נחלת דוד בבא מציעא סט

הכל אמרינן טפי מיגו דחשיד מבמודה במקצת מ"מ כיון דרבה לא שקיל וטרי כלל בהך סברא דמיגו דחשיד א"כ הוי ליה להש"ס לפרושי למילתיה ולמימר אבל העדאת עדים כו' אימא מיגו דחשיד כו' דלמאי דאמר עתה א"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר אבל לפירש"י ניחא דלא הוצרך לפרושי דכיון דרבה הוה קא קשיא לי' דנימא גם במודה במקצת מיגו דחשיד כו' רק דמשני ע"ז והאי בכולה בעי דלודי כו' וא"כ כיון דמסיק הגמ' דבהעדאת עדים ליכא למימר דמשתמיט א"כ ממילא נשארה החששא דמיגו דחשיד דחשש לה רבה לולי הך סברא דמשתמיט ולא הוצרך לה לפרושי [מיהו לפי פי' הנ"י בהך העדאת עדים יתיישב יפה גם פי' התוס'] ועי':

שם אבל העדאת עדים כו' בכאן גם התוס' השוו פירושם לפירש"י דהא דסד"א דבהעדאת עדים לא מחייב שבועה היינו משום דסד"א מיגו דחשיד כו' והיינו משום דלא מצי לפרושי בכאן כמו דמפרשים בהאי בכולה בעי דלודי דרבה דר"ל דא"כ נימא שהוא אומר אמת דהא הכי חזינן דאינו אומר אמת כיון דהעדים מכחישים אותו ולכך הוכרחו התוס' לפרש בכאן כפי' רש"י וכבר כתבתי לעיל דפי' התוס' דחוק מאוד בזה דעיקר התירוץ חסר מן הספר אבל הנ"י פירש גם בכאן כפי' התוס' דלעיל דר"ל דסד"א דמסתמא אומר אמת באלו החמשים שכפר ואף דחזינן דבאינך חמשים לא אמר אמת דהא העדים הכחישוהו תלינן לומר דמשום שהוא תבעו ביותר לכך השטה בו וכפר בכולו אבל בלא"ה לא היה יכול להעיז ולכפור בכולו וא"כ מסתמא אומר אמת עכ"פ בהנך חמשים דליכא עדים ולפירושו מתיישב טפי בלשנא דסוגיין מפי' התוס' כיון דעל סברא דלעיל דאיירי ביה רבה קאי וגם עיקר סברתו יש לה פנים מסבירות בהלכה דהדבר ידוע דטענת השטאה לא שייך אלא בתבעו כמבואר בסי' פ"א והיינו נמי מהך טעמא עיי"ש:

