נחלת דוד בבא מציעא קטו

לבעליו רק יניחוהו במקומם וסוף סוף יבואו אותן אנשים דלא מעלי ויקחוהו ולכך אף אם אותן אנשים דלא מעלי הוי מיעוט מ"מ מתייאש בכאן אפי' לרבנן וזה פשוט ועיין ולענין הנך תרי גירסי דכתבו התוס' דזיתו מוכיח עליו או דחזותו מוכיח עליו העיקר בזה כמו שכ' רש"א ותוכן כוונתו הוא דמקודם לזה הקשו התוס' דמאי פריך לרבא דלמא רבא לא ס"ל הך סברא דמתייאש משום אינשי דלא מעלו רק שסומך עצמו כיון שמן הדין אין לתלות בעו"ד מסתמא לא יטול אותן שום אדם ותירצו דמשו"ה פריך לרבא דע"כ אית לי' ג"כ הך סברא דאלת"ה תאינה אמאי שרי. והנה להך גירסא דזיתו כו' א"כ תי' הגמ' היינו קושיית התוס' וקושיית הגמ' א"ה תאינה כו' היינו תירוץ התוס' ולפ"ז ע"כ דצריך לפרושי תאינה עם נפילה נמאסת דהיינו שמפקירה אבל להך גירסא דחזותו מוכיח עליו א"כ מדלא משני הגמ' כקושיית התוס' ש"מ דתירוץ התוס' הי' ידוע להם בפשיטות להגמ' דא"כ תאינה נמי וכיון שכן ע"כ ליכא לפרושי בהא דתאנה עם נפילתה נמאסת שמפקירה דא"כ תיקשה כיון דאתיין להכי אמאי איצטריך לשנויי דחזותו מוכיח והוי כדבר שיש בו סימן ולא משני כקושיית התוס' ולכך בהכרח צריכינן לפרש אליבא דהך גירסא דנמסת ואינו ניכר וזה ברור בכוונתם. ועכ"ז רש"י לא חש להכרח זה דרש"י גרס דחזותו מוכיח עליו ואפ"ה פירש בהא דתאנה עם נפילתה נמאסת שמפקירה והיינו משום דרש"י לא חש לקושיית התוס' שהקשו דאמאי לא משני לרבא דאינו מתייאש משום אינשי דלא מעלו ולרש"י הי' נראה דזה הי' להגמ' לסברא פשוטה דיש להתייאש משום זה עד דאי אפשר לומר שרבא לא יסבור כן ולכך שפיר פריך הגמ' בפשיטות לרבא אף בלא הכרח דאם כן תאנה נמי וכיון שכן אין עוד שום הכרח לפרש להך גירסא דחזותו כו' שאינו ניכר בתאינה רק שפיר יש לפרש שמפקירה וזה פשוט:

שם רש"י ד"ה עם נפילתה נמאסת הלכך כיון דידוע דנתרא מעיקרא מתייאש כו' עכ"ל עיין בלח"מ בפט"ו מה' גזילה ואבידה שהקשה על דברי רש"י אלו דלאיזה צורך כתב דמעיקרא מתייאש דהא עתה בדרבא קיימינן לשנויי הברייתא דלא תיקשה לרבא ולרבא אפי' נתייאש לבסוף נמי הוי יאוש למפרע וכמו כן הקשה על הרמב"ם דכתב להך טעמא דתאינה עם נפילתה נמאסת כיון דזה לא אמרינן בסוגיין רק לרבא אבל לדידן דקיי"ל כאביי בלא"ה ניחא וכמו דהוה ס"ד דהמקשה ואשתמיטתיה דברי הרמב"ן במלחמות שכ' בסוגיין דלפי האמת גם לאביי נמי אמרינן כן להך סברא דחזותו מוכיח עליו וכיון שכן צריכינן ג"כ לטעמא דתאינה עם נפילתה נמאסת לאביי והביא ראי' דהא ר' אבוה הי' בזמן קודם לאביי ורבא ואיהו דאמר להא דחזותו מוכיח עליו וא"כ ע"כ דלאו משום קושיא דרבא קאמר כן רק דקושטא דמלתא קמפרש לטעמא דמתניתין ולכך לפי האמת גם לאביי מפרשינן למתניתין כר' אבוה עיי"ש ודו"ק וכן מוכח להדיא מדברי התוס' לקמן ד"ה הני תמרי דזיקי כו' ועיי"ש במפרשי התוס':

