נחלת דוד בבא מציעא קטז

אי אפשר עוד להציל כלל ולכך הוצרך לחילוקו של בעה"מ גם לפי פירושו והתוס' לא נחתי כלל לחילוקו של בעה"מ רק דבהך סברא דיכול להציל בקל בשעת שטיפה קמחלקי בין הך דהכא לאבידה ששטפה נהר כמבואר בדבריהם ודבריהם דחוקים בזה ויותר נראין בזה דברי הרמב"ן ועוד בהך דמשני דמיירי ביכולין להציל כתבו התוס' דמיירי ביש בו סימן ולכך הוא יכול להציל אף אח"כ ומדברי הרמב"ן נראה דמפרש כפשוטה באין בו סימן ומ"מ אפשר דיכול להציל ע"י איזה אופן אחר שיחקור מאנשים שראו להיכן הוליכן הנהר וכדומה וגם התוס' לא כתבו כן להכרח דפירושם שפיר מתפרש גם בלא"ה רק שכתבו כן להסביר הענין איך אפשר להציל אח"כ ועכ"פ בפירושא דשמעתא דא ודא אחת היא וראיתי בפ"י שהאריך מאוד בביאור סוגיא זו לפרש בה פירוש חדש וסוף דבריו שהי' נראה בעיניו מאוד פירושו רק דמסתפי לפרש דבר אשר לא שערו הראשונים אלא שכמדומה לו שכן הוא דעת הרמב"ם אח"ז עיינתי היטב בלשון בעה"מ ומלחמות וכדומה לו שכן עולה מתוך פירושם עכ"ל ולחנם חרד את כל החרדה הזאת ופחד ללא דבר כי דבריו בעצמו הן הן דברי התוס' בהוספת סברת הרמב"ן לחלק בין הך דהכא לאבידה ששטפה נהר ודו"ק:

ולענין הלכה יש לנו לפרש הברייתא כדעת המקשה קמא וכמו דהוה מפרש לה אליבא דאביי דהא דמהדר הגמ' לאוקמי דאיירי ביכול להציל ע"י הדחק היינו לשנויי אליבא דרבא אבל לדידן דקיי"ל כאביי אית לן לפרושי בפשיטות כסברת המקשה דמיירי באינו יכול להציל כלל לשיטת רש"י ובעה"מ ולשיטת התוס' והרמב"ן מיירי דמיד היה יכול להציל ולאח"כ אינו יכול להציל כלל:

