נחלת דוד בבא מציעא סו

בכולה מלתא אית לן למהמני' וכמש"כ לעיל דאיכא למימר כן לשיטת הר"י וכן הוא שיטת הש"ך משא"כ כשהלוקח הודה בנתינת המעות דהא לאו מטעם מיגו מהמנינן לי' על המעות רק מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ שפיר אמרינן אנן סהדי כו' ותו לא מהמנינן מטעם מיגו דהוי כמיגו במקום עדים וזה ברור מיהו כבר כתבתי לעיל שאין דין זה מוכרח לשיטת הר"י ואיכא למימר נמי בהיפך דכיון דחזינן דהוא משקר א"כ אין כאן עדות כלל ועכ"פ השגת קצה"ח אינה השגה כלל וזה ברור ועיין:

שם רש"י ד"ה תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה למציאה וכל אחד סבור אני הגבהתיו תחילה לא הוי צריך בכאן לפרושי להך מילתא דכאו"א סבור כו' רק אי אפי' טוען שקר במזיד מ"מ כיון דאיכא למימר דתרווייהו הוא ואינו נשבע ודאי לשקר א"כ מצי שפיר אתי כבן ננס רק דלקמן גבי הא דמשנינן אפי"ת ר' יוסי שפיר צריכינן להך מלתא דכאו"א סבור בכדי שלא יהא ודאי רמאי משום דכאו"א סבור וצ"ל דמשום גררא דהך דלקמן נקיט לי' רש"י גם הכא ופשוט:

שם תוס' ד"ה לימא מתניתין דלא כבן ננס מצינו לומר כו' עי' מהרמ"ש שכ' שהכריחם לזה משום דהא המקשה דלקמן דמקשה לימא מתניתין דלא כר' יוסי ולרבנן הוי ניחא לי' ע"כ דידע מהך סברא דהחלוקה יכולה להיות אמת כדאמרינן שם בגמ' האי מאי אא"ב רבנן כו' וא"כ מסתבר לי' להתוס' דגם המקשה דכאן ידע מזה ואינו מוכרח כ"כ ויותר הי' נראה לומר דמסתבר ליה להתוס' דע"כ ידע מזה דאל"כ לא יתיישב הצריכותא דלעיל לפי פי' התוס' דפירשו אבל מציאה דליכא למימר הכי דר"ל דמסתמא הוא סובר לומר אמת וע"י שבועה נמי לא יפרוש אך דלפ"ז תיקשה דא"כ ע"כ דידע גם מהך סברא דכאו"א סבור כו' א"כ גם המקשה דלקמן דמקשה לימא מתניתין דלא כר"י נמי ע"כ ידע מזה מאותו הכרח עצמו דאל"כ איך מפרש הצריכותא וזה אי אפשר דא"כ לא הוי פריך מידי וכיון דהמקשה דלקמן ע"כ לא ידע מזה והוי מפרש להצריכותא באיזה אופן אחר א"כ מי הכריחם להתוס' דהמקשה דכאן ידע מזה אך באמת אין זה קושיא דאף דהמקשה דלקמן נמי ידע מהך סברא דכאו"א סבור כו' מ"מ לא הוי ידע לחלק בין ודאי רמאי לספק רמאי והוי סבר כיון דאיכא למימר דהוא רמאי נמי לר' יוסי יהא מונח והתרצן הוא דהשיב לו לחלק בין ודאי רמאי לספק רמאי ואין זה דוחק דהא ע"כ גם המקשה דכאן לפי פי' התוס' דידע מסברת תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה (אפי' לפי פי' המרמ"ש) ע"כ הא דמקשה היינו דלא ידע לחלק בין ודאי איכא שבועת שוא לספק שבועת שוא וא"כ אין כאן דוחק כלל לומר דגם המקשה דלקמן לא ידע לחלק בין ודאי רמאי לספק רמאי אבל מסברת תרוויהו בהדי הדדי כו' ידע שפיר משום דבלא"ה לא יתיישב הצריכותא ועיין בזה:

שם בגמ' אפי' תימא סומכוס כו' היכא דאיכא דררא דממונא. פי' רש"י ותוס' בשמעתא זו דחיקי טובא דלפי' רש"י קשה (א) חדא דמאי סברא היא זו דבמציאה ליכא חסרון ממון הא עכ"פ עכשיו היא שלו ואם חבירו גוזל ממנו מחסרו ממון והגמ' לא קאמר לעיל בצריכותא אלא דאינשי דעלמא מורי בהו התירא לומר חבראי לאו מידי חסר אבל לומר שיהא הסברא באמת כן קשה טובא. (ב) ועוד מאי הוי ס"ד דהמתרץ. (ג) ועוד קשה טובא היאך יפרש רש"י בסוגיא דבבא בתרא דמקשינן עלה דארבא מהמחליף פרה ומשני נמי התם איכא דררא דממונא כו' הא בארבא ג"כ איכא חסרון ממון ומרמיזת דברי המהרמ"ש נראה דבאמת בב"ב מפרש לה רש"י כהתוס' אלא דהוצרך לשנות פירושו בכאן מחמת הנך קושיות דקשיין לפי התוס' וכמו שיתבאר לקמן אי"ה עיי"ש במהרמ"ש ובביאור וכמה רב מהדוחק יש בזה לומר דבב"ב יתפרש באנפי אחרינא מבכאן ושניהם נאמרו על ענין אחד וגם הלשון שווה בשניהם ועם כל זה יתפרש לתרי אנפי דררא דממונא. ולפי' התוס' נמי קשה. (א) חדא דניצטרך למחוק הגי' דררא דממונא למר ואיכא דרד"מ למר בכאן ובב"ב. ב) ועוד דנצטרך למחוק עוד בב"ב מאי דמסיים התם הכא אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר דלפי' פי' התוס' אין לו שחר כלל וע"כ דצריך למוחקו וקשה לשבש הספרים כ"כ וגם ברי"ף הגי' כמו שהוא בספרים שלפנינו עיי"ש (ג) ועוד דלפי פירושם הא דמקשה בשמעתין ולאו ק"ו הוא ומה התם דאיכא דרד"מ דר"ל אע"ג דאיכא דרד"מ וכמו שכ' המפרשים. ופירוש כוונתם הוא דעיקר ק"ו של המקשה הוא מהך סברא דאמר דאיכא למימר כולה למר כו' דמחמת סברת דרד"מ באמת הסברא נותנת שיהא צריך כאן שבועה טפי מבהא דסומכוס אלא ע"כ דק"ו של המקשה היא מהך סברא דאיכא למימר כולה למר כו' ור"ל דהכא החלוקה יכולה להיות אמת ולהכי אית לן טפי לפוטרו משבועה מבהא דסומכוס דאין החלוקה יל"א) והא דהוצרך לאתויי סברת דרד"מ בקושייתו היינו בכדי שלא תימא אה"נ דסברת חיל"א היתה נותנת דיהי' חייב טפי שבועה בהא דסומכוס מבכאן אבל לעומת זה איכא סברת דרד"מ דהוא בהיפך וא"כ אפשר דסברת דרד"מ סותרת סברת חיל"א ולכך הוצרך להקדים המקשה דזה אינו דסברת חיל"א עדיפא טפי מסברת דרד"מ ושפיר איכא ק"ו ולכך קאמר ומה התם אע"ג דאיכא דרד"מ עכ"ז הא איכא לעומת זה סברת חיל"א דהיא עדיפא טפי וא"כ אכתי איכא ק"ו כן הוא כוונת התוס' ופשוט וכל מעיין ישפוט בצדק כמה רב מהדוחק יש בפי' זה הן בלשון הגמ' והן בעיקר קושייתו דהיא גופי' קשיא דמנ"ל להמקשה דסברת חיל"א עדיפא טפי וגוברת על סברת דרד"מ דלמא סברת דרד"מ עדיפא טפי ותו לק"מ (ד) ועוד הקשו בתוס' דאמאי לא פריך בב"ב ולאו ק"ו הוא כדמקשה הכא דהא גם שם סברת חיל"א הי' מחייבת טפי שיחלוקו בארבא מבהא דהמחליף דהא בארבא החיל"א משא"כ בהא דהמחליף דאין החלוקה יל"א ואי משום דסברת דרד"מ היא בהיפך הא גם כאן סברת דרד"מ הוא בהיפך ואפ"ה מקשה משום