נחלת דוד בבא מציעא קיז

הך דינא דישל"מ גם בזוטו של ים דנהי דלפי פירושו של הה"מ מבואר כן בדברי הרמב"ם דפ"ו ולדברי הלח"מ אינו מבואר זה בדבריו בפ"ו מ"מ מדבריו שבפי"א יש ללמוד כן כיון דתלי טעמא דהתירא דזוש"י ביאוש א"כ ממילא שייך בזה ישל"מ:

והנה סוגיא דידן מתפרשת לפי שיטתו של הרמב"ם ברווחא והוא ע"פ דרכם של התוס' והרמב"ן דהוי ס"ל להמקשה קמא דהך ברייתא דשטף נהר מיירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפ"ה לא נפיק מכלל זוש"י ושש"נ דלקמן משום דאח"כ אינו יכול להציל כלל שפיר מקרי אבודה מכל אדם וכסברת הרמב"ן שהבאתי לעיל וחילוקו של הרמב"ן ובעה"מ נמי לא נראו בעיניו אלא דמיירי שאבודה מכל אדם רק שעל צד הזרות והפלא ניתן בתוך שדה חבירו דהא סתמא קתני שטף נהר כמו דתני בברייתא דלקמן מנין לאבידה ששטפה נהר וכי היכי דלקמן מיירי באבודה מכל אדם ה"נ מיירי גם כאן ומה שתלו עצמם בלשנא דנתן לתוך שדה חבירו אינו כלום כמש"כ דמיירי שע"צ הזרות ופלא נמצאו בתוך שדה חבירו תדע דהא לקמן נמי ע"כ איירי שבא ליד חבירו דאל"כ למאי אשמועינן שמותרת אלא ע"כ דמיירי שע"צ הפלא נמצאו וה"נ גם כאן מיירי כן כיון דבחדא לישנא תנינא לתרווייהו וס"ל להרמב"ם נמי דבכל זוטו ש"י ושש"נ מסתמא אילו הי' בשעת מעשה מיד הי' יכול להציל ע"י איזה תחבולה כמו עוף שחטף בשרא דלקמן דמדמינן לה לזוש"י והתם וודאי בשעת מעשה מיד יכול להציל על ידי דרמא בי' קלא וכדומה וכן באמת נותנת הסברא בכל זוש"י ושש"נ דמיד יכול להציל ואפ"ה כיון שאח"כ אינו יכול להציל כלל שפיר מקרי אבודה מכ"א ומעתה מתפרשא סוגיא דידן היטב לפי שיטתו של הרמב"ם כמו להתוס' והרמב"ן ואדרבה לשיטת הרמב"ם ניחא טפי דאין אנו צריכים לחלק בין הך דהכא להך דלקמן ופשטא דלישנא דהברייתות ודאי דמשמען כן כיון דחדא לשנא נקיט בתרווייהו וכן נמי סוגיא דלקמן דאיסורא דומיא דהתירא כו' אף דלא מצי לפרש כמו שפירשו התוס' והרמב"ן לקמן מ"מ אין מזה קושיא על הרמב"ם דאיהו יפרש כרש"י ויתר המפרשים שם בסוגיא דבאמת פי' התוספות והרמב"ן אף שהוא מחודד מ"מ פשטי' דלשני' דהש"ס לא משמע כוותייהו ועיין במלחמות שכתב דלישנא דכתב בספרים אי אפשר לפרש כן או דקמיט לישני' רק הוא גרס גירסא אחריתא ולזאת אין מהתימא על הרמב"ם מזה כלל [ועיין במה שאכתוב מזה לקמן אי"ה באריכות]:

אולם הדבר הקשה שעומד נגד שיטה זו הוא מאי דאמרי' לעיל בזוש"י ובשש"נ אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריי' כו' ומשמע מינה דבהא לא שייכא פלוגתא דאביי ורבא כלל דאפילו באתה ליד המוצא לפני יאוש וקודם שידע שנאבד אפ"ה שריא דומיא דדבר שיש בו סימן דלא פליגי אביי ורבא לאיסורא כמו כן בזוש"י לא פליגי ותרווייהו ס"ל להתירא ואילו להרמב"ם גם בזוש"י ושש"נ שייכא פלוגתייהו דאביי ורבא וזהו קושיא עצומה בלי ספק ודוחק לומר דהרמב"ם יפרש דהא דקאמר בגמ' בזוש"י אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריא לאו למימרא דלא שייכא בי' פלוגתא דאביי ורבא דבאמת גם בזה פליגי אלא כלפי מה שאמר דבדבר שיש בו סימן כו"ע ל"פ דאסור ובכדי שלא נטעי לומר דכללא הוא לכל דשיב"ס ואפילו אם נפל לזוש"י ושש"נ נמי לזה בא לפרש דבזוש"י ושש"נ אע"ג כו' ונמצא דבזוש"י שווה דבשבי"ס לדבשאב"ס ופלוגתייהו דאביי ורבא בזוש"י גם בדשיב"ס ולפ"ז יהיה שיעור דברי הגמ' כך בדשיב"ס כו"ע לא פליגי כו' כי פליגי בדשאב"ס והך דבזוש"י כו' הוא בא באמצע המאמר לפרש דהך כללא דכיילינן בדשיב"ס לא שייך בזוש"י רק דבזוש"י שוה דשיב"ס לדשאב"ס דזהו דוחק גדול לומר שבא הך דבזוש"י באמצע המאמר ולא שבקי' למסיימי' למילתיה ואין לעשות סמוכים לזה מדלא קאמר בגמ' בזוש"י כ"ע לא פליגי כדאמר גבי דבר שיב"ס כ"ע לא פליגי דזה אינו כלום דאכ"ע ל"פ דאמר לעיל קא סמיך. הן אמנם דבפירושא דברייתא מצינו כה"ג טובא בש"ס דהגמ' מביא ברייתא או דהמקשה מקשה מאיזה ברייתא והגמ' לא שביק למסיימי' לקושייתו ובאו דברי הגמ' באמצעית דברי הברייתא לפרושי מילי דברייתא אבל כאן שהוא מדברי הגמ' עצמה לא מצינו כן בשום דוכתא אך אף שהוא דחוק מ"מ דברי הרמב"ם כמעט שאי אפשר ליישב באופן אחר וצ"ע:

