נחלת דוד בבא מציעא קיח

ומר זוטרא כו' השתא אמאי לא אכיל מר א"ל הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה קעביד אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר והשתא דאתינן להכי להך סברא דמצוה שאני אמרינן דלא צריכינן תו לשינויא דלעיל דשווי' שליח רק כיון דמצוה הוא אמרינן מעיקרא נמי ניחא לי' משום מצוה ויצא לו כן מהא דאמרי' בקדושין (נ"ב ב') סרסיא כו' אמר רבא לא אמרי כו' והתוס' שם כתבו דע"כ מיירי גם התם גבי ההוא סרסיא דשוויה שליח דאל"כ לא הוי מייתי מידי מההוא דכלך אצל יפות דמיירי בדשוייה שליח כדאוקמינן בסוגיין וזה וודאי דחוק דהיכן נזכר התם גבי סרסיא דמיירי בשוויה שליח לכך קמפרש לה הרמב"ם דמיירי בלא שוייה שליח רק כיון דאתינן לסברת רבא דמצוה שאני תו לא צריכינן לשינוייא דשוייה שליח והט"ז ביו"ד סי' של"א האריך להשיג על הב"י ולבסוף מסיק גם הוא ממש כדברי הרב דסוגיא דקדושין הכריחו להרמב"ם לומר דנדינן מהך שינוייא דשווייה שליח אליבא דרבא רצה לומר דנדינן מהך ה"נ מסתברא דאמרינן בשמעתין דגם לרבא צריכינן לאוקמי בשווייה שליח דמרא דשמעתין דקדושין הוא רבא וכיון שכן גם לאביי נדינן מהך שינוייא והכל מטעמא דניחותא דמצוה שאני. ובאמת שדבריו בעצמן הן הן דברי הב"י ומהתימא על הט"ז איך האריך להשיג על הב"י ולכתוב עליו תמה אני פה קדוש יאמר דבר זה ולבסוף מסיק בעצמו ג"כ כדברי הב"י כדמותן וכצלמן מבלי שום שינוי ותוספת. גם הגאון בביאורו ליו"ד הביא דברי הב"י והט"ז אלא שהוסיף עליהם דגי' הרמב"ם היתה ותסברא כהך גי' שמחקו רש"י ותוס' וכוונתו פשוטה דאילו להך גי' דה"נ מסתברא א"כ סתמא דהש"ס קאמר כן דגם לרבא צריך לאוקמי ע"כ בשווייה שליח וקשה לומר דסתמא דהש"ס דקידושין יהיה סותר לזה אבל אי גרסי' ותסברא א"כ הוא הכל מדברי רבא אבל סתמא דגמ' לא סבר כן רק ניחותא דמצוה שאני כדמוכח בקידושין זהו מה שהעלו בישוב דברי הרמב"ם. ואני שמעתי ולא אבין דמסוגיא דידן ודאי דאין ראיה כלל דנדינן מהך שינוייא דשווייה שליח אף לבתר דידעינן מסברת ניחותא דמצוה חדא דהא גם המקשה ע"כ ידע מהך סברא דניחותא דמצוה וכמש"כ התוס' בד"ה ואם דאל"כ מאי מקשה לאביי ולרבא מי ניחא דהא בדבר שיש בו סימן גם רבא מודה אלא ע"כ צריך לומר דלרבא הוי ניחא ליה דמשום ניחותא דמצוה הו' כדשאב"ס שעומד להתייאש וה"נ משום ניחותא דמצוה הוא עומד לכך שיסכים למעשיו ותו אמרינן לרבא דהוי כאילו מעיקרא כבר הסכים למעשיו כמו ביאוש דאמרינן למפרע הוא דמייאש אבל לאביי שפיר הוי קשיא ליה כיון דלא אמרינן למפרע הוא דמייאש ה"נ מה בכך שבוודאי יהיה ניחא ליה משום מצווה מ"מ הא עכשיו לא ידע וכיון דגם המקשה הוי ידע מהך סברא דניחותא דמצוה ואפ"ה הוי קשיא ליה והוצרכנו לשנוייא דשוייה שליח א"כ היכן