נחלת דוד בבא מציעא קיט

אם מהאי לישנא הוי הסכמה למעשיו א"כ בכל ענין הוי הסכמה למעשיו גם בלא שווי' שליח וזה פשוט וברור. סוף דבר דברי התוס' בזה תמוהין לע"ד ולא זכיתי לעמוד על כוונתם בזה וכיון שנדחו דברי התוס' מעתה נדחו דברי הט"ז לגמרי ונשארו דברי הרמב"ם בקושיא. וראיתי במל"מ שהביא בקצרה לדברי הב"י והט"ז והוסיף עוד להביא ראיה מסוגיא דעירובין (ע"א א') דאמר עולא התם דטעמא דב"ה דמהני ביטול רשות משחשכה משום דהוי ככלך אצל יפות ומסוגיא דהתם נראה לכאורה שהיא ראיה גמורה דנדינן מהך שינויא דשווי' שליח לאביי דאל"כ איך מהני לענין ביטול רשות דהא התם לא שווי' שליח והתוס' שם כתבו דאף דמוקמינן בב"מ דשווי' שליח מ"מ לענין יפות הא לא שווי' שליח וא"כ שפיר מייתי לענין ביטול רשות דמהני גם בלא שווי' שליח וא"כ לפי דברי התוס' אין ראיה מסוגיא דעירובין. אך באמת דברי התוס' שם תמוהים דהא חזינן בסוגיין דסברת שווי' שליח מהני גם לענין למפרע לאביי וא"כ אכתי הדק"ל מאי מייתי מינה לענין ביטול רשות דמיירי בלא שווי' שליח כלל אלא ע"כ צ"ל דסוגיא דהתם מוקי לברייתא דתרומות בלא שווי' שליח. וא"כ ראיית המל"מ נראה נכונה. אך גם זה יש לדחות דאפשר עולא סבר לה כרבא ולרבא לא צריכינן לסברת שווי' שליח דתהני לענין למפרע ולגירסת ותסברא לא מוקמינן לרבא בשווי' שליח כלל ואפילו לגירסת ה"נ מסתברא מ"מ איכא למימר דסברת עולא היה כמו סברת המקשן דמהני הך סברא דלמפרע גם לענין שיהיה שליח למפרע ולכך לא הוי מוקי לה בשוויה שליח כלל ודו"ק. אבל אכתי אין לנו ראיה דנדינן לאביי מהך שינויא דשוויה שליח ואביי דפריך עלה דעולא עדיפא מיני' קפריך מת א"י בשבת מאי כלך אצל יפות איכא ולאוקימתא דאביי אינו ענין כלל לכלך א"י עיי"ש היטב וכיון שכן הדק"ל על הרמב"ם. עוד ראיתי במל"מ שפירש בכוונת הרמב"ם דכוונתו הוא שהיא תרומה מכאן ולהבא והביא כן בשם הירושלמי דתרומות הן אמת שכן נמצא בירושלמי אבל כיון דתלמודא דידן וודאי דלא ס"ל כן דאל"כ לא הוי פריך מידי בסוגיין לאביי וכן לא הוי מייתי מידי מסוגיא דעירובין ואם כן אכתי תקשה מדוע שביק הרמב"ם לתלמודא דידן ותפס פירוש הירושלמי במאי דתלמודא מחולק בהדיא עם הירושלמי סוף דבר דברי הרמב"ם צ"ע טובא וכל הישובים שנאמרו ע"ז אין בהם שום דבר המתקבל על הדעת ולפ"ז הך דינא דכ' בשו"ע או"ח דמותר ליקח תפילין או טלית או לולב של חבירו בלתי ידיעתו דוודאי יהיה ניחא ליה משום ניחותא דמצוה צ"ע טובא דמה בכך שיהא ניחא ליה לכשידע מ"מ עתה הא לא ידע והוי כמו ישל"מ דאסור לאביי דקיי"ל כוותי' ולדברי הב"י והט"ז יש לדין זה מקור מדברי הרמב"ם אך לפמש"כ דדבריהם תמוהים א"כ אנן איך ניקום ונסמוך על דברי הרמב"ם הסתומים אשר לא ידענו כוונתו. ולכאורה עלה ברוחי לפרש גירסת ותסברא אליבא דהרמב"ם דהכי קא קשיא ליה דאפילו לא נמצאו יפות מהן ולא הסכים למעשיו