דסברת חיל"א עדיפא טפי וגוברת על סברת דרד"מ וא"כ גם שם היה יכול להקשות כן (כן הוא כוונת התוס' בקושייתם) ומה שתירצו התוס' ע"ז דהתם לענין חלוקה סברת דרד"מ טובה מאוד ולכך היא עדיפא טפי מסברת חיל"א ולהכי לא מצי פריך משא"כ כאן דסברת דרד"מ אינה טובה כ"כ לענין לפוטרו משבועה ולכך סברת חיל"א עדיפא מינה הוא דחוק מאוד דמנ"ל להמקשה לשקול כ"כ הדברים במאזנים ולהקשות עד כי מצא כי בכאן סברת חיל"א מכריע על סברה דרד"מ ושם הוא בהיפך ועוד דמצד הסברא נראה דאם שם סברת דרד"מ הוא עדיפא מבכאן לעומת זה הא גם סברת חיל"א היא עדיפא שם מבכאן דודאי לענין חלוקה טפי מסתברת סברת קיל"א מלענין לפוטרו משבועה וא"כ סוף סוף ה"ל להכריע על סברת דרד"מ והדרא קושיא לדוכתא אמאי לא פריך גם שם האי ולאו קו"ח הוא כמו דפריך הכא. (ה) ועוד אנה נרמז בתיבת דררא דממונא הך פירושא שכ' התוס' שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד ובשלמא לפי' רש"י פירוש דררא היא חסרון אבל להתוס' קשה להעמיס זה בלשון דרד"מ דאף אם נאמר דפירוש דררא הוא דודאי תיבת דררא אין לה אלא מובן אחד] כאילו אמר ספק ממון אכתי הא בכל טענות נמי איכא ספק ממון כיון דזה אומר כך וז"א כך וע"כ דעיקר התירוץ הוא שבלא טענותיהם איכא ספק ממון וזה חסר מן הספר (ו) ועוד דלרבה בר רב הונא דמיירי בברי וברי לא ידענא מאי חילוק יש בין זה לשאר טענות דעלמא. (ז') ועוד קשה בין לפי' רש"י בין לפי' התוס' דבשבועות (מ"א א') אמרינן ומאן דמתני לה אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא אבל התם דליכא דרד"מ לא והתם אי אפשר לפרושי לא כרש"י ולא כהתוס' וכבר כתבנו דקשה טובא שיהי' חדא לשנא דגמ' מתפרש בתרי גווני (ועם שאין זה קושיא כ"כ דהתם נאמר על ענין אחר מכל מקום ודאי דניחא טפי לפרושי בחדא גוונא אם נוכל) (ח) ועוד דבכתובות (כ"ג ב') אמרינן נמי צריכא דאי תני ומודה ר' יהושע משום דאיכא דרד"מ אבל עדים דליכא דרד"מ אימא לא ורש"י פירשה שם לפי שיטתו אבל לפי פי' התוס' קשה:

לכך נראה בעיקר פירוש דררא דממונא הוא כמו דמוכרחין אנו לפרש במס' שבועות דהתם ע"כ הכי קמפרשינן לי' דבאומר להד"מ ולא ליותי כלל א"כ לפי טענתו אין לחבירו שום אחיזה ושייכות בממון זה שהוא טוען משא"כ באומר לויתי ולמחר אומר נתתי' לך דמודה דיש לחבירו אחיזה ושייכות בממון זה דהא לוה ממנו והי' מגיע לו רק שאומר שפרע לו אח"כ וא"כ טענת חבירו טובה ולכך יותר יש לחייבו שבועה על טענת נתתים לך מעל טענת להד"מ ונמצא לפ"ז דפי' דררא דממונא הוא שייכות ממון ומעתה גם בב"ב יתפרש כן וכן פי' שם הרשב"ם דה"ק גבי המחליף פרה כו' יש לכל אחד שייכות ממון דהא הפרה היתה מעיקרא ברשות המוכר ואח"כ ברשות הלוקח וכל אחד טוען פרתי ילדה נמצא דלכל אחד יש אחיזה ושייכות בממון זה ואין לפחות טענות כל אחד מהם לגמרי ולכך כיון דלכל אחד יש שייכות