נחלת דוד בבא מציעא קכא

ה"נ מסתברא מ"מ אין זה מעלה ארוכה לתירוץ הט"ז דאף דנדינן התם מהך ה"נ מסתברא דאמרינן בסוגיין מ"מ ע"כ אין זה מטעמא דניחותא דמצוה דמאי ניחותא דמצוה שייך התם וע"כ צ"ל דהגמ' התם ס"ל דבסברא שקולה נמי מהני לרבא וא"כ מאי ראיה איכא מהתם להך סברא דניחותא דמצוה מהני גם לאביי ואין לומר דזהו באמת מאי דקאמר רבא התם דעד כאן לא אמרינן כן אלא לתרומה דאיכא ניחותא דמצוה ובזה הוא דאמרינן דגם בסברא שקולה מהני למפרע משא"כ לענין קדושין דלא הוי ניחותא דמצוה לא אמרי' בסברא שקולה דתהני למפרע זה אינו דלשנא דגמ' דקאמר אבל הכא משום כסיפותא דאמר הכי משמע בבירור דדווקא משום דלא הוי הסכמה כלל גם על להבא הא אילו הוי הסכמה על להבא הוי מהני גם למפרע אף דלא הוי ניחותא דמצוה וא"כ אין שום מקום לתירוצו של הט"ז ודו"ק וע"כ צריך לשנויי בדברי הרמב"ם כדשנינן ע"פ מש"כ הריטב"א גם בלא"ה אע"פ שהוכחנו דדעת התוס' דלרבא בסברא שקולה נמי לא מהני מ"מ העיקר נראה בזה דלא כהתוס' רק דבסברא שקולה נמי מהני לרבא וכדמוכח מסוגיא דעודהו הטל ומסוגיא דקדושין אם נאמר שם דלא כהתוס' וכיון שכן ע"כ צריך לפרושי גירסת ה"נ מסתברא דאיכא מעלה בשליחות דלא מהני למפרע והיינו משום דלא הוי דומיא דאתם ולא מקרי לדעתכם או משום דמצוה בו יותר מבשלוחו והוי כדשיב"ס ולפ"ז אין מקום כלל לדברי התוס' דקדושין וממילא אזדא לה תי' הט"ז גם יתר הקושיות שהקשינו לעיל קשיין לכך ע"כ צריך לשנויי להרמב"ם כדשנינן ע"פ סברת הריטב"א:

ודע דלדברי הריטב"א יתיישב טפי הך מלתא שכתבנו דבסברא שקולה נמי פליגי דלדבריו יהי' דברי הגמ' דלעיל דמפרש לפלוגתייהו דאביי ורבא מיושבים היטב דה"ק דבזוש"י דהיאוש ברור טובא גם אביי מודה ובדשיב"ס דעומד אל ההיפוך שלא להתייאש גם רבא מודה ופלוגתייהו הוא בסברא שקולה ודשאב"ס דנקיט היינו דלא מצינן לאשכוחי באבידה הך מלתא שיהי' הסברא שקולה וכמש"כ לעיל וגם בלא"ה נמי ע"כ לדבריו בדשאב"ס אין היאוש ברור כ"כ וממילא הוי כדבר השקול ומשום דלא מצו לאשכוחי באבידה דבר השקול ממש לכך נקיט לפלוגתייהו בדשאב"ס משום דגם זה הוי כדבר השקול במקצת ועיין היטב בכל זה כי הוא עמוק קצת:

שם בגמ' ת"ש עודהו הטל עליהן ושמח כו'. דע דברייתא זו שנויי' בתוספתא פ"ג דמכשירין והביאה הר"ש בפ"ו דמכשירין משנה א' והכי איתא התם העלה פירותיו לגג ללותתן בגשמי' ה"ז בכי יותן העלם מפני הכנימה וירד עליהן טל וגשמים אם שמח בכי יותן ר' יהודה אומר אי אפשר שלא לשמוח אלא עודהו הטל עליהן חושב עליהן ה"ז בכי יותן ואם לאו אינם בכ"י חרש שוטה וקטן שהעלו לגג ללותתן בטל ובגשמים הרי זה בכי יותן העלום מפני הכנימה וירד עליהן טל וגשמים אע"פ שחשב אינם בכ"י שיש להן מעשה ואין להם מחשבה ובמתניתין פ"ג דמכשירין משנה ה' ו' איתא נמי לדברי ר' יהודה גבי המוליך חיטים לטחון וזיתים שהיו נתונים בגת וירד עליהן טל וגשמים דלת"ק אם שמח הר"ז בכ"י ור"י אומר אי אפשר שלא לשמוח אלא אם עמד או פקק הצינור או שחלחל לתוכן והעולה שם לדברי ר' יהודה דשמחה לחוד לא מהני אא"כ עשה מעשה המורה שרצונו בכך. והנה אם באנו להשוות דברי ר"י דמתניתין לדבריו בתוספתא על כרחך צריכינן לחלק בין שמחה לכוונה גמורה דשמחה הוא דלא מהני בלא מעשה אבל מחשבה גמורה שמכווין שיהיה הטל עליהן מהני גם בלא מעשה והיינו דתני בתוספתא בדברי ר"י אלא עודהו הטל עליהן חישב עליהן הר"ז בכי יותן וכן יראה להדיא מפירוש הרמב"ם בפ"ג דמכשירין שכתב וז"ל ועיקר דעת ר"י כי השמחה בדבר בלי כוונה אינו במקום כוונה עד שיהיה מעשה עוזר לשמחה עד כאן לשונו ומדכתב אינו במקום כוונה משמע דכוונה לחוד מהני וכן נראה מדברי התוי"ט בפ"י דמכשירין שכ' עלה דהך מתני' דהמעלה פירותיו לגג מפני הכנימה כו' אם נתכוון לכך הר"ז בכי יותן דתנא דידן בפלוגתא לא קמיירי ואתיא מתני' אפילו לר"י והוא עצמו הביא אח"כ פירש"י דנתכווין הוא בין בשעת העלאה בין לאח"כ רק שעודהו הטל עליהן ש"מ דכוונה גמורה גם לר"י מהני בלא מעשה כלל ודלא כנראה מדברי הר"ע ברטנורה בפ"ג דמכשירין משנה (ו) דאפילו מחשבה גמורה נמי לא מהני לר"י בלא מעשה וזה אינו דא"כ יהי' קשיין דברי ר"י בתוספתא ומה שהקשה התוי"ט מפ"ב דמס' פרה משנה ד' עיי"ש באמת לפי פירש הר"ש שם בתוספתא דפרה היא קושיא אלימתא אבל אין דברי הר"ש מוכרחין בזה דשפיר נוכל לפרש לההיא תוספתא דתני ר"י עלה עליה זכר שלא לדעת הבעלים היינו שלא היתה שם כוונה גמורה הא אם היתה שם כוונה גמורה פסולה וכדברי ר"י בתוספתא דמכשירין ומשום דתנא קמא פוסל בעלה עליה זכר אפילו בלא כוונה גמורה משום דאי אפשר שלא לשמוח וע"ז פליג ר"י במתניתין ואמר העלהו דווקא דבעינן מעשה עוזר לשמחה ואזיל לשיטתו בפ"ג דמכשירין במתני' ובתוספתא הוסיף לומר דכוונה גמורה ג"כ מהני ואזיל גם כן לשיטתו שאמר בתוספתא דמכשירין שהבאתי לעיל אבל ידיעה בשעת מעשה גם ת"ק בעי כנלענ"ד ברור בפירושא דהך תוספתא דפרה ונסתלקה בזה קושיית התוי"ט:

ואחר שעלה בידינו פירושא דהנך תוספתא דפרה ודמכשירין מעתה נחזי אנן הך ברייתא דעודהו הטל עליו דמייתי תלמודא בסוגיא דידן לאקשויי מינה לרבא אי אפשר לומר דהוא סיפא דתוספתא דמכשירין [וכמו שכ' התוי"ט בפ"ו דמכשירין עיי"ש] דהא התם אליבא דר"י מתנייא ובכוונה תליא מלתא ואילו בברייתא דידן קתני שמח ובשמחה גרידא לא מהני כלל לר"י וע"כ צ"ל דברייתא אחריתא היא ואתיא כרבנן ולפ"ז יש להבין דהא לרבנן אין השמחה מוכרחת להיות דהא ר"י הוא דקאמר א"א שלא לשמוח משמע דלרבנן שפיר אמרינן דאפשר שלא ישמח ועיין בתוי"ט בפ"ג דמכשירין שפירש כן בדברי ר"י דה"ק לדבריכם שתליא בשמחה לא היה לכם לומר אם שמח דמשמע דבעינן שידעו בבירור ששמח בזה אין צריך דא"א שלא לשמוח רק דלדידי שמחה לא מהני כלל הרי להדיא דלרבנן דתני אם שמח אין השמחה מוכרחת שתבוא. וא"כ קשיא בסוגיין דמאי מקשה מינה לרבא הא לא דמי לדבר שאב"ס שעומד בוודאי להתייאש משא"כ כאן ולפמש"כ לעיל דבסברא שקולה נמי אמרינן לרבא דמהני למפרע אתי שפיר אבל לדעת התוס' שכתבנו לעיל דע"כ ס"ל דבסברא שקולה לא מהני לרבא למפרע קשיא טובא לכאורה. אך באמת אין זה קושיא גם להתוס' דאף דבעינן שידעו ששמח ומסתמא לא אמרינן כן מ"מ הוי שפיר עומד לכך שישמח דומיא דכלך אצל יפות שפירשנו לעיל אליבא דהמקשן לדעת התוס' דלרבא הוי ניחא ליה משום שעומד לכך ואפ"ה צריכינן להסכמתו עיי"ש בדברינו לעיל וה"נ דכוותה בכאן דמסתמא לא פליגי רבנן על ר"י בסברא ההפוכה לגמרי וכיון דלר"י א"א שלא לשמוח. א"כ לרבנן נהי דפליגי עלה בהך סברא דאי אפשר אבל מ"מ עומד לכך ודאי דהוי גם לרבנן וכיון שכן שפיר מקשה מיניה לרבא ודו"ק. וכל זה אמנם הוא לפי הבנת הרמב"ם והתוי"ט אבל אילולי דמסתפינא היה נלענ"ד לומר דט"ס נפל בתוספתא משום דקשה לי על דבריהם חדא דדוחק לחלק בין כוונה לשמחה ויותר נראין בזה דברי הר"ע ברטנורה דלר"י גם מחשבה גמורה נמי לא מהני בלא מעשה. ועוד כיון דעיקר פלוגתא דר"י על רבנן היא אמאי דלרבנן מהני שמחה ור"י ס"ל דשמחה לא מהני א"כ לאיזה צורך נזכרו בדברי ר"י הא דעודהו הטל הא בזה לא פליגי עליה רבנן כדאמרינן בשמעתין דגם לרבנן נמי דינא הכי. ועוד דחוק לומר דברייתא דידן היא ברייתא אחריתא לכך נראה דט"ס נפל בתוספתא בדברי ר"י והכי גרסי' ר"י אומר אי אפשר שלא לשמוח אלא אם היפך בהן הר"ז בכ"י [או איזה מעשה אחרת הדומה להיפוך ועיין במס' חולין (י"ד א') ] והא דעודהו הטל הוא מלתא בפ"ע ולאו סיום מלתיה דר"י הוא רק בבא בפ"ע ורבנן היינו חישב והיינו שמח ותלמודא דידן נמי הך תוספתא הוא דמייתי אלא שמדרך הש"ס לשנות קצת בלשון הברייתא דמייתי וכהנה רבות וההיא דתוספתא דפרה דמייתי הר"ש ר"י אומר עלה שלא לדעת הבעלים כשרה דמשמע הא לדעת פסולה ואפילו בלא מעשה מיירי בכוונה שקודם המעשה דההיא וודאי דמהני אפילו לר"י דעד כאן לא פליגי ר"י ורבנן אלא שנעשה המעשה שלא בכוונה כלל רק אח"ז שמח או כיון לזה אבל בנתכוין מקודם וודאי דמהני בלא שום מעשה כנלפע"ד בפירושא דהנך תוספתא אילולי דמסתפינא והמעיין יבחר:

שם ע"ב שאני התם דכתיב כי יתן כו' מה יתן לדעת אף יותן לדעת משמע מכאן דכל היכא דבעינן דעת לא מהני למפרע אפילו לרבא משום דמ"מ לא הוי דומיא דיתן וזהו לכאורה קשה על הרמב"ם דס"ל לענין תרומה דלא בעינן שווי' שליח דמטעם ניחותא דמצוה מהני למפרע גם לאביי וכמש"כ לעיל