אפ"ה הוי תרומתו תרומה משום דמצי אמר לי' בהכי אמדתיך וכמו שהקשו התוס' בד"ה ואם לאו מפרק אלמנה ניזונת פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה ותירוצם של התוס' נראה דחוק דאדרבה מצד הסברא היה נראה דטפי מצי למימר בהכי אמדתיך לענין יפות מלענין הוסיף עשרה דיפות הוא מצוה מדאורייתא מכל חלבו תרימו משא"כ הוסיף עשרה דמדאורייתא חטה אחת פוטרת כל הכרי אלא דלפ"ז נצטרך למחוק הרבה מגירסת הספרים דילן ולמגרס אלא מצוה שאני או דמיירי מכאן ולהבא וכפירוש הירושלמי [ועולא בעירובין הוי סבר כמו המקשה דהכא ואביי עדיפא מיני' קפריך] וקשה למחוק הספרים כ"כ ולחדש גירסא אשר לא נמצא לה שום רמז בשום אחד מהראשונים גם אין לומר דס"ל להרמב"ם דלמאי דמסקינן בפ' אלמנה ניזונית דמצי אמר ליה בהכי אמדתיך א"כ בהכרח נדינן מהך שינויא דאמרינן בסוגיין דשווי' שליח דזה אינו דבשלמא אי הוי הא דפרק אלמנה ניזונת מימרא דאמוראי או מסקנא דתלמודא שפיר הוה מצינו למימר כן אבל באמת אף שהתוס' הביאו כן מפרק אלמנה ניזונית מ"מ היא משנה מפורשת במס' תרומות (פ"ד מ"ד) וא"כ תקשה לרבא דמשני בשווי' שליח איך יפרש מתניתין דתרומות דהא משנה מפורשת צריך אמורא למידע כמו שהוא כלל בכל הש"ס וע"כ דנצטריך לומר כתירוץ התוס' דהך מתניתין דהוסיף עשרה אינו סותר לסוגיא דידן וא"כ אזדא לה גם זה:

שוב ראיתי שדברי הרמב"ם נכונים ומיושרים בלי שום פקפוק והוא ע"פ דברי הריטב"א שהבאתי לעיל דמפרש דהא דאכלי אמימר ורב אשי הוא משום דסמכו עצמם שבוודאי הי' ברור להם כ"כ שיתרצה מרי בר איסק לזה שיהנו ת"ח מנכסיו והוי כמו זוטו ש"י דאמרינן בי' יאוש למפרע וכבר ביארנו למעלה כוונתו באריכות וגם הוכחנו דהרמב"ם סבר ליה כהריטב"א ולפ"ז שפיר אית לן למימר כיון דרב אשי ס"ל דמהני סברת שיהנה ת"ח מנכסיו דהוי כאילו אמר כן מעיקרא אפי' לאביי [דהא רב אשי וודאי כאביי ס"ל דהא הוא הי' מפוסקי הלכות דהלכתא כאביי ביע"ל קג"ם דהוא סידר הש"ס כידוע] א"כ כ"ש דאמרינן כן בניחותא דמצוה גמורה דזה שיהנה ת"ח מנכסיו אינו מצוה ברורה כ"כ תדע דהא מר זוטרא חשיב לה לדבר הרשות גמור דאפי' מכאן ולהבא לא הוי הסכמה למעשיו משום דמחמת כסיפותא הוא דאמר כן ואפ"ה ס"ל לרב אשי דאמרינן בזה דהוי כזוש"י וחשבינן לי' כאילו מעיקרא הוי ניחא לי' א"כ מכ"ש בניחותא דמצוה גמורה כמו בתרומה דאמרינן בי' למפרע הוי ניחא לי' ואפי' לאביי והגמ' דלעיל דמשני דשווי' שליח היינו קודם שידענו מסברת רב אשי והוי ס"ל דניחותא דמצוה לא הוי רק כדשאב"ס וכמו שכ' התוס' אבל לבתר דחדית לן רב אשי דניחותא דמצוה הוי כזוש"י תו לא צריכינן לשינויא דלעיל כלל מיהו עדיין אנו צריכין בזה לדברי הגר"א דהגי' היא ותסברא דאילו לגי' ה"נ מסתברא דגם לרבא אף דאמרינן בכל דוכתא סברת למפרע מ"מ לא מהני בזה לענין שיהי' נעשה שליח למפרע א"כ מזה אין שום הוכחה בשום