נחלת דוד בבא מציעא ע

**(אנן לא מתרצינן לי' וכן פסקו שם כל הפוסקי' עיי"ש בשו"ע וה"נ דכוותה בכאן ג"כ בעינן להתוס' דאיהו גופי' יתרץ דבריו אבל אנן לא מתרצינן לי' ולא קשה מידי מה שהקשה בספר כנה"ג בכללי מיגו סי' ס"ו מהאי מיגו דהכא למיגו דהתם ונכנס לחלק בדוחק ועפי"ז נתחדש לו איזהו חידוש לדינא עיי"ש ולשיטת התוס' לק"מ וכן כתב באו"ת וקושייתו אינו אלא לשיטת הרמב"ם המבואר בפנים מיהו גם להרמב"ם נתיישב היטב ת"ל וכמבואר בפנים עיי"ש:

)** אם הוא בעצמו לא מתרץ לדיבורי' אנן לא מתרצינן לי' ומכ"ש אם אומר בפירוש שכוונתו הוא שלא אכל כלל לא שוגג ולא מזיד דוודאי דחייב בקרבן מכח העדאת עדים ולפ"ז שפיר הוכיחו התוס' דלא מצינו לאוקמי לסוגיא דידן כהך לשנא דמיגו דהא אם אינו מתרץ לדבורו או שהוא מכחיש בפירוש את העדים שפיר מחייבים אותו העדים קרבן וא"כ איך קאמר תאמר בעדים כו' הא ודאי העדים מחייבים אותו במכחיש והא דאינם מחייבים אותו במתרץ הוא מטעם שאינו מוכחש מהעדים בזה ולא משום דעדים קילי מפיו אבל הרמב"ם בפ"ג מה' שגגות הלכה א' כתב דאם אמרו לו עדים ראינוך שאכלת חלב או עשית מלאכה בשבת והוא אומר יודע אני בוודאי שלא עשיתי דבר זה אינו חייב חטאת הואיל ואם יאמר מזיד הייתי נפטר מהקרבן כשאמר לא אכלתי ולא עשיתי נעשה כאומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ופטור עכ"ד עיי"ש והנה מדיוק לשונו מבואר דלא מבעי באומר סתם לא אכלתי דוודאי אנן מתרצינן לדיבוריה ולא בעינן שיהא הוא עצמו המתרץ לדיבור כאשר מורה ע"ז לישנא דנעשה כאומר שכ' הרמב"ם אלא אפי' באומר בפירוש שכוונתו הוא שלא אכל כלל לא שוגג ולא מזיד אפ"ה פטור מהקרבן וכן יראה להדיא מלשונו שכתב בריש דבריו יודע אני בוודאי שלא אכלתי ולשנא דבוודאי משמע בפשיטות שאומר שלא אכל כלל ואפ"ה אמרינן דנעשה כאומר מזיד הייתי ופטור. וטעמא דמלתא יראה לי דאנן תלינן דכוונתו הוא שעכ"פ הוא פטור מקרבן והא דאמר לא אכלתי כלל היינו מפני דלא עביד אינש דמשוי נפשי' רשיעא וכדאמרינן במס' קידושין (נ' א') עיי"ש ולכך אינו אומר בפירוש מזיד הייתי מפני שבוש לומר שעושה עבירה במזיד אבל באמת עיקר כוונתו מה שהוא אומר שפטור מקרבן הוא מפני שיודע בעצמו שהיה מזיד אלא שאינו רוצה לומר זה בפירוש מפני הבושה ולכך הוא אומר לא אכלתי כלל ובאמת הסברא נותנת כן דלא יהא אלא ספק דלמא הוא מכווין לכך מספיקא ג"כ איך נחייבנו בקרבן כיון שהוא עומד וצווח שהוא פטור והעדים הא אינם יודעים בבירור שחייב קרבן רק שיודעים שאכל ומחמת זה עדיין אינו חייב בוודאי דדלמא אכל במזיד נמצא דלא מצינן לחייבו בקרבן אף באומר בפירוש שלא אכל כלל לא שוגג ולא מזיד ועומד בדבורו מתחילה ועד סוף אפ"ה פטור וא"כ שפיר קאמר הגמ' תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן אפילו להך לשנא דמגו כיון דלא מצינן לאשכוחי שום צד שיהיה חייב קרבן עפ"י עדים דהא אפי' במכחישם לגמרי נמי פטור ומעתה כיון דמסוגיין ליכא ראיה להך לישנא דאדם נאמן לכך פסק הרמב"ם כהך לישנא דמיגו והיינו משום דהך לישנא דמיגו מיושב טפי בפשטא דלישנא ממתניתין דללישנא דאדם נאמן צ"ל דלדבריו דר"מ קאמרי הך ומה אם ירצה כו' וכמש"כ התוס' ד"ה ומה אם ירצה וללישנא דמיגו אתיא טפי כפשוטו דאליבא דנפשייהו קאמרי וכן הוא מדרך הרמב"ם בכמה דוכתי כל היכא דאיכא תרי לישני בגמ' ולא אדחי חד מינייהו בקושיא נקיט הרמב"ם להלכה הלשון היותר פשוט במשנה או בברייתא וזה מבואר לכל מעיין בדבריו ומש"כ רש"א בתוס' ד"ה אם ירצה דפשטא דלישנא דמתניתין דאמרו לו משמע טפי כלישנא דאדם נאמן והעמיס זה בכוונת התוספות דבריו אין להם שחר כלל דודאי לשנא דאמרו לו מתפרש יפה גם ללישנא דמיגו דע"כ להך לישנא דמשו"ה קרינן לי' מיגו דרצה לומר דהא דמהימנינן לי' במה שמתרץ דבריו היינו מטעם מגו דאי בעי אמר מעיקרא הכי והיינו דאמרו חכמים ומה אם ירצה כו' דבלא"ה לא יתיישב לישנא דמתניתין דמה אם ירצה כו' וגם לישנא דמגו דנקיט הגמ' ור' מאיר ס"ל דלא מהימנינן ליה במה דמתרץ דבריו ולכך שפיר אמרו לו חכמים דאית לן למהימניה מטעם דמה אם ירצה והתוס' ג"כ וודאי דלא כיוונו לזה כלל [והך כדתנן או כדאיתא יותר טוב להגיה קצת משנכנס בדחוקים אלו] ונלאתי להאריך בסתירת דבריו וכיון שכן ודאי דפשטא דלישנא דמתניתין משמע טפי כלישנא דמגו ולכך שפיר פסק הרמב"ם כהך לישנא דמיגו:

ומתוך מה שכתבנו יתיישב לך מה שהקשה בספר כנה"ג דלמה כאן לענין קרבן אנן מתרצינן לדיבורי' שלא יהיו מוכחש מהעדים ולענין זה אומר של אבותי דמס' ב"ב דף ל"א לא קא מתרצינן אנן לדבריו רק בעינן שיהיה איהו גופיה מתרץ לדבריו ומחמת זה כתב מה שכתב וכבר השיגו באו"ת עיי"ש ס"ק י"ז ולפמש"כ מעיקרא לק"מ דדווקא לענין קרבן הוא דמתרצינן אנן לדבורי' משום דתלינן דאיהו בעצמו בוש לפרש דבריו דלא לעביד נפשי' רשיעא וכמש"כ דאף אם אומר בפירוש ההיפך אפ"ה אמרינן דמחמת בושה אומר כן משא"כ לענין זה אומר של אבותי מהיכא תיתי נתרץ דבריו במה דהוא בעצמו אינו אומר כן ואם איתא שכוונתו לכך למה אינו מפרש בעצמו בראותו עצמו מוכחש מהעדים וזה פשוט וברור:

מיהו בלא"ה בעיקר קושייתו כבר הרגיש בזה בתוס' ישינים במס' כריתות (ע"ש בש"ס החדשים על הגליון) ותירצו שם היטב בשם ריב"א עיי"ש ודו"ק מיהו במש"כ מיושב טפי ועיין:

שוב ראיתי שעל מה שכתבתי דמדיוק לשון הרמב"ם יראה דאפילו אומר בפירוש שלא אכל כלל אפ"ה אנן מתרצינן לדבורי' דיש לפקפק ע"ז דא"כ באומר לא נטמאתי ובטומאה חדשה נמי נימא הכי והגמ' קאמר התם למאי נ"מ לטומאה חדשה עיי"ש וגם צ"ע בדברי הרמב"ם בפ"ט מהל' שגגות הל' ח' ולא הספיק הזמן בידי לעיין בהם כראוי מיהו במש"כ בישוב קושיית הכנה"ג הוא נכון:

דף ד ע"א בגמ' ובעדים מי הוחזק כפרן והא"ר אידי כו' בפקדון פסול לעדות ולפ"ז היה נראה לכאורה בפקדון בהעדאת עדים קיימא הך פירכא דהוחזק כפרן וא"כ לא מחייב שבועה בפקדון בהעדאת עדים מיהו כתב הרא"ש דכיון דילפינן בק"ו דחייב שבועה בהעדאת עדים תו ליכא לפלוגי בין מלוה לפקדון וגם בפקדון נמי חייב שבועה רק דלא מצינן לאשבועי לי' מפני שהוחזק כפרן וא"כ שכנגדו נשבע ונוטל כמו בכל המחוייב שבועה דאורייתא והוא חשוד על השבועה דשכנגדו נשבע ונוטל והמפרשים הקשו דאכתי איך ס"ד לאתויי ראיה לר"ח קמייתא ממתניתין הא במתניתין הוי כמו פקדון דהא לא שייך שום אשתמוטי בהך דמתניתין וכיון שכן איך ס"ד דשבועה דמתני' הוא משום דאנן סהדי כו' הא כיון דאנן סהדי א"כ הוחזק כפרן ולא מצינן לאשבועי ליה ונדחקו הרבה בזה ולענ"ד אין כאן אפילו התחלת קושיא דנהי דאמרינן דמכח מאי דתפיס כו' הוי כאנן סהדי לחייבו שבועה כמודה במקצת מכל מקום ודאי דלא הוי כהעדאת עדים גמורה להחזיקו בכפרן בהכי כיון דלא ידעינן קושטא דמלתא ולא גרע מכופר בפקדון ולא חזו ליה עדים בההיא שעתא דאז בפקדון נמי אמרינן אשתמוטי והכא נמי אין שייך להחזיקו כפרן מחמת מאי דאנן סהדי כיון דאפשר דבאמת היא כולה שלו כדבריו רק דאנן לא מהימנינן ליה בהא דתפיס חבירו ומשו"ה ודאי הסברא פשוטה דלא הוחזק כפרן בהכי וזה פשוט ולחנם נדחקו המפרשים בזה ועיין:

שם בגמ' אלא כי אתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא אתמר עיין רש"י ותוס' דנדחקו הרבה בביאור סוגיא זו כי על פירש"י שפיר הקשו התוס' ופי' התוס' הנה הם עצמם העידו על דוחקם כמו דמסיימו דבריהם ודוחק כו' ובאמת אין שייך לומר ע"ז דוחק רק שאי אפשר לאמרו כלל כמבואר לכל מעיין:

לכך נלענ"ד לפרש סוגיא דידן ברווחא עפ"י מאי דאמרי' לקמן (ז') תני רב תחליפא שנים אדוקים בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' והשאר חולקים בשבועה ומתניתין מוקמינן דתפיסי בכרכשתא וע' ברא"ש דכ' דר"ל שאין ביד כל א' ג' על ג' שיהי' דבר חשוב לומר עליו שיטלנו קודם חלוקה ועיין בש"ך סי' קל"ח ס"ק וא"ו שפי' דאם רצה ליטלו קודם דוודאי מצי ליטלו רק מפני שאינו דבר חשוב לכך לא חש לה מתניתין לאשמועינן עיי"ש במש"כ והוא פשוט וברור ולפ"ז ודאי דאית בזה שיעור הודאה לענין דלהוי כמודה במקצת דהא ההודאה הוא בפרוטה ומעתה נוכל לומר דסברת הגמ' הוא דבמאי דתפיס בידו כיון דהוי כמאן דפסיק כדאמרינן לקמן חשיב טפי מאנן סהדי והוי כמודה במקצת וביותר לשיטת הרמב"ם דלקמן דמה שבידו נוטל בלא שבועה וגריס לקמן והשאר חולקים בשבועה [ועיין במש"כ לקמן בישוב דברי הרמב"ם מכל מה שהקשו התוס' על גירסא זו] דלפ"ז ודאי דאיכא חשיבות במה שתופס בידו כיון דנוטל בלא שבועה ולכך הוא חשיב כמודה במקצת מיהו אפי' לפי שיטת התוס' דלא גרסי והשאר מ"מ ודאי דאיכא חשיבות במאי דתפס בידו כיון דאמרינן עלה לקמן ש"מ האי סודרא כו' כמאן דפסיק דמי וכן פרשו התוס' בשמעתין דחשבינן לי' כמודה במקצת אלא דהתוס' כתבו דעל כל החצי דחשבינן לה לעיל לאנן סהדי ומעתה נאדי הגמ' מהך סברא וחשיב לה למוב"מ ולפי