נחלת דוד בבא מציעא סב

בכולה וא"כ איך מקרי להוציא. והנכון שבכולם הוא מה שתירץ בהגהת מרדכי השניות דאין אומרים מיגו היכא שהוא סבור לומר אמת במיגו שהוא טוען שקר כדאמרינן במס' יבמות דלא מהני' למימר מת במלחמה במיגו שהיתה אומרת מת על מטתו והיינו משום שאומרת בדדמי וסוברת לומר אמת רק דחיישינן שהיא טועה וסוברת שמת אבל באמת אינו כן ולכך אין כאן מיגו וה"נ דכוותי' בשמעתין דהא אמרינן דליכא רמאי בודאי משום דאימור תרווייהו אגבוה וכל א' סבור אני הגבהתי תחילה וא"כ אין שייך כאן מיגו דאפשר דבאמת אינו טוען שקר אבל מ"מ מטעי קטעי וסבור שהגביה ביחד עם חבירו ובאמת אינו כן רק שחבירו הגביה קודם ולכך אין כאן מיגו. והא דבגמ' אמרינן האי מיגו לאפטורי משבועה שאני התם דהא אנן דמשביעינן לי' ע"כ דחשדינן לי' ברמאי דאל"כ אין כאן מקום לשבועה דאם הוא סובר לומר אמת רק שנדמה לו כן בוודאי ג"כ ישבע ע"ז וא"כ אין שום תועלת במאי דמשבעינן לי' ועל כרחך הא דמשבעינן לי' משום דחיישינן דלמא הוא רמאי וכדאמרי' בגמ' שלא יהא כ"א הולך ותוקף כו' והגמ' לא קאמר אלא דאין כאן בודאי רמאי אבל מ"מ שפיר איכא לספוקי ברמאי ומש"ה משביעינן לי' דאם הוא רמאי יפרוש וכיון שכן שפיר שייך למימר מיגו לענין לפוטרו משבועה דאם הוא רמאי הי' לו לומר שקר יותר טוב דהיינו כולה שלי ומדלא קאמר כן ש"מ שאומר אמת אבל מ"מ לענין למיתב ליה החצי' אין שייך הך מיגו דאימא דאה"נ דאומר אמת אבל מטעי קטעי לכך אין לנו ליתן לו יותר מחצי טענתו וזה נכון וברור ובהג"מ קיצר בזה ולא סיים איך יתיישב הגמ' אבל לפמש"כ אתי שפיר ועיין בחידושי אנשי שם בהגהות הראשונות ודבריו מעורבבים שמה מאוד אם לא שנגיה בדבריו דהך ומיהו שכתב צריך להפך ולכתבו ראשונה וקאי על הך דתי' בהגמ' דלא אמרינן מיגו מממון לממון והך וי"ל שכ' הוא העתק מהגהות השניות והיא מילתא באנפי נפשי' ונלאתי להאריך והמבין יבין:

שם בא"ד וא"ת מ"ש מספק ויבם כו' ויש לומר כו' ותירוצם אינו מובן דהא גם כאן יש לומר שזה ודאי הגביה את המציאה וזה ספק אם הגביה וא"כ דמיא ממש לספק ויבם והתוס' נקטו לענין ספק ויבם הסיבה שמצידה באה לו הזכות בנכסיו דהיינו מפאת שהוא יורשו ולענין מציאה נקטו מה שמודה לו בחלק שיש לו בנכסיו ולכך כתבו דלא דמיין להדדי אבל באמת שניהם שווים בסברא דגם כאן מודה לו שהוא הגביה בודאי וא"כ הדרא ק' לדוכתי והנכון כמו שתי' בהגהות מרדכי דשאני הכא שאינו ודאי אלא ע"י הודאת השני משא"כ בספק ויבם שהיבם הוא ודאי בלא הודאתו עיי"ש באריכות קצת ועי"ל דשאני התם דלהספק עצמו ג"כ הדבר ספק דהא אינו יכול לטעון ודאי משא"כ כאן שהוא טוען ודאי רק שהספק הוא לב"ד וזהו פשוט וכמעט שהוא כעין תי' ההגמ"ר ועיין:

שם תוס' ד"ה דבראי' והא דאמרינן בהבית והעליה דהבטה בהפקר קונה היינו שעשה מעשה כל דהו כו' ודבריהם דחוקים מאוד דמעשה מאן דכר שמי' התם אבל באמת לק"מ לפי מה שכ' רש"י שם (קי"ח א') ד"ה אתה אומר דס"ל הבטה קניא בהפקר הואיל ודבר טורח הוא ועל ידו נשמר ודעתו לכך עיי"ש הרי שמפרש הבטה שמביט עליו לשומרו וכן כתב שם לעיל מיניה בד"ה כאן בהגבהה כו' וברייתא כששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור כו' וס"ל לרש"י דדווקא היכא שהוא שומרו ע"י הבטתו אז קניא בהפקר הואיל ודבר טורח הוא משא"כ ראיה בעלמא לא קני כלל וזהו שדקדק הגמ' למימר בראי' בעלמא ולא קאמר בראיה כו' וגם באמת בשורש הלשון המה שני דברים נפרדים וגם בלע"ז לועזין לראי' (גיזעהן) ולהבטה (אכטונג געבין) והיינו כמ"ש רש"י שמביט עליו לשומרו וזהו פשוט וברור:

שם רש"י ד"ה במקח וממכר אבל זה אומר אני ארגתיה לא יחלוקו עיין במהרמ"ש שכ' דאין כוונת רש"י לומר דלמה לא משני חדא במציאה וחדא בארגתי' דזה בלא"ה לא מצי למימר דא"כ לא יתיישב הצריכותא דהא לית בי' שום צד הוראת היתר אלא דכוונת רש"י דהיא גופיה תקשי אמאי לא תני ארגתיה לחוד ויהי' סגי בחדא בבא לזה אומר דבארגתי' הדין דיהא מונח ולכך לא מצי למיתניא ולפ"ז צ"ל דרש"י ע"כ אינו מפרש הצריכותא כמו שמפרשים התוס' לקמן דאילו להתוס' דמפרשי אבל במו"מ דליכא למימר הכי דרצה לומר דמסתמא הוא סובר לומר אמת וא"כ ע"י שבועה נמי לא יפרוש א"כ אין כאן קושיא כלל דלתני ארגתי' לחוד דאדרבה אי הוי תני ארגתי' לא הוי ידעינן מיני' לא מציאה ולא מו"מ אלא צ"ל דרש"י מפרש הצריכותא דה"א כיון דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומה שמבואר במהרמ"ש שהתוס' דחו פי' זה משום דהא קיי"ל דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא כו' וכ"ת דהיינו לפי האמת דתני תרווייהו דמ"מ אין זה ה"א כלל תמיהני עליהם דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד לומר דאין זה ה"א כלל כיון דהגמ' לקמן מקשה בפשיטות ונימא מיגו דחשיד כו' ושקיל וטרי בה טובא ואביי ס"ל באמת כן להלכה דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וא"כ איך יעלה על הדעת לומר דאין זה ה"א כלל ועוד דהא הרי"ף והרמב"ם פסקו להלכה כאביי ויתבאר אי"ה לקמן וגם רש"י ס"ל כהרי"ף בזה ועיין במש"כ המהרמ"ש עצמו בסוגיא דהאי ובכוליה בעי דלודי' ע"ש במש"כ ולכאורה הי' נראה ליישב פירש"י מכל מה שהקשו בתוס' וא"כ ודאי דאין בדחיות התוס' מאי דדחו להך פירושא שום ממש:

אמנם בעיקר פי' הצריכותא נלע"ד לפרש בפשיטות דעל פי' התוס' קשה דנהי דאיכא למימר דליכא רמאי אלא כל א' סובר לומר אמת מ"מ איך ס"ד דבשביל זה לא יתנו לו שבועה אטו מילתא דפשיטא הוא דליכא רמאי הא ודאי דאיכא למימר ג"כ דלמא הוא רמאי תדע דהא באמת שבועה זו תק"ח היא שלא יהא כל א' הולך ותוקף וא"כ ע"כ דחשבינן לי' ברמאי ובאמת הקשה כן במהרמ"ש למסקנא דשבועה זו תק"ח איך יתיישב הצריכותא לפי' התוס' והניח בצ"ע לכך נראה לפרש בפשיטות דה"ק דאי תני מציאה ה"א משום דמורי כו' ורצה לומר דמש"ה שייך בזה טפי תק"ח שלא יהא כ"א הולך ותוקף דמשום דמורי ואמר כו' שכיח שיהא הולך ותוקף ולכך תיקנו חז"ל בזה שבועה אבל מו"מ דליכא הוראת היתר א"כ לא שכיח שיהא הולך ותוקף בלי שום הוראת היתר ומלתא דלא שכיחא לא תקינו בי' רבנן וא"כ נשאר על דין תורה ומדינא א"צ לישבע כמו דמקשה לקמן וכי מאחר שזה תפוס ועומד כו' שבועה זו למה כנלע"ד לפרש בפשיטות הך צריכותא אליבא דמסקנא דמסקינן שבועה זו תק"ח והמקשה דהקשה לימא מתני' דלא כסומכוס ולא ידע משבועה זו תק"ח רק דהוי ס"ל דשבועה דמתניתין הוא דין תורה הנה לדידי' בלא"ה לא יתיישב הצריכותא דאמרינן בשמעתין משום דמורי ואמר רמו רבנן שבועה עליה דזה לא שייך בשבועת התורה אפי' לפי' התוס' וע"כ צ"ל דהמקשה הי' ניחא לי' הצריכותא באיזה אופן אחר ואיכא לפרושי הצריכותא בכמה גווני לדעת המקשה רק דבאמת אין אנו אחראין כ"כ ליישב דעת המקשה דאפשר דניחא לי' הצריכותא מאיזה טעם שיהי' אבל הצריכותא דעביד גמ' ניחא לן טפי לפרושי אליבא דמסקנא וכדכתיבנא ועיין:

שם ע"ב רש"י ד"ה דמי קא יהיבנא דמים אני רוצה ליתן. משמע דאיירי דנקיט זוזי רק מחד ואפ"ה לא הוי ודאי גזלן משום דאמר אני אתן לו דמים בצינעה ולעיל מיניה פירש רש"י אבל מו"מ דליכא למימר הכי ואע"ג שגם זה נתן המעות כו' ונראה דכוונת רש"י ליישב הצריכותא שיתפרש שפיר בין לדעת המקשה דהוי סבר דאיירי בנקיט זוזי מחד ובין לפי המסקנא דמוקינן דאיירי בנקיט זוזי מתרווייהו ולכך ברישא שא דקאמר אבל מו"מ דליכא הוראת היתר הנה לפי דעת המקשה ניחא בפשיטות דכיון דלא נקיט רק מחד ודאי דליכא הוראת היתר כ"כ כמו במציאה רק דלמסקנא לכאורה לא ניחא לכך הוצרך רש"י לפרש ואע"ג שגם זה נתן מעות ור"ל דגם למסקנא נמי איכא למימר דבמו"מ ליכא הוראת היתר כמו במציאה ובסיפא דקאמר דאי תני מו"מ ה"א דבמו"מ שייך הוראת היתר טפי מבמציאה ובזה הוא בהיפך דלמסקנא ניחא כיון דתרווייהו יהבי זוזי לכך מורי ואמר אבל לפי סברת המקשה דהוי סבר דמיירי בנקיט זוזי מחד לכאורה לא ניחא לכך הוצרך רש"י לפרש דאעפ"כ שייך הוראת היתר משום דיתן דמים בצינעה וזה פשוט:

שם בגמ' ולחזי זוזי ממאן נקיט ג' שיטות בדבר זה רש"י פי' בקדושין דפריך אאין מקחו בידו ואפ"ה מהימן אף דלית לי' מגו משום דס"ל לרש"י דהא דנאמן במקחו בידו נמי לאו מטעם מיגו הוא אלא משום דהימנוהו רבנן משום דברוב פעמים ם אי אפשר הדבר להתברר ע"י עדים דלא עבדי אנשי דמזמני לעדים במכירת מטלטלין ולכך הימנוהו רבנן להמוכר וכמו דהימנוהו לחיה או לדיין אף דליכא גבייהו שום מיגו והיינו נמי מהך טעמא משום דאי אפשר להתברר ע"י אחרים וכן כתב הר"ן בקדושין דזהו טעמו של רש"י דמשוה ליה לדיין וזה נכון מיהו מה שהוסיף בר"ן לומר דמסתבר לי' שאינו נאמן רק כל זמן ששניהם עומדים לפניו כמו בדיין דאמרינן בד"א בזמן שבע"ד עומדים לפניו אינו נראה לע"ד כלל] וס"ל לרש"י דכל היכא דהמנוהו רבנן לעולם המנוהו וכמו שפירש שם רש"י גבי הא דאמר רב חסדא שלשה נאמנין לאלתר חיה אסופי ופוטרת חברותיה ופי' שם רש"י דדווקא בהנך תלתא מילי אינם נאמנים אלא לאלתר אבל כל שאר הנאמנים נאמנים לעולם