דוכתא דנדינן מהך סברא דה"נ מסתברא דכבר כתבנו דמקדושין אין ראי' כלל ומהא דרב אשי ג"כ אין ראי' רק דבניחותא דמצוה אמרינן לכו"ע דניחא לי' למפרע אבל מ"מ מנ"ל שיהי' מועיל זה גם לענין שיהי' נעשה שליח למפרע אבל לגירסת ותסברא וכפי מה שפירשה הגר"א הכל ניחא דמעתה לרבא שבקינן סברת המקשה דגם לענין שיהיה נעשה שליח למפרע מהני ג"כ טעמא דרבא ולפ"ז לבתר דחדית לן רב אשי דבניחותא דמצוה גם אביי מודה דהוי כאילו אמר כן למפרע תו מהני גם לענין שיהיה נעשה שליח למפרע כמו שהיתה סברת המקשה לרבא וגם לפי המסקנא לא נדינן מזה לגירסת ותסברא וגי' זו באמת מיושרת טפי מגירסת ה"נ מסתברא מדקאמר תרגמא אביי אליבי' דרבא משמע דלדידי' א"צ לזה ודו"ק ולדינא ודאי אית לן למפסק כרב אשי דהוא בתראה כנלענ"ד ברור בישוב דברי הרמב"ם ודו"ק. והמעיין יראה איך שתירוצו הוא ממש בהיפוך מתירוץ הב"י והט"ז דאילו הב"י כתב דסוגיא דלעיל דמשני בשווי' שליח הוא אליבי' דאמימר ורב אשי דאכלו ואנן דנדינן מהך שינויא הוא מדברי רבא דחדית לן הך סברא דניחותא דמצוה ואילו לדברינו הוא בהיפוך דשינויא דלעיל הוא שלא אליבי' דרב אשי ומדברי רב אשי הוא דנדינן מסוגיא דלעיל ועכ"ז הכל הולך למקום אחד משום ניחותא דמצוה. ומעתה הך דינא שכ' בשו"ע או"ח דמותר ליקח טלית ותפילין כו' תליא בפלוגתא דהתוס' והרא"ש עם הרמב"ם שכתבנו לעיל בטעמא דזוש"י אי הוי משום יאוש א"ל. דהתוס' לשיטתם באמת כתבו שינויא אחרינא בהא דאכל רב אשי דסמך ע"ז דאריסא מדנפשי' קיהיב ועיין היטב בכל זה ודו"ק ודע דהש"ך בסי' שנ"ח ס"ק א' כתב אהא דמוכח מדברי התוס' דאם אדם נותן לחבירו דבר שאינו שלו אלא של חבירו אעפ"י שיודע שיתרצה חבירו לכשידע אפ"ה אסור לדידן דקיי"ל כאביי בישל"מ וכן הוא להדיא מבואר להך דינא בהג"א ומרדכי וע"ז כ' הש"ך דאילולי דמסתפינא הי' נראה שמותר עיי"ש במש"כ ואין בדבריו טעם כלל ונלאתי להאריך אמנם יש מקום לדבריו ע"פ דברי הריטב"א שכתבתי לעיל ונמצא דגם דינו של הש"ך תליא גם כן בפלוגתא דהרמב"ם והתוס' והרא"ש ועיין:

ודע דכל מה שכתבנו לעיל הוא ע"פ הבנת המהרמ"ש בתוס' ד"ה ואם יש יפות מהן עיי"ש בדבריו דנראה שהבין דקושיית התוס' קאי על המקשן דמקשה מברייתא דכלך אצל יפות לאביי וע"ז הקשו התוס' ולרבא מי הוי ניחא ליה ותירצו דלרבא שפיר הוי ניחא ליה דמשום ניחותא דמצוה הוי כדשאב"ס משום שעומד לכך שבודאי יסכים למעשיו משום ניחותא דמצוה אבל לאביי שפיר קא קשיא ליה דמה בכך שעומד לכך שיתרצה מ"מ הוי כישל"מ וה"נ לא תהני למפרע זהו תוכן דברי המהרמ"ש ולכאורה דבריו מוכרחין מאוד בכוונת התוס' דאין לפרש דקושייתם קאי על המתרץ דמשני דשוייה שליח דאכתי לענין יפות הוי כישל"מ וקשיא בין לאביי ובין לרבא משום דלענין יפות כיון שאין דרך לתרום מהם הוי כדבר שיב"ס דא"כ לא הוי משני התוס' מידי דנהי דלרבא שפיר קמשני התוס' מ"מ