שוב ראיתי בדברי הריטב"א לקמן בשמעתא דאמימר' ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק שכתב דלהכי אכלו אמימר ורב אשי שסמכו עצמם שבוודאי יהי' ניחא למרי בר איסק שיהנו ת"ח מנכסיו ומה שהקשו התוס' ע"ז דא"כ הוי כמו ישל"מ דאסור לאביי ע"ז כתב הריטב"א דניחותא דיהנו ת"ח מנכסיו הי' ברור להם כ"כ עד דהוי לדידהו כמו זוטו של ים דשרי אף שלא ידע עכ"ד הריטב"א ומדבריו למדנו דאיהו מפרש להא דאמרינן בזוש"י כו' דשריותא דזוש"י הוא מטעם יאוש ואפ"ה לא שייך בי' ישל"מ משום דיאוש דזוש"י הוא ברור כ"כ עד שאפילו אביי מודה בי' דאמרינן בי' מעיקרא הוא דמייאש ובאמת דהך פירושא ניחא טובא בשמעתין חדא דמעתה יהי' הך דבזוש"י ממש ההיפוך מדבר שיש בו סימן דאמר לעיל מיניה בדינא ובטעמא דכי היכי דאמר דבדישב"ס כו"ע לא פליגי דלא אמרינן בי' מעיקרא הוא דמייאש כמו כן אמר בהיפוך דבזוש"י כו"ע לא פליגי דאמרינן בי' מעיקרא הוא דמייאש והא דאמר רחמנא שריא הכי קאמר כיון דרחמנא שריא בהדיא והתורה ודאי דאיירי בכל גווני אפי' קודם שידע וזה פשוט. ועוד דמעתה אתיין שפיר דברי הירושלמי דיליף ליאוש מהכא וגם ברייתא דרשב"א יהיה מתפרשת כפשוטה דאכולה קאי ודלא כהרא"ש שנדחק בה טובא כמש"כ לעיל [אלא שצ"ע קצת לפ"ז לישנא דהש"ס דאמר אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפיל מיני' דמשמע מיני' דעיקר טעמא דאביי הוא משום שלא ידע ואפי' אם היאוש ברור טובא ג"כ לא מהני ואילו לדברי הריטב"א עיקר הטעם הוא משום שאין היאוש ברור כ"כ כמו בזוש"י מיהו אין זה דוחק כ"כ ובקל יש ליישבו ואינו כדאי לעוות עלינו השמועות בשביל זה ועיין]. ולפי זה אם נאמר דהרמב"ם מפרש כמו כן לסוגיין כהריטב"א אם כן אין מדבריו שבפי"א שום הוכחה לומר דס"ל דישל"מ שייך בזוש"י דאף שכ' לטעמא דזוש"י הוא משום יאוש מ"מ היאוש הוא ברור כ"כ עד שאפי' לאביי אמרינן בי' יאוש למפרע זולתי מדבריו שבפ"ו לפי פירושו של הה"מ שפיר מוכח מדבריו כן אמנם לפי פירושו של הלח"מ א"כ גם מדבריו שבפ"ו ג"כ אין הוכחה כלל וא"כ יותר הי' ניחא לן לפרש כהלח"מ בכדי ליישב אליבי' סוגיא דשמעתין אלא שעדיין לא נתקררה דעתי בזה דכבר כתבתי שדברי הלח"מ המה דחוקים בפירוש דבריו שוב התבוננתי שדבריו בפ"ו המה מבוארין בלי שום דוחק והוא דכבר כתבנו לעיל שהרמב"ם מפרש לסוגיין כהתוס' והרמב"ן דהמקשה הי' מפרש להברייתא דשטף נהר דאיירי דיכול להציל בקל בשעת שטיפה ולאח"כ אינו יכול להציל כלל ובכל זוטו של ים ושש"נ נמי הדבר כן ואפ"ה מיקרי אבודה מכל אדם כיון שלאח"כ אינו יכול להציל כלל וזה אנו מוכרחין לומר אפי' לפי פירושו של הה"מ. ועתה באתי להוסיף קצת על דברי אלה והוא דזה שיכול להציל בקל בשעת שטיפה אינו מכוון לשעתו רגע כמימרא דאם לא נתעסק בהצלתן בעוד רגע ששוב אינו יכול להציל כלל שגם זה אינו מסתבר