נחלת דוד בבא מציעא עד

העדים עושים שום פעולה בעדותן לענין לגבות ממשעבדי ובפיו אינו מודה כלל לכך לא הוי כהודאת קרקע ואח"ז הוקשה לו להר"ן דהתינח בהא דר"ח שפיר מצי לתרוצי כן כיון דאיהו לא מודי ולא מידי אבל במודה במקצת גמור הדק"ל דהא ה"ל הודאת קרקע למ"ד שיעבודא דאורייתא ואף דלא יוכל לגבות עפ"י הודאתו מ"מ כיון דלפי הודאתו ה"ל הודאת קרקע א"כ לא אכפת לן במאי דאינו יוכל לגבות וכסברת הרא"ש וע"ז הוצרך לשנויי כמו שתירצו התוס' והרא"ש דמיירי בלית לי' קרקע כנלע"ד פשוט בפי' דברי הר"ן ולפ"ז גם הר"ן ס"ל כשיטת הרא"ש וכן יראה גם מסיום דברי הר"ן שכ' ומיהו ה"מ לדינא דאורייתא כו' עיי"ש ודו"ק:

והטור בסי' פ"ח הביא מתחילה דעת הרמב"ן ואח"ז הביא דברי התוס' וסיים ע"ז וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל ואח"כ כתב דאם ההודאה הוא על כתב ידו אעפ"י שיש בו נאמנות הרי זה נשבע על השאר שבועה דאורייתא דדווקא שטר הוא דחשיב כשע"ק לפי שטורף בו ממשעבדי משא"כ כתב ידו לא חשיב כשע"ק עכ"ד והנה מדמחלק בין כת"י לשטר ש"מ דאיירי באית לי' קרקע דאי לית לי' קרקע כלל אפי' שטר גמור נמי לא הוי כשע"ק וכמו שכ' התוס' בשמעתין ולפ"ז תיקשה דא"כ בכת"י נמי נהי דלא גבי בי' ממשעבדי מ"מ כיון דשעבודא דאורייתא א"כ ה"ל הודאת קרקע דאפי' מלוה ע"פ גרידא נמי ליכא ש"ד באית לי' קרקע לשיטת הרא"ש ומחמת זה כתב הב"י דהטור כ' כן אליבא דהרמב"ן ובאמת שזה דוחק גדול דהטור יסתום דבריו שלא כדעת אביו הרא"ש והסמ"ע' הוכיח מכח קושיא זו דס"ל להטור דבשטר אפי' לית לי' קרקע כלל אפי' הכי חשיב שטר כשע"ק ופליג אדברי התוס' דכתבו להדיא דאפי' בשטר נמי אי לית ליה קרקע כלל לא הוי כשע"ק וגם הט"ז נמשך בזה אחרי דברי הסמ"ע וכבר צווח ע"ז הש"ך ככרוכיא דמאי סברא הוא כלל לומר דאפי' לית לי' קרקע כלל אפ"ה יהי' השטר כשע"ק והש"ך כתב דהטור מיירי בגווני דכתבו התוס' דהיינו באין לו בנ"ח ויש לו משועבדים וגם זה דחוק דכל כה"ג ה"ל להטור לפרושי:

לכך נראה יותר דהטור ס"ל כשיטת הר"ן שהבאתי לעיל דגם איהו ס"ל כהתוס' והרא"ש אלא דבהא פליג הר"ן על התוס' דשמעתין דלהתוס' אף למאי דתיקנו חז"ל דמלוה על פה אינו גובה ממשעבדי מ"מ לא מיקרי השעבוד רק מנכסי' כבר נמכרו אבל נכסי בנ"ח נשאר הדבר על ד"ת דחל שעבוד עליהן למפרע ולכך הוכרחו התוס' לאוקמי להא דר' יוחנן דמיירי דלית לי' בנ"ח ואית לו משעבדי והר"ן ס"ל כיון דעקרו חז"ל השעבוד ממלוה ע"פ לגמרי עקרוהו וכמו שבארתי דבריו לעיל עיי"ש ומעתה אתיין דברי הטור שפיר דס"ל כהרא"ש ומיירי נמי דאית לי' קרקע ואפ"ה פסק שפיר דבכת"י בנאמנות חייב ש"ד משום דעכשיו דעקרו חז"ל השעבוד ממלוה ע"פ לגמרי עקרוהו וא"כ אין כאן הודאת קרקע כלל כנלע"ד לפרש בדעת הטור [ובקצרה ליכא לשנויי דס"ל להטור דשעבודא לאו דאורייתא דלהדיא נראה מדבריו בסי' פ"ח דס"ל דשעבודא דאורייתא ועיין ש"ך סי' ל"ט]:

