נחלת דוד בבא מציעא קכ

אכתי תיקשה לאביי דלדידיה אין שום מעלה במה שעומד לכך שיסכים למעשיו משום ניחותא דמצוה דמ"מ הוי כישל"מ ולא מהני למפרע ולכך ע"כ צריכינן לפרושי דקושיית התוס' קאי רק על המקשן ועלה שפיר קמשני ואין להקשות דסוף סוף קשיא על התרצן כמו שהקשינו דזה אינו קושיא דכיון דשוייה שליח אמרינן מסתמא גם מתחילה היה דעתו כן אלא ששכח מלפרש ונמצא דכיון מתחילה לכך ולכך שפיר מהני גם לאביי ועיין בס' תורת חיים דהקשה באמת על התרצן כמו שהקשינו ותי' ג"כ כדברינו ולא זכר כלל מדברי התוס' וגם מדבריו נראה שהבין דברי התוס' כמו המהרמ"ש ולכך קושייתו ותירוצו הוא מלתא בפ"ע ולא שייך לדברי התוס' וע"פ זה הקשינו לעיל אהב"י והט"ז דא"כ גם המקשה ע"כ ידע מסברת ניחותא דמצוה. אמנם באמת קשה לפרש כן בכוונת התוס' דהא התוס' בקושייתם פירשו דלענין יפות הוי כדבר שיב"ס וקשיא לרבא ואי ס"ד דדבריהם קאי על המקשן א"כ מנין להם דהמקשן היה מפרש דתרם מן היפות הא לא נתפרש דבר זה בברייתא ופשטא דמלתיה משמע דתרם מן הבינונית רק אחר שתירץ דמיירי בשוייה שליח אז ע"כ הוצרך לאוקמי דתרם מן היפות דאל"כ למאי צריכינן להסכמתו אבל המקשן הוה סבר דמיירי דתרם מבינונית וא"כ לא מצי קאי דברי התוס' על המקשן ועוד מדציינו דבריהם אחר דבור ה"נ מסתברא משמע ג"כ דקאי על התרצן לכך נראה לפרש דקושייתם באמת קאי על התרצן וכקו' התורת חיים רק דהתוס' לא ניחא להו בתי' התו"ח דכיון דשוייה שליח תו מהני למפרע גם לאביי ואפי' בלא סברא דניחותא דמצוה זה לא הוי מסתבר להו משום דמה בכך דשוייה שליח מ"מ לענין יפות שאינו עומד לכך לזאת אי לאו סברא דניחותא דמצוה לא הוי אמרינן שהיה דעתו כן בשעה שעשאו שליח ולכך הוצרכו התוס' לחדש הך סברא דניחותא דמצוה דעי"ז הוי כעומד לכך ואז מהני שפיר הך דשוייה שליח שנאמר שמסתמא כן היה דעתו מתחילה אלא ששכח מלפרש ובסברת ניחותא דמצוה לחוד נמי לא סגי משום דעי"ז לא היה עדיף מדשאב"ס דעומד נמי להתייאש ואפ"ה לא מהני לאביי ולכך צריכינן לשינויא דשוויה שליח ואז ע"י צירוף סברת ניחותא דמצוה מהני גם לאביי למפרע וכן לרבא לענין יפות כנ"ל לפרש כוונת התוס' ודלא כמהרמ"ש ולפ"ז נוכל ליישב מה שהקשינו לעיל אתירוצם של הב"י והט"ז בדברי הרמב"ם דהא הך סברא דניחותא דמצוה אינו דבר מחודש בסוף סוגיין שיהיה שייך לומר דהשתא דאתינן להכי תו לא צריכינן לשינויא קמא דהא ע"כ גם המקשה הוי ידע מזה דלפמש"כ עתה בביאור דברי התוס' דקאי על התרצן א"כ אפשר דהמקשן לא ידע כלל מהך סברא דניחותא דמצוה והתרצן נמי אף דלדברי התוס' ע"כ דהוי ידע מזה מ"מ אין זה קושיא על הרמב"ם משום דדבריהם אינם מוכרחים כ"כ דהא לפי דעת התוס' בסברת שווי' שליח לחוד נמי מיתרצא קושיית התוס' בלא סברא דניחותא דמצוה וכיון שכן ברווחא נוכל לומר דגם הרמב"ם סבר כן ומעתה נוכל