נחלת דוד בבא מציעא עא

מש"כ לא נאדי הגמ' כלל מסברא קמייתא דהא דאמר לעיל דהוי כאנן סהדי הוא על אותו חלק מהטלית שאינו אוחז בידו והיינו כל חצי הטלית שהשני מוחזק בו והא דחשבינן לי' עתה למוב"מ הוא על אותו החלק שתופס בידו וגם הגמ' לעיל הוי ידע דזה כמוב"מ אלא דהוי ס"ל דהילך פטור ולכך ליכא למימר דחייב שבועה מכח מאי דתפיס בידו דזה הוי ודאי כהילך כיון דנוטלו בלא שבועה להרמב"ם או כיון דהוי כמאן דפסיק להתוס' ולכך לא מצי לאשכוחי דחייב שבועה אלא מכח אותו חלק שאינו תופס בידו ובזה הוי סברת הגמ' דלא הוי רק כאנן סהדי ולכך מייתי מינה ראי' לדר"ח קמייתא ודחי לה כו' כי היכי דאנן סהדי להא כו' ולא מצי לשנויי אה"נ דשבועה זו דרבנן אלא אא"ב העדאת עדים דאורייתא מתקני רבנן כו' כדמשני לקמן משום דזה לא הוי כלל אפי' כעין דאורייתא דממ"נ אם באת לחייבו שבועה מחמת אנן סהדי א"כ סתירתו בצידו כי היכי דאנן סהדי כו' ומה הוא הסברא לומר אנן סהדי לחצאין עד שמחמת זה יהי' כעין דאורייתא ולכך אמרי אלא כי אתמר ותנא תונא אאידך דר"ח כו' ור"ל דהשבועה אינו מפאת אותו החלק שאינו תופס בידו רק מפאת החלק שתופס בידו דזה הוי כהודאה וגם הוי כהילך ואפ"ה חייב שבועה ש"מ דהילך חייב. ומעתה לא קשה מה שהקשו התוס' לשיטתם דגם השתא איכא למפרך כי היכי דהאי מודה להאי ה"נ האי מודה להאי דבשלמא התוס' לשיטתם דס"ל דהוי כמודה על כל החצי שפיר קשיא להו כן כיון דהאי מודה להאי על כל החצי וחבירו ג"כ מודה לו על החצי א"כ על מה ישבעו משא"כ לפמש"כ דההודאה אינו רק על מה דתפיס כ"א בידו ואכתי נשאר הרבה מהטלית שאינם מודים זל"ז ולכך שפיר הוי שבועה דאורייתא ממש כיון דאיכא כפירה והודאה הא למה זה דומה למי שתובע לחבירו מנה וחבירו מודה לו בפרוטה וחבירו ג"כ תובעו מנה והוא מודה לו בפרוטה דודאי שניהם נשבעים מדאורייתא כדין כל מודה במקצת וה"נ דכוותי' והא דמסיק הגמ' ואידך אין תק"ח כו' דמשמע דמוכרחין אנו לומר דתק"ח היא [ובשלמא לפי' רש"י ותוס' ניחא דמוכרחין אנו לומר כן מכח קושיית כי היכי דהאי מודה להאי כו' אבל לפמש"כ לכאורה לא אתיא שפיר] מיהו גם זה אינו קשה משום דבאמת ס"ל להגמ' לסברא פשוטה דאף על אותו חלק מהטלית שאינם תפוסים בידם נהי דלא הוי כהודאה מ"מ כאנן סהדי ודאי דהוי וכדחזינן לקמן בסוגיין דמקשה בפשיטות וכי מאחר שזה תפוס ועומד כו' שבועה זו למה ומשני שבועה זו תק"ח הוא וא"כ ע"כ דליכא כאן שבועה דאורייתא כיון דגם על הנשאר מהטלית אנן סהדי להאי ולהאי וע"ז קאמר אין תק"ח היא מיהו אא"ב כו' מתקני רבנן שבועה דאיתא כוותי' באורייתא רצה לומר כיון דבלא סברת אנן סהדי על הנשאר הי' חייב בכאן ש"ד שפיר איכא למימר דתק"ח היתה שלא להשגיח בכאן על סברת אנן סהדי ומעתה שפיר הוי השבועה כעין דאורייתא כאשר לא נשגיח בסברת אנן סהדי אבל אי הילך פטור נמצא דאף בזולת הך סברא דאנן סהדי נמי לא דמי כלל לשבועה דאורייתא א"כ איך מתקני רבנן שבועה דליתא כוותי' באורייתא כלל ולפ"ז דווקא לר"ח בתרייתא איכא לשנויי כן אבל לר"ת קמייתא ליכא לשנויי הכי דהתם לפי מאי דפריך כי היכי דאנן סהדי כו' ליכא אפי' שבועה כעין דאורייתא דמאי כעין דאורייתא