דף כב בגמ' שטף נהר. רש"י גריס מפני שנתייאשו ומפרש לה דהמקשה הוי סבר דקוריו עציו ואבניו יש קול לשטיפתן ומסתמא ידעו הבעלים בשטיפתן ולכך וודאי דנתייאשו דסברת המקשה הי' דמיירי באינו יכול להציל כלל [והא דבעינן שידע ולא הוי כאבידה ששטפה נהר דמותרת אף בלא ידע כמש"כ רש"י לעיל בזוטו של ים כו' רחמנא שרי' אף בלא ידע היינו משום דהתם אבודה מכל אדם אבל הכא מיירי בנהר שאינו גדול כ"כ שישטוף למקום שאין שם אדם רק שישטוף לשדה חבירו ולא מיקרי אבודה מכל אדם ועיין במאור ובמלחמות שכתבו להך סברא ויתבארו דבריהם לקמן אי"ה] ומדייק מינה הא סתמא היינו אבידה שאין לה קול כ"כ שנוכל לומר שהבעלים לא ידעו לא הוי של מוצאן וקשיא לרבא וסיפא דאם היו הבעלים מרדפים לסברת המקשה צריך לומר דמיירי ביכול להציל דאי באינו יכול להציל כלל מאי מהני במה שהם מרדפים דהא נעשה כצווח על ביתו שנשרף וכמו דאמרינן לקמן (כ"ו ב') בראה סלע שנפל בין החול דאפילו אם מייתי כברה מ"מ הוי יאוש אלא ע"כ דמיירי ביכול להציל ואין זה דוחק דרישא וסיפא לאו בחדא גוונא מיירי משום דבמאי דאמר אם היו מרדפים כו' הוי כפירש להדיא דמיירי ביכול להציל דאטו בשופטני עסקינן שירדפו חנם אם אינם יכולים להציל כלל וה"פ דהברייתא שטף נהר כו' וסתם שטיפת נהר אינם יכולים להציל הרי אלו שלו היו הבעלים מרדפים ור"ל דאם הוא באופן שיכולים להציל והבעלים מרדפים חייב להחזיר דלא נתייאשו וכן פירשה בבעה"מ לפי שיטתו ומשני הב"ע שיכול להציל ולפ"ז צריך לומר דהא דקתני מפני שנתייאשו הבעלים היינו אם שמענו שנתייאשו ואף דתני מפני שנתייאשו דמשמע מינה דסתמא הוי יאוש מ"מ אין זה מוכרח דכה"ג מצינו בב"ק בפ' הגוזל בתרא במתני' דנטלו מוכסין חמורו דקתני בה נמי לישנא דמפני שהבעלים מתייאשין ואפ"ה מפרשינן לה שם בסוגיא לחד מ"ד דהיינו אם שמענו בפירוש שנתייאשו הבעלים וה"ק אם שמענו שנתייאשו הבעלים מהני היאוש דבלב שלם הוא מתייאש דלחד מ"ד שם אף אם שמענו בפירוש שנתייאשו הבעלים אמרינן דאקראי בעלמא הוא ולא מתייאשי בלב שלם קמ"ל מתני' דאינו כן רק אם שמענו שנתייאשו שפיר אמרי' דנתייאשו בלב שלם וזהו דאמרינן מפני שהבעלים מתייאשין מהם רצה לומר דשייך בהו יאוש וכמו כן נוכל לפרושי הכא דכיון דאוקמינן ביכול להציל א"כ הוי אמינא דלא מהני בזה יאוש כלל משום דאינו מתייאש בלב שלם כיון דיכול להציל קמ"ל הברייתא דשפיר מתייאש אם שמענו בפירוש שנתייאש כ"כ בפ"י ליישב קושיית התוס' על רש"י והוא נכון. ואף דיש לחלק בין לישנא דמפני שהבעלים מתייאשין מהן דתני התם ובין לישנא דמפני שנתייאשו הבעלים דתני הכא מ"מ אין זה קושיא על רש"י דשפיר נוכל לפרושי גם לישנא דמפני שנתייאשו כמו התם כמבואר לכל מעיין ולכך לא מקשי מרישא מידי רק דמקשה מסיפא דמאי אריא מרדפים כו' דהשתא לא נוכל לתרוצי דתני מרדפים לאשמועינן דאיירי ביכול להציל כמו דמפרשינן אליבא דהמקשה כיון דגם רישא מיירי ביכול להציל א"כ לא הוצרך לפרושי זה בסיפא ודו"ק ומשני דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק והשתא הוי פירושא דרישא דמפני שנתייאשו היינו בסתמא כיון שלא רדפו וכמו שהיה סבור המקשה וסיפא הוי היפוכא דרישא דאם היו מרדפים לא נתייאשו הבעלים כן הוא ביאור הסוגיא אליבא דרש"י ועד"ז פירש