מצינו לומר דאחר שחידש לנו רבא הך סברא דניחותא דמצוה תו נדינן מהך שינוייא דשוייה שליח ועוד דהא מרא דהאי סברא משום ניחותא דמצוה הוא רבא וא"כ למה ליה לרבא לשנויי אליבא דאביי דשוייה שליח ולא תירץ באמת משום ניחותא דמצוה שהוא התירוץ האמתי אליבא דידיה ומש"כ הט"ז ע"ז דרבא לא הוי ידע אי ס"ל לאביי הך סברא דניחותא דמצוה הוא דוחק גדול דמנ"ל לחדש לאביי דין מחודש מאי דהוא עצמו לא ס"ל כן לפי האמת ומנ"ל הא מלתא דאביי לא ס"ל הך סברא דניחותא דמצוה ועוד דהא לפי גירסא זו דה"נ מסתברא ע"כ צ"ל דסברת הגמ' הוא דאפי' לרבא דאמרינן למפרע הוא דמייאש מ"מ לא שייך זה לענין שיהיה שליח למפרע או משום כיון דבעינן לדעתכם וזה לא מיקרי לדעתכם או משום דלענין שיהיה זה שליח לא הוי ניחותא דמצוה דמצוה בו יותר מבשלוחו וא"כ אפי' למאי דידעינן מהך סברא דניחותא דמצווה מ"מ לא מהני זה לענין שיהיה שליח למפרע. מיהו לפי גי' דותסברא וכפי מה שפרשה הגאון בביאוריו אין זה קושיא כלל דלפי גי' זו אין כאן שום הוכחה בשמעתין דגם לרבא צריכינן לומר דשוייה שליח וסברת מצוה בו יותר מבשלוחו לא אלימא כ"כ לאקשויי מינה מסברא החיצונה כל כמה דלא חזינן מדברי הש"ס דתפס לעיקר הך סברא כמו שהוא לגי' ה"נ מסתברא. תדע דהא סברת המקשן ודאי דהיתה דמהני טעמא דרבא גם לענין שיהיה נעשה שליח מדלא קשיא ליה רק לאביי ולא לרבא ש"מ דלא קש להך סברא דמצוה בו כו' והיינו אף דמצוה בו יותר מ"מ בשלוחו נמי איכא מצוה שלא יהיה מונח דבר שא"מ ת"י ולפעמים שאין לו פנאי וכדומה ודו"ק:

אך לפי גירסא זו אזדא לה תירוץ הט"ז מכל וכל דהא עיקר תירוץ הט"ז בנוי כיון דבשמעתין אמרינן דגם לרבא צריכינן למימר דשוייה שליח ובסוגיא דקדושין חזינן לרבא דמוקי לה גם בלא שוייה שליח א"כ חזינן דנדינן מהך שינויא לרבא א"כ גם לאביי נמי נדינן מהך שינויא ולפי גירסת ותסברא א"כ לא מוכח מסוגיא דקדושין מידי כיון דבשמעתין לא מוקמינן לרבא בשוייה שליח ומרא דשמעתא דקדושין הוא רבא וא"כ אין סוגיא דקדושין סותר כלל לסוגיא דשמעתין וא"כ מנ"ל לפסוק דלא כסוגיין וא"כ דברי הגר"א בביאוריו שכ' לתי' הט"ז והוכחתו מסוגיא דקדושין בצירוף גירסת ותסברא המה תרתי דסתרי אהדדי אך לפי גירסת ה"נ מסתברא אף דעולה יפה תירוץ הט"ז מ"מ תיקשה מה שנשמר ממנו הגר"א בביאוריו כיון דסתמא דגמ' קאמר כן קשה הדבר לומר דסתמא דסוגיא דקדושין יהיה סותרת לסתמא דסוגיא דידן:

ועוד קשיא לי טובא על תירוצו של הט"ז דעיקר יסוד תירוצו הוא בנוי ע"פ מה שהכריחו התוס' התם לומר דאי מיירי ברייתא דתרומות בשוייה שליח א"כ ע"כ ההוא עובדא דסרסיא נמי ע"כ איירי בשוייה שליח וזה היה נראה דוחק להרמב"ם ומוקי לה לעובדא דסרסיא כפשוטו בלא שוייה שליח א"כ מוכח מיניה בהיפוך דברייתא דתרומות ג"כ בלא שוויה שליח ולענ"ד דברי התוס' תמוהים מאד דלא תלי זה בזה כלל ואפי' אם נאמר דברייתא דתרומות מיירי דווקא בשוייה שליח אפי' לרבא מ"מ ההיא סוגיא דקדושין מיירי כפשטה בלא שוייה שליח דהא דמוקמינן הכא לרבא בשוייה שליח היינו משום דבעינן לדעתכם ואף דלרבא אמרינן דהוי יאוש למפרע מ"מ לא מהני זה לענין שיהיה נעשה שליח למפרע משום דלא מקרי לדעתכם או משום שאינו עומד לכך משום דמצוה בו יותר מבשלוחו כמשכ"ל אשר כל זה לא שייך בהך עובדא דסרסיא דשם ודאי דלא בעינן שוויה שליח לרבא רק כיון דהסכים למעשיו לבסוף אמרינן דהוי כאילו הסכים למפרע ואין לומר דכוונת התוס' היא דהא סברת שוייה שליח מהני גם לענין למפרע תדע דהא לאביי לא אמרינן הך סברא דלמפרע בשום דוכתא ומ"מ בשוייה שליח אף דלא פירש לו מיפות רק לבסוף מ"מ תו אמרינן לענין יפות דהוי כאילו אמר למפרע כן וא"כ אי ס"ד דמיירי הך ברייתא דתרומות לרבא בשוייה שליח אף שהוא מטעם אחר מ"מ תו לא מצינן לאתויי ראיה מינה לענין למפרע דאימא דשאני התם דמשום דשוייה שליח לכך מהני לענין למפרע אבל בלא שוייה שליח מנ"ל לומר דהוי כאילו אמר כן למפרע ולכך שפיר כתבו התוס' דע"כ הך עובדא דסרסיא נמי איירי בשוויה שליח. דזה אינו דאטו בלא ברייתא דתרומות לא ידעינן משמעתא דרבא דס"ל גבי ישל"מ דאמרינן הך סברא דלמפרע הא זהו מלתא דפשיטא טובא דלרבא כל שהסכים לבסוף אמרינן דהוי' כאילו עשה כן למפרע והגמ' לא הוצרך לאתויי מברייתא דתרומות רק דכלך אצל יפות הוי הסכמה למעשיו וכיון שכן ממילא ידעינן דלרבא הוי כאילו אמר כן למפרע ועוד דרבא עצמו הוא דמייתי להך ברייתא שם ואיהו ודאי ידע מסברא דנפשיה דאילו הוי הסכמה למעשיו הוי מהני גם למפרע ומעתה אין שום הכרח בדברי התוס' דשפיר נוכל לומר דברייתא איירי דוקא בשוייה שליח גם לרבא ומ"מ ההוא עובדא דקדושין מיירי בלא שוייה שליח דהא התם לא בעינן לדעתכם דהסרסיא לנפשו קדשה וגם לא שייך התם הך סברא דמצוה בו כו' והגמ' לא מביא מהברייתא הנ"ל רק דכלך אצל יפות הוי הסכמה למעשיו וממילא לרבא הוי קדושין למפרע ולזה הוצרך רבא לחדש הך דכלך אצל יפות לא הוי הסכמה רק במצוה דתרומה אבל הכא משום כסיפותא דאילו הוי הסכמה למעשיו שפיר הויין קדושין למפרע לרבא ואין לומר דכוונת התוס' דכמו דמהני סברת שוייה שליח לאביי לענין למפרע כמו כן אפשר דגם לענין שיהיה הך לשנא דכלך אצל יפות הסכמה למעשיו ג"כ לא הוי רק בשוייה שליח וא"כ אכתי שפיר קא קשיא להתוס'. דזה אינו דבשלמא לענין למפרע שפיר מסתבר לומר כיון דשוייה שליח מעיקרא וחזינן לבסוף דהסכים גם ליפות מסתמא גם דעתו מתחילה היה כן אלא שלא פירש זה להדיא ושכח מלפרש לו כן אבל לענין שיהיה מקרי הך לישנא הסכמה למעשיו מה שייך לפלוגי בזה בין שוייה שליח או לא שוייה שליח דממה נפשך אם מהאי