ודע דמדברי התוס' במס' שבועות הי' נראה להוכיח כדעת הסמ"ע דשטר לעולם הוי כשע"ק אף היכא דלית לי' קרקע כלל דבאמת דברי התוס' דהתם אינם מובנים וכמו שתמה ע"ז במהר"ם לובלין בשמעתין עיי"ש אך אם נאמר דס"ל להתוס' דהתם כהסמ"ע א"כ יתיישבו שפיר דברי התוס' דהתם ולק"מ קושיית מוהרמ"ל ודו"ק מיהו גם זה אינה ראי' כ"כ דשפיר נוכל ליישבם גם עפ"י שיטת הר"ן אלא דנצטרך לומר דזה הוי להו להתוס' דהתם לסברא פשוטה דעכשיו לדידן בתר דתיקנו חז"ל דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי הוי כמחל לו על השעבוד ולא הוצרכו לפרש זה ובזה יהיו דברי התוס' דשם מיושבים עפ"י שיטת הר"ן והבן זה כי קצרתי וא"כ מוטב לנו לפרש כן בדברי התוס' משנאמר כן דס"ל כהסמ"ע דבאמת דברי הסמ"ע דחוקים מאוד כמו שכ' הש"ך ועיין:

מיהו אעפ"י שהמבואר מתוך מה שכתבנו הוא דכל הנך רבוותא הרמב"ם והה"מ והר"ן והטור כולהו ס"ל כהרא"ש והתוס' מ"מ אילולי דמסתפינא הייתי אומר דיותר נראין דברי הרמב"ן חדא דזה דוחק לומר דמודה במקצת דחייבי' רחמנא הוא דווקא בדלית לי' קרקע ועוד דלשיטת הרא"ש קשיא קושיית הט"ז ואף שישבנו זה לעיל דמילי מילי קתני מ"מ מידי דוחק לא נפיק ועוד דאף אם נפרש כן דברי הגמ' מ"מ דברי הרמב"ם ודאי דדחוק לפרש כן [ועיין בדברי הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה] ואף דלפי תירוץ מוכרחין אנו לומר דהרמב"ם ס"ל כהרא"ש מ"מ אין דבריו מוכרחין בזה משום דהא בלא"ה הקשה הה"מ בעצמו על הרמב"ם דהא הוי כמודה בדבר שאין יכול לכפור וא"כ לא מחייב ש"ד להרמב"ם [וכמו שיתבאר אי"ה לקמן] וא"כ דצריכינן למדחק בדברי הרמב"ם דהך דכתב דחייב ש"ד מיירי במקום שכותבין כתובה ונאבדה דשפיר יכול לכפור ואף שסיים שם הרמב"ם וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה צריך לומר בדוחק דקאי על אינך בבי דנקט התם ואגב גררא נקט להך בבא בהדייהו) וכיון שכן שפיר מתפרשין דברי הרמב"ם כשיטת הרמב"ן ודו"ק וכן בשו"ע סי' פ"ח סעי' כ"ח וכ"ט פסק כהרמב"ן וכן עיקר ועיין היטב בכל זה:

שם בא"ד אבל לר' יוחנן דאמר בפ' שבועת הפקדון כו' אע"ג דסבר ר"י שעבודא דאורייתא כו' הא דמקשו התוס' מר"י ולא מקשו בפשיטות מסוגיא דידן דמשני דלהכי שנים פטור משום דה"ל שע"ק וג' חייב דהוי כמלוה ע"פ וא"כ גם כאן תיקשה למ"ד שעבודא דאורייתא דממ"נ אי אית ליה קרקע על הג' נמי כשע"ק למ"ד שע"ד ואי לית ליה קרקע אפי' הנך שתים דבשטר נמי לא הוי כשע"ק. היינו משום דסוגיין נוכל ליישב דהגמ' משני כן למ"ד שעבודא לא"ד ומ"מ הנך דבשטר אף שהם מתקנת חכמים בכדי שלא תנעול דלת בפני לווין כדאמרינן במס' ב"ב מ"מ לבתר דתיקנו חז"ל שוב חזר הדבר לדין תורה וכמש"כ לעיל בהגה"ה באריכות בזה עיי"ש וא"כ הנך דבשטר הוי כשע"ק מדאורייתא אף למ"ד שעבודא לא"ד וליכא לאקשויי דאכתי למ"ד דשעבודא דאורייתא איך יתיישב אליבי' הברייתא דסלעים דנרין דזה אינו קושיא כלל דשפיר נוכל ליישב אליבי' הברייתא בשנוייא דקמסייע לי' שטרא אבל לר"י שפיר קא קשיא להו וכל זה פשוט:

שוב ראיתי שעל דברי הר"ן שהבאתי לעיל דס"ל דלגמרי עקרו השעבוד למלוה ע"פ אפי' מבנ"ח יש לדון בה מהא דאמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ובקדושין פירש הטעם להדיא משום דשעבודא דאורייתא ש"מ דאפי' לבתר דתיקנו חז"ל דאינו גובה מהלקוחות כדמסיק ר"פ עצמו ואינו גובה מהלקוחות אפ"ה לגבי יורשי' אמרינן דנשאר הדבר על דין תורה וזהו כדעת התוס' דשמעתין דלענין בנ"ת נשאר הדבר על ד"ת מיהו זה יש ליישב ע"פ מה שכ' הרי"ף לתרץ הנך תרתי מימרי דר"פ דסתרי אהדדי דבקדושין פירש הטעם משום דשע"ד ובב"ב פירש הטעם שלא תנעול דלת בפני לווין וכתב עלה הרי"ף דבב"ב ה"ק דלהכי אוקמה לגבי יורשים אדאורייתא בכדי שלא תנעול דלת בפני לוין ועיין ש"ך סי' ל"ט שנתקשה בדברי הרי"ף דמה צריך ליתן טעם ע"ז וכתב עלה שגם הרמב"ן שהוא נושא כליו כתב עליו שדבריו אינם מובנים אמנם ע"פ סברת הר"ן יובנו היטיב דבריו דהסברא היתה נותנת כיון דאיצטריכו חז"ל להפקיע השעבוד ממלוה ע"פ דלגמרי עקרוהו לכך צריכינן לטעמא דכדי שלא תנעול דלת דלגבי יורשים נשאר הדבר על ד"ת. והנה אף שמדברי הרי"ף היה נראה דעכ"פ מהך טעמא נשאר על ד"ת לגבי בנ"ח מסתבר לי' להר"ן דקושטא דמלתא דלגמרי עקרוהו וכמשמע דברי ר"פ במס' ב"ב ומפני נעילת דלת עשו דיגבה מן היורשים מכאן ולהבא משום דבלא"ה מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן כמבואר בסי' ק"ז ואף מהמטלטלין רק שאין כופין אותם ומפני התקנה עשו דיכפום אבל מ"מ מכאן ולהבא הוא גובה והא דאמר בקדושין טעמא דשע"ד לאו למימרא דנשאר על ד"ת רק דלענין למגבי מנייהו הוי כמו שהוא הדין מדאורייתא כן יש ליישב דברי הר"ן בדוחק אך לפ"ז נסתר התירוץ שכתבתי לעיל על קושיית הלח"מ ודו"ק מיהו בלא"ה ע"כ הטור לא סבר לה כהך סברא שכתבתי לעיל בישוב דברי הה"מ דהא תקנת הגאונים היתה גם גבי ב"ח כמו לענין כתובת אשה וא"כ אם נאמר כהך סברא שכתבתי דלבתר דתיקון הגאוני' חזר הדבר להיות כטענו כלים וקרקעות א"כ אפי' בטוען שטר הי' לי ונאבד ג"כ חייב שבועה דאורייתא וא"כ ליכא נ"מ כלל בין הרמב"ן והרא"ש לענין דינא וא"כ למה כתב הטור נ"מ לדינא בינייהו אלא ע"כ דהטור לא ס"ל כהך סברא שכתבתי לעיל רק כהאי סברא שכתבתי עתה דאף דגובה מהיורשי' מ"מ איכא למימר דהתקנה היתה דמכאן ולהבא הוא גובה ודברי הרא"ש דר"פ האשה שנתארמלה אף שלכאורה הם כדברי הה"מ מ"מ יש ליישב ע"פ פשוטו דה"ק דבכתובה ליכא כלל ש"ד דמודה במקצת כיון דאינה ניגבית אלא מהקרקע אפי' מיני' דהבעל כמבואר בא"ע סי' ק' עיי"ש וא"כ ממ"נ אי אית ליה קרקע הא ה"ל כשע"ק ואי לית קרקע הא אינו נגבה כלל וע"ז כתב דלבתר דתיקנו הגאוני' דגובה מטלטלין א"כ שפיר משכחת לה ש"ד והיינו בלית לי' קרקע וסמך עצמו אמ"ש במס' שבועות דשבועת מודה במקצת לא משכחת לה אלא בלית לי' קרקע כן יש לפרש בדברי הרא"ש אבל דברי הה"מ רחוק לפרש כן. שוב התבוננתי שגם דברי הה"מ מתפרשם כפשוטו ע"פ מה שכ' הלח"מ בפ"ד מהלכות טוען שהרמב"ם אינו פוסק כהך שינויא דאי נמי משום דה"ל שטר כשע"ק רק כסברת המקשה דלא הוי הודאת קרקע רק בטענו קרקע ממש אבל שטר ה"ל כטענו כלים וקרקעות והה"מ הבין בכוונת הראב"ד דלהכי השיג עליו מפני שהכתובה אינו נגבית מהמטלטלין כלל וא"כ דה"ל שע"ק כטענו קרקע ממש וע"ז כתב הה"מ דלבתר דתיקנו הגאונים שוב ה"ל כתובה כשאר שט"ח דעלמא שאין כאן כשע"ק לפי פסק הרמב"ם ומעתה אין כאן מקום כלל לקושיית הלח"מ ומהתימא על בעל לח"מ ששכח דברי עצמו מה