לומר שפיר דבין המקשן ובין התרצן גם שניהם לא הוי ידעי מהך סברא עד שחידשה רבא בסוף סוגיין וכהב"י והט"ז ואזדא לה קושייתינו עליהם בזה. מיהו אכתי איכא לעייוני דנהי דכוונת התוס' הוא לאקשויי על התרצן וכמו שפירשנו מ"מ הא גופא קשיא אמאי לא קשיא להו כן על המקשן איך הוי ניחא ליה לרבא דנהי דהוי מפרש להברייתא דמיירי דתרם מן הבינונית דשפיר הוי עומד לכך ומהני לרבא מ"מ לענין שיהיה זה נעשה שליח למפרע נמי ע"כ צריכינן לטעמא דניחותא דמצוה דבלא"ה אינו עומד לכך בוודאי שיסכים למעשיו כמו דשאב"ס שעומד ודאי להתייאש ועד כאן לא שמעינן לרבא דס"ל דהוי כאילו נעשה כן למפרע אלא בדבר שאב"ס שעומד בוודאי לכך משא"כ הכא ונהי דלא דמי לדבר שיב"ס דשם עומד בוודאי שלא להתייאש מ"מ לדבר שאין בו סימן נמי לא דמי. תדע דהא תני רישא דברייתא אם חושש משום גזל כו' ש"מ דאיכא למיחש להכי משום שעומד לכך ולכך וא"כ הא גופא קשיא אמאי לא קשיא להו להתוס' על המקשן ואם נאמר דאה"נ דצריכינן גם להמקשן לומר הך סברא דניחותא דמצוה והתוס' כתבו כן בהתרצן והוא הדין להמקשן רק משום דקושייתם עדיפא בהתרצן לכך סמכו דבריהם על התרצן א"כ הדרא קושייתנו לדוכתא על הב"י והט"ז מיהו לזה י"ל דסברת הגמ' היתה לרבא דכל היכא שהסברא שקולה לכאן ולכאן שפיר אמרינן לרבא דהוי כאילו למפרע נעשה כן כל שהסכים לבסוף ודווקא בדשיב"ס שעומד בוודאי שלא להתייאש בהא הוא דמודה רבא לאביי אבל בדבר שהסברא שקולה לכאן ולכאן ס"ל לרבא דמהני למפרע וכן מוכח בסוגיא דקדושין שהבאתי לעיל לפי מה שפירשו בו הב"י והט"ז אליבא דהרמב"ם דלא ניחא ליה לאוקמי בשוייה שליח כמש"כ התוס' ודבריהם בזה נכונים מאד דוודאי דברי התוס' בזה דחוקים דפשטא דסוגיא שם משמע דלא מיירי בשוייה שליח ואפ"ה מהני התם לרבא אילו הסכים לבסוף דרבא לא קאמר אלא משום דהסכמתו שלבסוף לא הויא הסכמה ברורה דמשום כסיפותא הוא דאמר כן הא אילו הסכים לבסוף הוי מהני למפרע אף דהתם הסברא שקולה לכאן ולכאן ש"מ דלרבא לא בעינן דוקא שיהיה עומד לכך כדשאב"ס רק שלא יהיה עומד אל ההיפך כדשיב"ס אבל בסברא שקולה שפיר מהני לרבא וכן מוכח עוד מהא דאמרינן לקמן ת"ש עודהו הטל עליהן כו' וכמו שיתבאר לקמן אי"ה והא דמוקי הגמ' פלוגתייהו בדשאב"ס ולא מוקי פלוגתייהו בסברא שקולה היינו משום דבאבידה ליכא לאשכוחי גוונא אחרינא רק דשיב"ס או שאב"ס או דנקיט דשאב"ס לרבותא דאביי אבל לרבא גם בסברא שקולה נמי מהני [הן אמת דלשנא דגמ' דקאמר כיון דלכי ידע דנפל כו' לא משמע כן מיהו יש ליישב ודו"ק] וכיון שכן אתיין שפיר דברי התוס' דלא קשיא להו רק על התרצן אבל על המקשן לא קשה כלל ואזדא לה קושייתנו על הב"י והט"ז:

אך אף שנלע"ד האמת כן בדברי רבא דס"ל דבסברא שקולה נמי מהני וכמו שהוכחנו מסוגיא דקדושין אם נאמר דלא כהתוס' שם וגם מסוגיא דלקמן עודהו הטל כו' מ"מ יראה שהתוס' לא ס"ל כן דכבר הקשינו לעיל על התוס' בקדושין דכתבו דסוגיא דהתם מיירי בשווי' שליח דווקא דדבריהם תמוהים ואין שום הכרח לומר כן עיי"ש בדברינו ובכדי ליישב דבריהם שלא יהיו תמוהים כ"כ בע"כ צ"ל בהיפוך דהתוס' ס"ל דבסברא שקולה נמי לא מהני לרבא למפרע ודווקא בדשאב"ס שעומד בוודאי להתייאש בהא הוא דס"ל דמהני ודשיב"ס דנקיט בגמ' דמודה רבא הוא לאו דבעינן דווקא כן שלא יהי' עומד להתייאש רק משום דלא מצי לאשכוחי באבידה גוונא אחרינא אבל אה"נ בסברא שקולה נמי מודה רבא דלא מהני והא דאמרינן בשמעתין ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שווי' שליח והא אתם כו' אף שלוחכם לדעתכם קמפרשו לה התוס' דאין הכוונה שיהי' שום מעלה לענין שליחות דלא תהני למפרע [והיינו משום דמ"מ לא מקרי לדעתכם או משום דמצוה בו או דלא הוי דומיא דאתם כמו שביארנו לעיל] רק דהכי פירושו דהא לענין שליחות אם יתרצה בשליחותו אם לא הסברא שקולה לכאן ולכאן וכיון דשליחות בעינן לדעתכם והסברא שקולה בזה א"כ גם לרבא לא מהני וע"כ צ"ל גם לרבא דמיירי בשווי' שליח דווקא זהו ביאור כוונת סוגיין אליבא דהתוס' ומעתה צדקו דברי התוס' דמס' קדושין דע"כ צריך לאוקמי גם התם בקדושין דמיירי בשווי' שליח דהא ההכרח שהוכרח הגמ' בסוגיין לרבא דמיירי בשוויה שליח היינו משום דלענין שליחות הסברא שקולה ובזה גם לרבא לא מהני וא"כ ה"נ שם בקדושין נמי הסברא שקולה ולכך הוצרך התוס' לאוקמי גם שם בשווי' שליח כן הוא בירור כוונת התוס' דמס' קדושין ואזדא לה קושייתנו עליהם אך לפ"ז הדרא קו' לדוכתי' על התוס' דשמעתין אמאי לא קשיא להו על המקשן דמה שתירצנו לעיל דבסברא שקולה מהני לרבא ליתא לדעת התוס' דקדושין ודוחק לומר דהתוס' בכאן והתוס' בקדושין יהיו מחולקים בהך סברא. מיהו גם זה אינו קושיא דלהמקשן יש לומר דלא ידע כלל דלענין שליחות בעינן דעת בעלים והא דקתני בברייתא אם חושש משום גזל לאו לענין שיסכים לשליחותו אמרינן כן רק לענין עצם התרומה דדלמא הבעה"ב הוא עין רעה ורוצה לתרום מן הרעות או אחד מארבעים והשליח תרם מן הבינונית או אחד מחמשים ולזה שפיר מהני לרבא אם הסכים לבסוף משום דמסתמא עומד לכך שיתרצה לזה בעה"ב דמסתמא הוא מן הבינונים ולא חיישינן שמא הוא עין רעה ואף דצריכינן להסכמתו ובלא הסכמתו חיישינן לכך מ"מ אחר שהסכים לזה תו אמרינן דוודאי גם מעיקרא הי' דעתו להיות מן הבינונים אבל לענין שליחות לא הוי ידע המקשן כלל שצריך דעת בעלים ולכך הוי ניחא לי' הברייתא לרבא אבל לאביי שפיר קא קשיא לי' דנהי שעומד לכך שיתרצה להיות מן הבינונים מ"מ לא עדיף מדשאב"ס והתרצן חידש דגם לענין שליחות צריך דעת בעלים ובזה הסברא שקולה ולכך גם לרבא צריכינן לאוקמי בשווי' שליח דווקא מיהו אף שישבנו דברי התוס' דע"כ צריך לאוקמי התם בשווי' שליח אי גרסינן כאן