הר"ן אלו יש מקום עיון ויתבאר אי"ה לקמן] ועפ"ז יתיישב נמי הא דר' יוחנן דאמר הכופר במלוה שיש עליו עדים חייב בקרבן [שהביאו התוס'] דמיירי נמי בכה"ג שאין העדים מעידים שלא פרעו ולא צריכינן להרמב"ן לאוקמי באין לו קרקע או שמחל לו על השעבוד כמש"כ התוס' בשמעתין רק דשפיר מיתוקמא ביש לו קרקע וכמש"כ:

והרא"ש בס"פ שבועת הפיקדון כתב על דברי הרמב"ן אלו ואין דבריו נראין דכיון דשעב"ד אפי' מלוה ע"פ נמי נשתעבדו נכסיו והא דלא גבי מיתמי ומלקוחות משום דאין המלוה ידוע כיון שאין עדים אבל מ"מ איהו הא מודה בשעבוד קרקעות ולכך אי אפשר ליישב הך ק' שהקשו התוס' אלא כמו שתירצו התוס' בשמעתין דמיירי שאין לו קרקע או שמחל לו על השעבוד ע"כ תוכן דברי הרא"ש עיי"ש וצריך לומר דהרא"ש מפרש דהא דאמר משום דהוי שטר שע"ק ואין נשבעין על כשע"ק דלהכי הוי שטר כהודאת קרקע היינו משום דאף דתובע ממנו ממונא מ"מ בשעת ההלואה לא נשתעבדו לו רק הקרקעות [דעיקר פירוש שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא הוא דמאן דסבר ש"ד הוא שתיכף בשעת הלואה נשתעבדו לו נכסיו ולכך כשמוכר אח"כ המלוה טורף מהם מפני שנשתעבדו לו מעיקרא ונמצא כשמכר מכר שעבודו של זה ומאן דסבר שעבודא לאו דאורייתא זא ס"ל שלא נשתעבדו הנכסים כלל בשעת הלואה רק בהגיע זמ"פ אז גובה מיני' משום דפריעת בע"ח מצוה ולכך מכאן ולהבא הוא גובה אבל למפרע אין כאן שעבוד כלל במלוה ע"פ מיהו במלוה בשטר לכו"ע שעבודא דאורייתא ואף דאמרינן התם במס' בב"ב דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא מן התורה אפי' מלוה בשטר נמי לא גבי ממשעבדי ורבנן הוא דתיקון שלא תנעול דלת כו' היינו לומר דעיקר התקנה הוא מדרבנן אבל לבתר דתקנו רבנן דיגבה בשטר ממשעבדי שוב חזר הדבר לדין תורה דהגע עצמך אם הי' מתנה בפירוש בשעת ההלואה שישתעבדו לו נכסיו ודאי דהיו משועבדים מדאורייתא דכל תנאי שבממון תנאו קיים הוא מדאורייתא וא"כ עכשיו דתקנו חז"ל דכל מלוה בשטר יהי' נכסיו משועבדים לו א"כ חזר הדבר לדין תורה משום דהוי כאילו התנה כן בפירוש ואף אם לא נכתב בפירוש אחריות בשטר הא אמרינן דאחריות טעות סופר נמצא דעכשיו כל מלוה בשטר הוי כאילו התנה בפירוש ומדאורייתא נשתעבדו לו הנכסי' תומ"י בשעת ההלואה מיהו היינו דווקא במקרקעי אבל מטלטלין כיון דאינם נגבים מהיתומים ומהלקוחות א"כ ש"מ דלא חל עליהם שעבוד כלל משעת הלואה בין למ"ד שעבודא דאורייתא בין במלוה בשטר] אבל מטלטלין לא נשתעבדו לו כלל בשעת הלואה דהא אינם נגבים מהיתומי' ומלקוחות ואינם נגבים רק מכאן ולהבא ולכך כשתובעו בשטר חשבינן לי' כתביעת קרקע משום דלא נשתעבדו לו בשעת ההלואה רק קרקע והתביעה היא על מאי דנתחייב לו למפרע בשעת ההלוואה ולכך לא הוי כהודאת קרקע ומטלטלין דלתחייב שבועה מפאת הודאת המטלטלין מפני שהמטלטלין כיון דלא נשתעבדו בשעת ההלוואה לא חשבינן תביעתו עליהם כלל משום דהתביעה היא על מאי דנשתעבדו לו מאז ולכך שפיר קא קשיא להו להתוס' דלמ"ד שעבודא דאורייתא א"כ אפי' במלוה ע"פ נמי נשתעבדו לו הנכסי' משעת הלואה וא"כ גם במלוה ע"פ נמי התביעה הוא תביעת קרקע אבל מטלטלין כיון דלא נשתעבדו לו מעיקרא לא חשבינן תביעתו עליהם [ [וצריך לומר דהתוס' אזלי לשיטתם במס' ב"ב דפירשו דשעבודא דאורייתא אינו חל רק על הקרקעות ודלא כהרשב"ם שפי' דנפקא מקרא דיוציא אליך העבוט עיי"ש בתוס' ד"ה דבר תורה דאילו לפי' הרשב"ם דמדאורייתא חל השעבוד גם על המטלטלין א"כ תו לא הוי תביעתו קרקע לחוד כיון דגם המטלטלין נשתעבדו מכבר א"כ תביעתו הוא ג"כ על המטלטלין] ולכך מסתבר לי' להרא"ש דאפי' במלוה ע"פ בלא עדים דלא מצי גבי ממשעבדי מ"מ כיון דמדאורייתא נשתעבדו לו קרקעות נמצא דתביעתו על מה שנתחייב מכבר היא אינו רק על הקרקעות והודאתו היא ג"כ הודאת קרקע ולא מחייב שבועה דאורייתא ואפי' היכא דלא מצי למטרף מלקוחות מ"מ הודאתו הוי הודאת קרקע ולכך כתב על דברי הרמב"ן דלא נראו לו דבריו וקושיית התוס' ליכא לתרץ רק כתירוצם דמודה במקצת לא משכחת לה אלא באין לו קרקע או דמחל לו השעבוד:

מיהו זהו לדין תורה אבל עתה דתיקנו רבנן דמלוה ע"פ אינו גובה מהלקוחות נמצא דהוי כמחל לו השעבוד וכמו שכתבו התוס' בסוף דבריהם לתרוצי ההיא קושיא דקשיא להו בהא דר' יוחנן דאמר הכופר במלוה שיש עליו עדים חייב בקרבן עיי"ש נמצא היכא דאין לו בנ"ח רק משועבדים בין להתוס' בין להרמב"ן מיחייב שבועה דאורייתא ולא נחלקו הרמב"ן והתוס' אלא היכא דאית לי' בנ"ח או היכא דטוען שטר היה לי ואבד ואין לו בנ"ח ואית לי' משועבדים דבהא להרמב"ן מיחייב שבועה דאורייתא אפי' למ"ד שעבודא דאורייתא ולהתוס' והרא"ש לא מיחייב שבועה דאורייתא בהני תרי גווני מיהו היינו דווקא לסברת התוס' דשמעתין דס"ל דהא דעקרו חכמים לשעבודא במלוה ע"פ היינו דווקא בנכסים דלקוחות אבל בנכסים בנ"ח נשאר הדבר על דין תורה דחל עליהם שעבודא למפרע משעת הלואה ולכך כתבו דהא דר"י מיירי בלית לי' בנ"ח ואית לי' משעבדי דאי אית לי' בנ"ח גם במלוה ע"פ נמי הוי כשע"ק ואי לית לי' משעבדי אפי' בשטר