נחלת דוד בבא מציעא קי

שזמנו בו ביום דחיישינן בי' לפרעון רק שחייב מודה ולכך כ' ע"ז לא שמבני חרי גבי דכחרס בעלמא הוא אלא משום דדל שטרא מהכא הא איהו [וט"ס בדבריו שכ' אינו וצ"ל איהו] מודה ואין דבריו נכונים בזה דמאי ראיה זה שמודה עכשיו שכן יודה כשיבוא לגבות דלמא בעת ההיא יכפור הכל ונמצא כי יש לו לחוש להמלוה גם להקרן והעיקר בזה כמש"כ האו"ת דדברי רש"י הללו קאי על ומפסדו לי השני הנאמר גבי מצא שט"ח דחיישינן לדלמא כתב ללוות בניסן ולא לווה עד תשרי ולא אמרינן דא"כ מלוה גופי' לא שביק כו' דלמא שמעי רבנן ומפסדו כו' ועל ומפסדו זה קאי רש"י ובזה ניחא מאי דמסיק רש"י בלשונו דכיון דהאי דאוקמא הכי לית ליה עדיו בחתומיו זכין לו ולפי הבנת המע"מ אין הבנה לדברים אלו אבל למש"כ דבריו פשוטים וזה ברור:

שם ע"ב גמ' מאי מרגניתא דלמא במקום שאין כותבין דגט היינו כתובה אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתובה גביא כו' הדר אמר אביי כו' דאל"כ אלמנה מן האירוסין במאי גביא התוס' כתבו הא דלא קשיא לי' מאלמנה מן הנשואין ובמקום שאין כותבין היינו משום דבמקום שאין כותבין הוי ניחא לי' דוודאי אין נאמן לומר פרעתי אפילו בלא דברי ר' יוחנן ועיקר הרבותא במלתי' דר"י הוא דאף במקום שכותבין נמי אין נאמן לומר פרעתי אפילו אי לא נקיטא לכתובה ולכך לא מצי לאוכוחי מאלמנה מן הנשואין ממקום שא"כ כלום אבל מאלמנה מן האירוסין מוכיח שפיר דמדלא כתבינן בשום דוכתא אפילו במקום שכותבין מן הנשואין ש"מ שאין נאמן לומר פרעתי לענין מנה ומאתים כלל דאל"כ היה להם לתקן שיכתבו גם מן האירוסין כן הוא תוכן כוונתם ועיי"ש בדבריהם באריכות קצת ולשיטתם זאת הקשו לקמן (י"ח א') בד"ה אטו גט מנה ומאתים כתיב בי' תימא כו' ועוד כיון דמן אלמנה מן הנשואין לא בעי לאוכוחי כו' א"כ איך מוכח מגרושה מן הנשואין כיון דגט לאו היינו כתובה א"כ חזרה להיות גרושה כאלמנה ולא מוכח מינה מידי והא קושייתא אלימתא ביותר ותירוצם אינו מובן כלל ועיין רש"א ומהרמ"ש מש"כ בזה ואם כי צדקו דבריהם בכוונת התוס' מ"מ עיקר דברי התוס' דחוקים מאוד כמבואר:

והנה הרי"ף פסק כר' יוחנן דהטוען אחמעב"ד לא אמר כלום וגם פסק כשמואל דמתניתין דהוציאה גט איירי במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין לא גביא בלא כתובה וכבר הקשה עליו הרז"ה דהוי תרתי דסתרי אהדדי והרמב"ן יישב דבריו והובא בקצרה ברא"ש בשמעתין דלמסקנא דאמרינן אלא אביי מגופא דמתניתין קהדר ביה הדר בי' אביי ממאי דהוי סבר לעיל דמלתי' דר' יוחנן איירי דווקא במקום שכותבין רק דלמסקנא מוקמינן למלתיה דר' יוחנן במקום שאין כותבין דווקא וכשמואל ואפ"ה צריכינן למילתיה דר' יוחנן דהטוען אחמעב"ד משום דבלא"ה הוי נאמן לומר פרעתי אפילו במקום שא"כ ולא תיקשי דא"כ מאי הועילו חכמים בתקנתם דיכולה להתרות בו בשעת גירושין אל תפרעיני אלא בעדים וכן אלמנה יכולה להתרות בהיורש תיכף ומיד בשעת מיתה ור' יוחנן הוא דאשמועינן דבמקום שאין כותבין לא מהימן לומר פרעתי משום דהטוען אחמעב"ד אבל במקום שכותבין מודה לשמואל דאתרע טענתה דידה מדלא נקיטה כתובה ומהימן הבעל לומר פרעתי ולשיטתו מיושבין קושיית התוס' ואפשר שזהו מה שהכריחו להרי"ף לפסוק כן אך אכתי לא נפיק מידי דוחק מה דצריכינן לומר לפירושו דמתחילה הוי סבר אביי דעיקר רבותא דמילתיה דר' יוחנן הוא במקום שכותבין דווקא ובמקום שא"כ גם בלא הא דר"י נמי הסברא פשוטה דאין נאמן לומר פרעתי ולבסוף הדר ביה מזה ומוקי להא דר"י במקום שא"כ דגם בזה צריכינן לטעמא דהטוען אחמעב"ד ובמקום שכותבין מודה לדשמואל דאינה נזכר זה בגמ' דהדר בי' אביי מהך מלתא:

ולע"ד נראה דהשתא דאתינן להכי דאיכא רבותא במלתי' דר"י גם במקום שא"כ וכמש"כ הרא"ש דבלא הא דר"י הוי אמינא דצריכה להתרות בו דווקא אל תפרעיני אלא בעדים ואם לא התרה בו מהימן לומר פרעתי מעתה יוכל ליישב סוגיא דידן ברווחא לפי שיטת הרז"ה והתוס' דר"י ושמואל פליגי אהדדי באופן שלא תקשה לן קושיית התוס' והכי יהיה פירושא דשמעתין דר' יוחנן אמר הטוען אחמעב"ד לא אמר כלום ולהך טעמא אין חילוק כלל בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין דבכל ענין אין נאמן לומר פרעתי אחמעב"ד אפילו במקום שכותבין דאין כח בתקנתם להפקיע תקנת חז"ל דא"נ לומר פרעתי מיהו איכא רבותא גם במקום שאין כותבין דבלא הא דר"י נאמן הבעל לומר פרעתי גם במקום שא"כ וכמו שכ' הרא"ש רק דאפ"ה ליכא לאוקמא לדר"י במקום שא"כ דווקא משום דלהך טעמא דטוען אחר מעב"ד וא"כ לא שייך כלל לפלוגי בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין וכדכתיבנא ואביי דאמר דלמא במקום שא"כ דגט היינו כתובה לאו למימרא דגם בלא הא דר"י אין נאמן הבעל לומר פרעתי במקום שא"כ דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם זה אינו דשפיר הועילו משום דיכולה להתרות בו או שהי' לה לכתוב אם אינה מאמנת לו רק עיקר סברת אביי היה משום דגט היינו כתובה ומאי דנקיטא הגט בידה כמאן דנקיטא שטרא בידה ולכך לא מהימן לומר פרעתי נגד השטר וכמו בכל מלוה ולוה שאין הלוה נאמן לטעון נגד שטרו של מלוה אכל בלא גט כגון אלמנה מן הנשואין אה"נ דנאמן לומר פרעתי אפי' במקום שא"כ כל זמן שלא התרה בו אל תפרעיני כו' הדר אמר אביי לאו מלתא היא דא"כ אלמנה מן האירוסין במאי גביא ורצה לומר במקום שכותבין שאין סומכין על נאמנות הבעל וחששו דלמא לא תהי' זהירה להתרות בו ולכך תיקנו לכתוב א"כ הי' להם לתקן לכתוב גם מן הארוסין כיון דבמקום ההוא לא ראו לסמוך על נאמנותו של בעל א"כ גם גבי ארוסה היה להם לתקן כן אלא ע"כ צ"ל דהטוען אחמעב"ד לא אמר כלום וכר"י ולא הוצרכו לתקן משום מנה ומאתים כלל דבלא"ה אינו נאמן לטעון פרעתי רק דבנשואה תיקנו כן משום תוספת ופריך עלה ממאי דארוסה אית לה כתובה כלל ולבסוף מסקינן דאביי מגופי' דמתניתין קהדר משום דליכא למימר דגט היינו כתובה משום דאמרה בעינא לאנסובי כו' וכיון דנקיטת הגט לא הוי כמאן דנקיטה שטרא א"כ ע"כ הא דאין נאמן לומר פרעתי משום דהטוען אחמעב"ד לא"כ וכר"י ומעתה תו ליכא לחלק כלל בין מקום שכותבין למקום שא"כ וכדכתיבנא כנלענ"ד בביאור סוגיא זו דבזה מיושבין קושיות התוס' וגם מדוקדק לשנא דגט היינו כתובה דאמר אביי ולפי פירוש התוס' אין הבנה כלל לדברים אלו ועיין היטב בכל זה:

דף יח ע"ב עיין ברא"ש שכתב דלמאי דפסקינן כר"ז ולא מהדרינן בשיירות מצויות לחוד א"כ כ"ש הוחזקו לחוד דלא יחזיר דטפי יש לחוש בהוחזקו לחוד מבשיירות מצויות לחוד עיי"ש ויש לדקדק ע"ז ממאי דאמרי' בשמעתין רבה סבר כל מעשה ב"ד שנמצא בב"ד עסקינן וב"ד כמקום שהשיירות מצויות ומפשטי' דשמעתין נראה דרבה הוכיח לדינו ממתני' דכל מעב"ד ואי ס"ד כסברת הרא"ש דטפי יש לחוש בהוחזקו מבשיירות מצויות א"כ אכתי מנ"ל לרבה דהוחזקו לחוד לא חיישינן הא ממתניתין דכל מעב"ד לא מוכח רק דלשיירות מצויות לא חיישינן אלא ע"כ צ"ל דבשיירות מצויות יש לחוש טפי מבהוחזקו ודלא כהרא"ש וא"כ מוכח במכ"ש ממתני' דכל מעב"ד כיון דמוכח מינה דל"ח לשיירות א"כ כ"ש דל"ח להוחזקו לכך קאמר רבה שפיר דלא חיישינן אלא בדאיכא תרתי שיירות והוחזקו מיהו אין זה קושיא כ"כ על הרא"ש דיש לפרש בשמעתין דרבה לאו ממתני' יצא לו דין זה רק דרבה אית לי' כן מסברא והגמ' לא קאמר רק דרבה ור"ז פליגי בפירושא דהך מתני' אבל לא שרבה הוכיח לדינו מזה ומ"מ פשטי' דלשנא דשמעתין אינו מורה כן רק כמש"כ לעיל דעיקר הוכחתו של רבה הוא מהך מתני' ולפ"ז מוכח דלא כסברת הרא"ש וצ"ע ובדברי הרי"ף בזה עיין בר"ן במס' גיטין שכ' ב' פירושים בדעתו ע"ש ואכמ"ל בדינים אלו ועיקרן הוא במס' גיטין ועיין:

דף יט מצא שטר שחרור כו' הניחא למ"ד זכות כו' וכאביי דאמר עדיו בחז"ל שפיר כו' דכי אתא למטרף כו' והנה הרא"ש פוסק כאביי דעבז"ל וכמבואר לעיל בדבריו בסוגיין דמצא שט"ח וגם פוסק כמ"ד זכות הוא לעבד כו' ואפ"ה כתב להך דכי אתא למטרף והני פסקי סתרן אהדדי וכבר נתקשו בזה כל האחרונים והעיקר בזה כמש"כ הש"ך שבכאן העתיק דברי הרי"ף אף דליה לא ס"ל כן וכן הוא מדרך הרא"ש בכמה דוכתי עצמו מספר אכן דברי הטור תמוהים וצ"ע:

שם ע"ב בגמ' והא אידי ואידי דייתקאות קתני רש"י פירש הא דלא פרכינן והא ואידי אידי מתנות קתני היינו משום דבמתניתין לא אתמר בהדיא הא אמר תנו נותנין רק מדיוקא דנמלך דייקינן לה וכיון דבמתנה איכא חששא דנמלך אפילו אם אמר תנו דחיישינן דלמא כבר יהבה לאינש אחרינא ממילא לא דייקינן לגבי מתנות הך דיוקא דאם אמר תנו נותנין והתוס' הקשו על פירושו חדא דא"כ יהי' פירושא דנמלך במתני' בשתי ענינים ועוד דלפ"ז איך דייקינן לעיל מיני' גבי גט מדיוקא דנמלך הא אמר תנו נותנין כו' דלמא גם לגבי גט לא יהי' הך דיוקא כמו לגבי מתנות ולע"ד אין קושייות אלו כלום דקושיא הראשונה ודאי לק"מ דאטו אנן מפרשינן תרי פירושי בנמלך הא בנמלך ליכא רק חדא פירושא דחיישינן לנמלך כי קאמרינן אנן אדיוקא דדייקינן מנמלך הא אמר תנו כו' דבשכיב מרע איכא לדיוקי כן משום דבאמר תנו אזדא לה חששא דנמלך משא"כ במתנות כיון דגם באמר תנו קיימא בעיני' הך חששא א"כ ליכא לדיוקי מידי וזה פשוט וקושייתם השני' נמי לק"מ דבשלמא לעיל גבי גט דהחששא הוא דחיישינן