הבעה"מ רק דגריס בברייתא אם נתייאשו ולפ"ז לא נצטרך לדחוקי בדברי המקשה דאי הכי אימא סיפא כלל דשפיר מתיישב כמו שהוא לפי' התוס'. ומה שהקשו בתוס' עוד דמנ"ל לדיוקי כן מרישא הא סתמא לא ונכנסו בזה בפלפולים גם לפי שיטתם עוד כה"ג הקשה ג"כ במלחמות על שיטת בעה"מ בשינוי קצת עיי"ש ג"כ אינו קושיא כלל ואשתמיטתיה להו דברי התוספתא בכתובות פ' ח' עיי"ש במקומה דתני בה להדיא בסיפא שאם היו הבעלים במקום אחר חייב להחזיר רק דאורחי' דהש"ס בכל דוכתא כל מה דיכול לדייק מרישא קמדייק אף שאינו מבואר כ"כ אבל עיקר סמיכת הש"ס היה על הסיפא דתוספתא דתני בה להדיא כן ועיין:

והרמב"ן במלחמות גריס ג"כ אם נתייאשו הבעלים וחילק ג"כ בין הך דהכא ובין אבידה ששטפה נהר דמותרת לגמרי כמו שמחלק בעה"מ דשאני הכא שאינה אבודה מכל אדם דודאי תבוא לשדה אחר שאין השטיפה גדולה כ"כ כזוטו של ים רק דבפירושא דברייתא לפי סברת המקשה קמא הוא נאדי מפירושו של בעה"מ משום דנראה לו דוחק לאוקמי רישא באינו יכול להציל וסיפא ביכול להציל ושיהי' זה נכלל בלישנא דאם הבעלים מרדפים דר"ל אם יכולים להציל דכ"ז נראה לו דוחק ועוד הקשה על פי' זה עיי"ש [מיהו קושייתו זאת כבר נתיישב בדברינו לעיל]. לכך קמפרש לה איהו דהמקשה הי' סבור דאם הבעלים היו בשעת שטיפה היו יכולין להציל ע"י שהיו הולכין אחריהן לראות היכן יניחם הנהר ביום או יומים לכשיחסרו המים וזה אינו רק אם היו הולכין תיכף בשעת השטיפה ורואין היכן יגיעו אבל אם אינם הולכין תיכף בשעת שטיפה שוב אינם יכולים להציל כלל ולכך שפיר תני בסיפא דאם היו מרדפים אין זה יאוש דסיפא הוי היפוכא דרישא דרישא תני אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם ולא רדפו ובסיפא תני אם היו מרדפים ומדייק שפיר מדקתני אם נתייאשו הבעלים דמשמע שהיו ולא רדפו הא סתמא שלא היו לא ומשני דמיירי שיכולין להציל אפי' אם לא רדפו מיד יכולין להציל אח"כ ולפ"ז נוכל לפרושי אם נתייאשו ששמענו בפירוש ולכך לא הוי קשיא לי' מרישא ולא מידי רק מקשה מסיפא מאי איריא מרדפין כו' ומשני ביכול להציל ע"י הדחק היינו אחר שטיפה ובשעת שטיפה יכול להציל בקל ולפ"ז יהי' פירושא דרישא דאם נתייאשו שהיו ולא רדפו וסיפא הוי היפוכא דרישא ודיוקא דהא סתמא לא נמי אתי שפיר משום כיון שיכולין להציל ע"י הדחק אינו עומד להתייאש דבזה גם רבא מודה דלא הוי יאוש זהו תוכן פירושו של הרמב"ן ועד"ז פירשו גם התוס' אלא שיש ביניהם קצת שינוי והוא דהרמב"ן אף דגם איהו קמפרש בסברת המקשה דמיירי דיכול להציל בקל בשעת שטיפה מ"מ נראה מדבריו דבזה מסכים לסברת בעה"מ דהחילוק שיש בין אבידה ששטפה נהר להך דהכא הוא משום דהכא ודאי יבואו לשדות אחרים וימצאו אותן ולכך לא מקרי אבודה מכל אדם ולא סגי' לי' לחלק בלא"ה כסברתו קמייתא דכיון דמיירי דיכול להציל בקל בשעת שטיפה א"כ בזה לא דמי לשטפה נהר דהתם אינו יכול להציל כלל אפי' מיד. משום דמה בכך שהי' יכול להציל בשעת שטיפה מ"מ כיון דאח"כ אינו יכול להציל כלל לפי סברת המקשה שפיר מקרי אבודה מכל אדם כיון דעתה