והרמב"ם בפ"ו מהל' גזילה ואבידה כתב להא דשטף נהר קוריו כו' וכ' עלה אם יודע שנתייאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין ואם אינו יודע אם נתייאשו ואם לא חייב להחזיר ואצ"ל אם היו הבעלים מרדפין אחריהם לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלילותו של נהר ומן הא"י ומן הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש אם ידע בוודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לאו חייב להחזיר ועי' בה"מ שכתב עליו שסובר שאין חילוק כלל בין הך דהכא לאבידה ששטפה נהר דגם בזוטו של ים בעינן דוקא שנתייאשו וכפשטא דברייתא דרשב"א. ומיהו עיקר הדין דאין יכולים להציל אע"פ שלא נתייאש הרי הן של מוצאן וכי בעינן נתייאשו ביכולים להציל ע"י הדחק ואצ"ל שלא ע"י הדחק אבל בשאי"ל רק ע"צ הפלא והזרות אפילו לא נתייאש לא ואפשר שהרב סובר דכל כה"ג היינו נתייאשו וכן כתב בפרק י"א בזו דזוטו ש"י שזה וודאי נתייאשו כוונת הה"מ מבוארת משום דנראה מלשון הרמב"ם דבעינן שידעו שנתייאשו הבעלים בודאי והיינו ששמעו מהם שנתייאשו וגם בזוש"י בעינן כן וע"ז כ' שעיקר הדין אינו כן כדאמרינן לקמן נעשה כצווח על ביתו ועל ספינתו כו' א"כ אפי' וודאי לא נתייאשו נמי הרי הן של מוצאו ואח"ז מסיק שאפשר גם הרמב"ם סובר כן כדמוכח מדבריו פרק י"א שכתב שזה ודאי נתייאשו ורצה לומר דאפי' עומד וצווח מ"מ אמרינן דבלבו כבר נתייאש וצוויחתו אינו ראי' כלל שלא נתייאש דמ"מ הוא צווח כמו על ביתו שנשרף כו' אף דיודע דאינו מועיל כלום וכן כ' הרמב"ם עצמו לקמן גבי הך דראה סלע שנפלה בין החול כו' שבדעת רעועה הוא מחפש והא דכ' כאן אם ידע בוודאי שנתייאש אין הכוונה דבעינן שישמעו מפיו שנתייאש רק דסתמא הוי יאוש והא דכ' הרמב"ם דבעינן שידעו היינו שידעו מהטביעה עכ"פ דאז ממילא אנן סהדי שנתייאש כן הוא ברור כוונת הה"מ למעיין היטב בדבריו ולפ"ז מוכח מדברי הה"מ דיאוש שלא מדעת שייך שפיר גם בזוטו של ים דאל"כ למאי בעינן ידיעתו כלל גם בכ"מ כ' שהברור בדברי הרמב"ם שסובר כן כמו דמסיק הה"מ כדמוכח בפי"א ומדברי שניהם נלמד זה דלהרמב"ם שייך ישל"מ בזוש"י וקרוב בעיני שגם הה"מ עצמו סובר כן דלא השיג על הרמב"ם רק לפום מאי דנראה מפשטות לשונו דבעינן שישמעו מפיו שנתייאש ע"ז השיג דאף דצווח מ"מ אמרינן שנתייאש בלבו אבל אם לא ידע כלל מן האבידה וודאי דגרע טפי משום דהוי ישל"מ תדע דהא בראה סלע שנפלה בין החול לפי פי' הרמב"ם שם לא משגחינן במה שלא נתייאש ואילו לא ידע שנפל וודאי אסור מטעם ישל"מ דהא זהו עצמו פלוגתא דאביי ורבא בדבר שאב"ס וכן מוכח בכמה דוכתין בפירקין דזה גרוע טפי והסברא נותנת כן לפמש"כ הרמב"ם כאן ובפרק י"א דעיקר טעמא דזוש"י דשריא רחמנא הוא מטעם יאוש א"כ ממילא שייך בזה ישל"מ ורש"י ותוס' והרא"ש שכתבו דבזוטו ש"י אפי' באתה ליד המוצא קודם שידע שנפל ממנו היינו משום דהם מפרשים טעמא דהתירא בזוש"י הוא לאו מטעם יאוש כלל רק דרחמנא שריי' בלא שום יאוש ולכך לא שייך בזה ישל"מ כלל אבל להרמב"ם דמפרש בהו טעמא דיאוש א"כ ממילא שייך גם בזה ישל"מ:

והרב בלח"מ בפי"א מהגו"א כתב ג"כ שדעת הרמב"ם דעיקר טעמא דהתירא דזוש"י הוא מטעם יאוש ועשה סמוכים לדבריו מברייתא דרשב"א דתנינן בה המציל מהארי וכו' ומזוש"י ומשלילותו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכ"מ שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהם והרא"ש שם לשיטתו נדחק בברייתא זו לומר דהאי מתייאשין לא קאי רק אסרטיא ופלטיא והרבים מצויים שם אבל אינך אפי' עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנשרף. הן אמת דההכרח שכ' הרא"ש אינו הכרח כלל דהא עיקר מימרא דנעשה כצווח אמרינן בגמ' גבי שוקא דגילדאי דהיינו מקום שהרבים מצויים שם וע"כ צריך לומר דאין זה סתירה דמ"מ עיקר טעמא הוי משום יאוש דאנן סהדי דנתייאש בלבו אף שצווח דצוויחתו אינו רק כמי שצווח על ביתו אף שודאי נתייאש ואין צוויחתו מועלת כלל מ"מ טבע בני אדם לצווח על ההפסד שאירע להם וכיון שכן שפיר נוכל לפרושי דהאי מתייאשין אכולה ברייתא קאי אבל דברי הרא"ש מוכרחין בלא"ה מטעמא דכתיבנא דהא לשיטתו זוש"י ושש"נ לאו מטעם יאוש שרייא רחמנא כיון דישל"מ נמי שרי בהו א"כ ע"כ צ"ל דגם בלא יאוש שרי מגזירת הכתוב דאשר תאבד ממנו ולכך לא מצינו לפרושי דהאי מתייאשים קאי אכולה ברייתא וצ"ל שכן היתה עיקר ראיית הרא"ש רק שנפל איזה ט"ס בדבריו ועכ"פ לשיטת הרא"ש וסייעתו צריך למפסק לברייתא בסכינא חריפא וזה דוחק גדול חדא דפשטי' דלישנא דברייתא משמע וודאי דאכולהו קאי ועוד איך אפשר לומר דלאו אכולהו קאי דא"כ אמאי כללינהו הברייתא בחדא מחתא כיון שחלוקין בדינם דבזוש"י ושש"נ דטעמא לאו משום יאוש א"כ אפילו באותן דברים דלא ידע דנפל דלא יקירי ולא חשיבי ואינו מרגיש בנפילתן אפ"ה הם שלו דישל"מ שרי בזוש"י ושש"נ משא"כ בסרטיא ופלטיא ומקום שרבים מצויים שם דלא שרי רק מטעם יאוש א"כ לא שרי רק באותן דברים שמרגיש מיד בנפילתן כמעות וכיוצא בהן כדאמרינן להדיא לעיל בסוגיין ת"ש המוצא מעות כו' עיי"ש וא"כ קשיא טובא איך כללינהו הברייתא בחדא ובשלמא אי היו חלוקים בטעמן לחוד אבל לא בדינם שפיר שייך לומר דלהכי כללינהו הברייתא בחדא משום דשווין בדינם אבל כיון דחלוקים גם בדינם לא שייך למתנינהו בחדא כלל אבל לדברי הרמב"ם דגם בזוש"י ובשש"נ ג"כ הטעם משום יאוש אתיא שפיר לישנא דברייתא דרשב"א כפשוטו כן הוא עיקר כוונת הלח"מ בהרבה תוספת משלי בע"ה ועוד נראה לע"ד שיצא להרמב"ם כן מהירושלמי שהביאו התוס' בשמעתא דאף השמלה (כ"ז א') עיי"ש בתוס' ד"ה מה שמלה בסופו שכתבו דבירושלמי יליף ליאוש מן התורה מהא דאשר תאבד ממנו כו' הרי חזינן להדיא דטעמא דשרייותא דרחמנא הוא מטעם יאוש והתוס' לשיטתם כתבו דיאוש נפקא משמלה אבל הרמב"ם לא ניחא לי' בהכי למימר שיפלוג ש"ס דידן בזה על הירושלמי כיון דלא מצינו כן בש"ס דילן להדיא דפליג על הירושלמי בזה ועוד ראיתי בסמ"ג שהביא להא דאמר ר"י משום רשב"י מנין לאבידה ששטפה נהר כו' ומסיים בה שוודאי נתייאשו הבעלים ממנה ונראה שם מלשונו שהוא סיום לישנא דמימרא דר"י בעצמו אשר כל זה בלי ספק הכריחו להרמב"ם לפרש טעמא דשריותא דזוש"י הוא משום יאוש וכדברי הה"מ והלח"מ זולתי במה שפירש הה"מ דברי הרמב"ם בפ"י דהא דכ' אם ידעו היינו אם ידעו שנאבדה דאז ממילא הוי יאוש ואפי' לא שמענו שנתייאש ואפי' אומר שלא נתייאש בזה נאדי הלח"מ מפירוש דברי הרמב"ם כפשוטו דאם ידעו שנתייאש היינו ששמענו מפיו בהדיא כן והא דמוכח מדבריו בפי"א דסתמא הוי יאוש קמחלק הלח"מ דבפי"א בזוש"י גמור ושש"נ שאינו פוסק דאי אפשר להציל כלל ולכך סתמא הוי יאוש משא"כ בפ"ו מיירי בנהר הפוסק ודקדק כן מדבריו שבפי"א כתב נהר שאינו פוסק ובפ"ו כתב נהר סתם ולכך כיון דבפ"ו מיירי נהר הפוסק שיכולים להציל לכך בעינן ששמענו מפיו שנתייאש יאש כן הוא תוכן כוונת הלח"מ:

והנה אם באנו לדון בדברי הרמב"ם איזה דרך יכשר בו יותר יש להכריע כדברי הה"מ חדא דלדבריו צ"ל דגם זוטו ש"י שכ' הרמב"ם בפ"ו מיירי בים הפוסק וזה לא שמענו מעולם שיהי' ים הפוסק ועוד מדכללינהו בחדא עם הך דהארי והדוב וכו' והתם מסתמא א"י להציל כדמוכח מברייתא דרשב"א דתני בה מפני שהבעלים מתייאשין דמשמע דסתמא הוי יאוש לכך יותר הי' נראין בזה דברי הה"מ אך גם לדברי הלח"מ נמי נראה דלהרמב"ם שייך