כלל והחוש מכחישו רק שזה תלוי בזמן מה ערך יום או חצי יום אחר השטיפה יכול להציל אבל אם נשתהא יותר שוב אינו יכול להציל. ומעתה דבריו שבפרק וא"ו מיירי שבאו ליד חבירו באותו זמן שיכולים הבעלים להציל עדיין ולכן בעינן שידעו שהבעלים נתייאשו הימנו והיינו ששמענו מפיו בפירוש שנתייאש וכפי מה שהבין הלח"מ בדבריו וכן באמת מורה פשטות לשונו כי הה"מ בתחילת ההשקפה למד בדבריו כן ובפי"א מיירי שמצאן המוצא ולא ידע של מי הוא שזה בוודאי נשתהא כ"כ עד שנתייאשו הבעלים להציל עוד כיון שנשתקע שם בעליו ממנו דמיד בשעת שטיפה בעוד יום ודאי יש קול לדבר של מי הוא ולכך לא בעינן כאן שום ידיעה לא שידעו שנתייאשו ואפי' אומרים בפירוש שלא נתייאשו מ"מ אמרינן דבלבו נתייאש ואפי' לא ידעו כלל מהאבידה כגון שהיו הבעלים במק"א אפ"ה אמרינן בי' יאוש למפרע משום דהיינו זוש"י דשריא רחמנא וכדברי הריטב"א שהבאתי לעיל ודוק בלשונו ותראה שבפרק וא"ו כתב לישנא דמציל הרי הן של מצילן לפיכך המציל מן הנהר כו' משום דמיירי בשעה שיש לו עדיין מצילין ובפי"א כתב לשנא דהמוצא. המוצא בזוש"י וכו' והיינו שבאו לידו דרך מקרה אחרי שנשתקע שם בעליו ממנו שכבר שהו זמן מרובה ששוב אין להן מצילים וכן גבי עוף שחטף בשר כתב והשליכו בחצר אחרת ולא כ' המציל מן העוף והיינו כיון שהשליכו לחצר אחרת שוב אין להציל עוד וכן מוכח מלשונו בפי"ד ה' ד' עיי"ש ודו"ק. וסוגיא דשמעתין יתפרש כך לפי שיטת הרמב"ם דהמקשה הי' סבור דהברייתא דשטף נהר מיירי שמצאן בשעה שיכולין להציל ולכך תני אם נתייאשו הבעלים דהיינו ששמעו שנתייאש או שהיו בשעת שטיפה ולא רדפו דאף שתלוי בזמן מה בחצי יום וכדומה מ"מ כיון שאם יעבור הזמן שוב אינו יכול להציל אם כן ודאי דאורחיה הוא למרדפי' אבתרי' מיד דוודאי חושש הוא שמא יארע לו איזה אונס אח"כ ובתוך כך יעבור הזמן ולא יוכל להציל עוד. ועוד דהסברא נותנת כיון שאח"כ לא יוכל להציל כלל א"כ כל כמה שמרדף מיד הוא יכול להציל יותר בקל משישהא מעט ולכך אם לא רדף מיד מסתמא אייאוש והיינו סיפא דאם היו הבעלים מרדפים והא דמדייק מיני' הא סתמא לא ה"ק דמדתני אם נתייאשו הבעלים משמע דצריכין למידע שנתייאשו בפירוש או שהיו ולא רדפו הא סתמא כגון שלא היו הבעלים במקום השטיפה אף שהן במקום שבוודאי לא יתוודע להם עד שיעבור הזמן אפ"ה אסור וקשיא לרבא. דליכא למימר דהבריתא אשמועינן דדווקא אם נתייאשו לאפוקי שאם היו במקום קרוב שאפשר שיתוודע להם בתוך זמן הצלתן דזהו מלתא דפשיטא ועוד דאסיפא דברייתא סמיך דתני בה להדיא שאם היו הבעלים במק"א חייב להחזיר ומשמע אפי' במקום רחוק ועדיין לא נתברר אצלי היטב הדברים. והמעיין יבחר:

שם בגמ' תרגמא אליבא דאביי דשוי' שליח ה"נ מסתברא כו' הרמב"ם השמיט להך דשווי' שליח והב"י בטויו"ד סי' של"א כתב דטעמו בזה משום דלבתר הכי בסוגיין אמימר ורב אסי