ודע דלפירש"י ותוס' הרבה איכא לעיוני בשמעתין חדא דכיון דהא דס"ד דהוא פטור הוא משום מיגו דחשיד כו' א"כ לכאורה מאי מהני לזה הק"ו דהא גם בלא ק"ו מצד הסברא נמי הוי פשיטא לי' להגמ' דאית לן לדמוינהו למודה במקצת ולחייבו שבועה כדאמר מאי שלא תהא כו' ואפ"ה מסיק דהא דלית לן לאשבועי משום מיגו דחשיד כו' א"כ לכאורה גם הק"ו לא מהני מידי דסוף סוף איכא למימר דנהי דמוכח מק"ו דחייב לשבע מ"מ משום מיגו דחשיד לית לן לאשבועי דבמה עדיף בזה הק"ו מהסברא וצריך לומר לדבריהם דקושטא דמלתא דיש עדיפות בק"ו מסברא דאם באנו לחייבו מצד הסברא משום דדמי למודה במקצת דהיינו מה מצינו כו' שפיר איכא למימר מה למודה במקצת שכן לא חשיד אבל עתה דיליף בק"ו דאי אפשר שתהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים א"כ בהכרח דגם בהעדאת עדים לא חשיד משם דמשתמיט או דלא אמרינן מיגו דחשיד משום דהק"ו מכריחנו לומר כן ואף שזה ודאי נראה בפשיטות בכוונתם מ"מ הוא דחוק קצת ועוד הקשה המהרש"א דאמאי לא יליף בפשיטות משבועה דעד אחד לחוד דלא אמרינן מיגו דחשיד ותו ליכא למפרך מידי ע"ז ועוד הקשה דלימא ותנא תונא ממתניתין בקצרה דממתניתין מוכח דלא אמרינן מיגו דחשיד כדאמרינן לקמן בשמעתין ולא נצטרך לומר אלא כי אתמר כו' [מיהו זה יש ליישב בקצרה דממתניתין אין ראי' דמתניתין שבועה דרבנן ומדרבנן הוא דלא אמרינן מיגו דחשיד לפי שראו שהיתה שבועה חמירה עליהם ושפיר ידע דשבועת המשנה הוא דרבנן רק מייתי ראי' משום דאיך מתקני רבנן מלתא דליכא כוותי' באורייתא וכדמסיק לקמן עיי"ש] ועוד קשיא לי טובא דהא על הק"ו פריך מה להצד השווה שבהן שכן לא הוחזק כפרן והוצרך לשנויי ובעדים מי הוחזק כפרן והאמר ר' אידי הכופר במלוה כשר לעדות משום דאשתמוטי מישתמיט וכיון דבלא הך מימר' דר' אידי ליכ' למילף מידי מהך ק"ו א"כ ע"כ דצ"ל דר' חייא גופ' ידע מהך סברא דבכופר הכל נמי שייך אשתמוטי ולא הוי חשיד אממונא בהכי דהא משו"ה הוא כשר לעדות משום דלא מיקרי חשיד אממונא וכיון שכן למאי צריכינן כלל להך ק"ו דמהיכא תיתי יפטור מהשבועה כיון דלא הוי חשיד אממונא וא"כ הק"ו הוא לא לעזר ולא להועיל כלל כיון דבלא הך דר' אידי גם מק"ו לא מצי יליף ובהך דר' אידי אין צריך תו להק"ו דהא לא הוי חשיד אף אממונא ומהכ"ת לפוטרו ונראה ליישב כ"ז עפ"י מש"כ הרז"ה בשמעתין דאיכא דקשיא לי' אהא דרבה דשמעתין דהא לקמן (י"ז א') אמרינן ארבב"ח אר"י מנה לי בידך ואמר אין לך והעדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון ולא אמרינן אשתמוטי כו' וכתב דאיכא מאן דבעי לאוקמי להא דרבב"ח בפיקדון ולא מסתבר דלשנא דפרעתי משמע דבמלוה איירי דבפקדון החזרתי הול"ל והוא עצמו תירץ לזה דשאני בין אותו ממון לממון אחר דלאותו ממון שכבר הוכחש עפ"י עדים לא מהני סברת אשתמוטי ומחזיקינן לי' לכפרן אבל לשאר ממון שבעולם אכתי לא הוחזק כפרן וכרב אידי עיי"ש במה שכתב כי דבריו ברורים ולפ"ז יש לפרש דהא דהוי סלקא אדעתין למימר דבהעדאת עדים יפטור משבועה משום מיגו דחשיד היינו דווקא בכה"ג דעל החמשים שהכחישוהו העדים נעשה עכ"פ כפרן ודאי לאותו ממון דהא שוב אינו נאמן ע"ז לומר פרעתי ולכך ה"א דלא משביעינן לי' תו על השאר כיון דבהך טענה עצמה שטען לכפור בכולו הוחזק כפרן בעדים למקצת הטענה ותו לא משבעינן לי' על השאר משום מיגו דחשיד ולפ"ז לא קשיא מה שהקשה המהרמ"ש דלפשוט מעד אחד וממתניתין דשאני התם דלא הוחזק כפרן בודאי עפ"י עד א' דהא מהימנינן לי' בשבועתו להכחיש העד וגם במתניתין לא הוחזק שום אחד מהם לכפרן ודאי ואף דהשבועה דמשביעינן לי' ע"כ דחשדינן לי' בכפרן וא"כ מ"ל הוחזק כפרן בודאי ומ"ל לא הוחזק עדיין בוודאי לכפרן דהא סוף סוף השבועה יהבינן לי' משום דחשדינן לי' בכפרן וא"כ נימא מיגו דחשיד כו' זה אינו דטובא יש לחלק בינייהו. תדע דהא לפי האמת דפסקו כל הפוסקים כאביי דאמרינן מיגו דחשיד ורק משום ספק מלוה ישנה משביעינן לי' עכ"ז מבואר בסי' צ"ב דודאי אם מספקא לן בי' אם הוא כופרו אם לא בהא הוא דמשביעינן לי' משום ספק מלוה ישנה אבל אם יש עדים שלקח ממון מחבירו נעשה חשוד גם על השבועה לא מכשירינן לי' משום שמא לקח בשביל שיש לו ספק מלוה ישנה וע"כ צריכינן לומר כן לאביי דאל"כ גזלן לא יפסל לשבועה והיינו ע"כ מטעם דכיון דהוא ודאי חשיד אממונא בעדים מספק דדלמא עביד הכי משום מלוה ישינה לא מכשירינן לי' דאין ספק יוצא מידי ודאי וכמש"כ הפוסקים וה"נ דכוותי' בסברת אשתמוטי דהיכא דאינו כפרן בודאי מספק משביעינן לי' ולא אמרינן מיגו דחשיד משום סברת אשתמוטי משא"כ בודאי הוחזק כפרן בעדים משום ספק דלמא משתמיט לא משביעינן לי' ולא קשיא מידי מע"א וממתניתין כמו שהקשה המהרמ"ש ולפ"ז לא קשיא נמי מה שהקשה דהא ע"כ ידע מהא דר' אידי וא"כ א"צ כלל להק"ו דזה אינו דאף דידע דלא הוחזק כפרן לממון אחר מ"מ סד"א דבהך טענה עצמה דהוחזק בה כפרן בעדים תו לא משביעינן לי' משום מיגו דחשיד דהא עיקר מה שמחייבו שבועה היא הנך חמשים דהעדאת עדים דאי לאו הכי הי' כופר הכל והי' פטור וא"כ כיון דעיקר חיובו הוא מהנך חמשים דהעדאת עדים ובהן הא הוחזק כפרן וא"כ איכא למימר מיגו דחשיד ולזה הוצרך למילף מק"ו דלא אמרינן מיגו דחשיד ואח"ז פריך על הק"ו מה להצד השוה שבהן כו' דהוי ס"ד דלשאר ממון נמי הוחזק כפרן ולזה הביא מדר' אידי דלשאר ממון לא הוחזק כפרן ובאינך חמשים דליכא עדים לשאר ממון דמי דהא לא הוחזק כפרן בהם ומ"מ אי לאו הק"ו ה"א דנהי דלא הוחזק כפרן לאינך חמשים מ"מ כיון דבאינך חמשים דאיכא עדים הוחזק כפרן א"כ הוי חשיד אממונא גם לאינך חמשים דליכא עדים דאף דלא הוחזק כפרן מ"מ חשיד מיקרי ובקצרה ליכא לשנויי עפמש"כ התוס' דבכופר הכל נמי שייך אשתמוטי רק דמ"מ יש העזה בכופר הכל מבכופר חצי ולכך סד"א כיון דמעיז כ"כ א"כ הוא חשיד אממונא ומ"מ לא הוחזק כפרן כיון דשייך אשתמוטי גם בכופר הכלי דזה אינו דהתוס' לא כתבו כן רק לענין שבועת היסת דרב נחמן דבהא שפיר איכא למימר אף דמיקרי חשיד אממונא כיון דמעיז כ"כ מ"מ משביעינן לי' מדרבנן משום דראו ששבועה חמורה עליהם אבל מהא דרב אידי ודאי קשיא דהא אפילו לממונא נמי לא הוי חשיד וע"כ דצריך לשנויי כמו שכתבנו ועיין בזה. מיהו לשיטת הנ"י שכתבנו לעיל לא קשיא מידי כל הנך קושייות שהקשינו לעיל ועיין:

שם תוס' ד"ה והאי בכולה וא"ת כופר הכל נמי שייך אשתמוטי עי' במהרמ"ם במס' כתובות מה שהקשה ע"ז ומה שתירץ ע"ז במס' גיטין ומש"כ דא"כ ה"ל לרבה בקצרה למימר דהאי בכולה בעי דנכפרי' והא דלא כפרי' משום דהוי לי' מעות כשיעור הודאתו אינו כלום דהא עכ"פ הוצרך רבה להשמיענו עיקר סברת אשתמוטי וא"כ לא מצי למימר בקצרה רק דעיקר קושייתו לק"מ דודאי התורה איירי בכל גווני אפי' היכא דאומר דגם במה שהודה אין לו מעות עכשיו במה לשלם ועיין בביאור במס' גיטין וזה פשוט:

שם תוס' ד"ה מה לפיו כו' והוא לא מחייב עצמו קרבן אם העדים מכחישים אותו עכ"ד אינו מוכרח דאף להאי לשנא דמתרץ דיבורי' דלא אמרינן אדם נאמן על עצמו מ"מ איכא למימר דהיינו דווקא לענין לפוטרו מקרבן הוא דלא אמרינן אדם נאמן והיינו משום דמדמי הך פטור דקרבן ככל פטורי דממונא דבהא ודאי דלא אמרינן אדם נאמן כו' אבל לענין לחייבו בקרבן בהא ודאי הסברא פשוטה דיש לומר דאדם נאמן על עצמו לחייב עצמו יותר מק' עדים כמו דאמרינן לענין חיוב ממון מיהו אפי' אם נאמר בזה דלא כהתוס' מ"מ שפיר כתבו התוס' דהך סוגיא לא אתיא אלא כלשנא דאדם נאמן דנהי דלא עדיפי העדאת עדים עכ"פ הא לא גריעי מפיו וא"כ ע"כ צ"ל כהתוס' דסוגיא דידן אזלא אליבא דהך לשנא דאדם נאמן ולפ"ז הי' נראה לפסוק כהך לישנא דאדם נאמן כיון דסתמא דסוגיא דידן הכי ס"ל והרמב"ם בפ"ג מה' שגגות פסק כהך לישנא דמיגו ואם כן לכאורה דבריו תמוהים דאמאי לא פסק כסתמא דסוגיא דידן אבל באמת דבריו נכונים דהא דהוכרחו התוס' לפרש כן היינו משום דאזלי לשיטתם שכתבו בד"ה מה אם ירצה כו' דהא דאמרי' מיגו היינו דווקא במתרץ דיבורי' בעצמו לבסוף ואומר מה שאמרתי לא אכלתי היה כוונתי לא אכלתי שוגג אלא מזיד אבל **(הגה"ה ודע דלהתוס' יהי' המיגו במקום עדים דכאן דמיא לגמרי למיגו במקום עדים דאמרינן במס' ב"ב (ל"א א') גבי זה אומר של אבותי כו' דמסקינן התם דאי מתרץ לדיבורי' ואומר דהאי דאמרי של אבותי דסמיך לי' עלה כדאבהתי מהימן במקום עדי' ואי איהו עצמו לא מתרץ לדיבורי')**