הוא לומר סברת אנן סהדי לחצאין וכמש"כ לעיל משא"כ לר"ח בתרייתא שפיר איכא למימר דתק"ח הי' דלא נימא כלל הך סברא דאנן סהדי ונמצא דאיכא ש"ד [ולהתוס' דהבינו דההודאה הוא על כל החצי א"כ מוכרחין אנו לומר דלהכי הוי כעין דאורייתא משום דאמרינן סברת ההודאה לחצאין ולכך שפיר קשיא להו דא"כ גם בדר"ח קמייתא נימא סברת אנן סהדי לחצאין אבל לפמש"כ א"ש דלחצאין אין כאן סברא כלל והבן] וביאור סוגיא זו שמעתי מאדמו"ר הגאון מוהר"ח זלה"ה רק שאנכי הרחבתי הביאור בזה וזה ברור:

שם תוס' ד"ה וש"מ דהילך פטור וא"ת כו' וי"ל כיון דהילך כטור אם יאמר שתים יהי' כופר הכל ואין אדם מעיז עכ"ד אם כי הרבה השתמשו המחברים בסברא זו ותפסו סברא זו לעיקר ובנו עלי' כמה בנינים [עיין באו"ת ובעניי לא הבינותי כלל הך סברא דמאי סברא היא זו דאם יודה במקצת ולא יהי' עדיין מזומן בידו אותו המקצת ליתנו מיד בב"ד אז לא הוי מעין לכפור המותר משום דמשתמיט על המותר כיון שהודה במקצתו ואם יודה במקצת ועוד נוסף ע"ז שיהי' המקצת שהודה מזומן בידו ליתנו תיכף ומיד בב"ד שוב יהי' מעיז על המותר שכופר ואנה השכל שיגזור כן וכי מפני שהוסיף במה שמזומנים המעות בידו ליתנם תומ"י בשביל זה יקרא מעיז אתמהא ובאמת לא ידעתי מי הכריחם לזה דהא אכתי בהך סברא לא מיתרצא למאי דמסיק שתים פטור והילך חייב וכמו שהקשו באמת התוס' לקמן ע"ב בד"ה לעולם עיי"ש וע"כ דצריכינן לתירוץ התוס' דלקמן דמה שהשטר מסייעו אינו טוען ברצון א"כ גם הכא יתורץ בתרוצם דלקמן [וגם במס' ב"ק (דף ק"ז) ד"ה עירוב כתבו התוס' ג"כ הך סברא בתירוץ קושייתם וא"ת לפטרי' במגו דאי בעי מודה בה כו' עיי"ש וגם שם אין דבריהם מוכרחין דתירוצם השני שכתבו שם א"נ דההיא דקיימא עדיפא טפי ואין רוצה להודות בה הוא מחוור יותר דוודאי כיון דאיכא למימר דטפי ניחא ליה בההיא דקיימא ונתן עיניו בה שוב אין כאן מיגו] ובעיקר קושייתם בין מה שהקשו התוס' כאן בה"א למאי דסלקא דעתך דהילך פטור ובין מה שהקשו לקמן למאי דמסיק הילך חייב נלענ"ד ליישב בפשיטות דבאמת גם תירוצם דלקמן ג"כ אינו מתקבל כ"כ] דסברת רשב"א הוא משום דמדמי הך מודה במקצת לכל מודה במקצת דעלמא וכמו דבכל מודה במקצת אף דהיה יכול להודות בפחות כגון אם תבעו מנה והודה בחמשים אף דהי' יכול להודות בפחות מחמשים ותו לא הוי מעיז ודאי דלא אמרינן דליהמני' במיגו דאי בעי הי' מודה בפחות דאלת"ה א"כ לא משכחת מודה במקצת דחייב שבועה כי אם בהודה בפרוטה לבד וזה ודאי אינו אלא ע"כ דזה לא הוי מיגו כלל כיון דעכ"פ הוא מוכרח להודות הן רב או מעט תו לא דייקינן בהודאתו ואמרינן דאתרמי דהודה בחמשים וה"נ דכוותי' לרשב"א לא הוי מיגו משלש לשתים כיון דעכ"פ צריך להודות תו לא דייקינן בהודאתו ור"ע ס"ל דנהי דבכל מודה במקצת לא הוי מיגו דאי בעי הודה בפחות מ"מ משלש לשתים שפיר הוי מיגו משום דמשמעות השטר הוא שתים כנלענ"ד פשוט ונכון ועכ"פ הך סברא דכתבו התוס' דאי הילך פטור תו מיקרי מעיז על השאר אין לה שום הכרח מהגמ' והא דפטור לישבע בהילך הוא לאו מטעמא דחזקה דאין אדם מעיז רק כיון דהנך חמשים דאמר הילך כמאן דנקיט להו מלוה בידי' ובאינך חמשים הוי כופר הכל ובכופר הכל פטור אפי' היכא דיכול להעיז דהא אפי' בבנו דמעיז נמי פטור כופר הכל והיינו כמש"כ התוס' לעיל דפטור דכופר הכל הוא גזירת הכתוב וה"נ דכוותה בהילך כיון דעל השאר מיקרי כופר הכל א"כ הוא פטור מגזירת הכתוב אף דיכול להעיז:

מיהו כל זה לשיטת התוס' דלעיל דפטור דכופר הכל הוא גזירת הכתוב אבל לשיטת רש"י בב"ק דפי' בהא דרבה מפני מה אמרה תורה כו' דנותן טעם למה פטור כופר הכל וע"ז קאמר משום חזקה דאין אדם מעיז לכך אמרינן דמסתמא אומר אמת ולהכי בפיקדון דיכול להעיז ס"ל לרש"י דבאמת חייב שבועה אף בכופר הכל עיי"ש במס' ב"ק (ק"ז א') א"כ לפ"ז לכאורה בהכרח צריכינן לסברת התוס' דבהילך הוי מעיז על השאר דאל"כ למה הוא פטור אך באמת נראה דגם לשיטת רש"י נמי לא צריכינן להך סברא דהא ע"כ צריך לומר לרש"י דהא דבבנו פטור אף דיכול להעיז היינו משום כיון דכל כופר הכל הוא פטור מטעם חזקה דאינו מעיז א"כ תו לא מפלגינן בהכי ואפי' אי אתרמי בגוונא דיכול להעיז נמי פטור והיינו משום דהתורה לא חלקה בזה ופטרתו בכל גווני ורבה אינו נותן טעם אלא למה פטרה התורה כופר הכל דמלוה וע"ז קאמר רבה כיון דברוב הפעמים איכא חזקה דאינו מעיז לכך הוא פטור בכל גווני משום לא פלוג מיהו היינו דווקא במלוה דברוב פעמים איכא חזקה דאינו מעיז אבל בפיקדון דליכא כלל הך חזקה דאינו מעיז לא שייך למימר דיפטר משום לא פלוג דפיקדון מלתא אחריתי היא] ולפ"ז ה"נ בהילך אף דיכול להעיז מ"מ פטור אפי' לשיטת רש"י משום לא פלוג ואף אם יהי' איזה תירץ אחר בישוב דברי רש"י בהא דאינו נשבע בבנו (דמה שכתבתי בישובו משום לא פלוג יש לפקפק בזה דאיך שייך לומר בדאורייתא לא פלוג הגם כי לדעתי אין רחוק זה כ"כ דרבה נתן טעם על עיקר כופר הכל וממילא הוא פטור בכל גווני משום לא פלוג מ"מ גם אם לא נקבל זה ונאמר איזה ישוב אחר בדברי רש"י] מ"מ אותו תירוץ דיהי' על בנו יהי' שייך נמי על הילך ואם לא נמצא שום ישוב לדברי רש"י א"כ הנה דבריו מוקשים בלא"ה ואין לנו עסק בהם ועכ"פ בין כך ובין כך סברת התוס' אין לה הכרח כלל ועיין:

שם ע"ב בגמ' והא שטרא דקמודי בי' הילך הוא כו' רש"י פי' דמשום הכי הוי שטרא הילך משום שהקרקעות משועבדים לזה ואין להקשות כיון דגם המקשה ידע דאית בשטר שעבוד קרקעות א"כ איך לא אסיק אדעתי' הא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות דזה אינו קושיא כלל דהמקשה הי' סבור דנהי דאית בשטר שע"ק מ"מ לא מיקרי הודאת קרקע דהוי סבור דהודאת קרקע אינו רק בתבעו קרקע ממש דהיינו מכרת לי בית כור קרקע והוא מודה לו שמכר לו קרקע רק שאומר שמכר לו פחות דהיינו בית סאה וכדומה דזהו דווקא הוא הודאת קרקע דפטרתו התורה כיון דכל עיקר התביעה וההודאה הוא הכל בקרקע משא"כ הודאה בשטר נהי דאית בי' שע"ק מ"מ כיון דעיקר תביעתו הוא ממון וגם הלוה ודאי דמצי לסלוקי בזוזי ואפי' סובין יכול ליתן לו לכך הוי סבר דלא מקרי הודאת קרקע כלל ולא מפטר רק מטעם הילך דשפיר הוי הילך כיון שלא יוכל עוד הלוה להשמיט ממנו מפני שהקרקעות משועבדים לו והמתרץ הוא דחדית לן דגם זה מקרי הודאת קרקע ומטעמא שיתבאר לקמן אי"ה ובהכי ניחא נמי מה דסמכו התוס' ד"ה אין לשבן נשבעין קושייתם