נחלת דוד בבא מציעא קט

אבוה להשמיענו זה רק דר"א אתי לאשמועינן עיקרא דהך מלתא דחיישינן לפרעון ולאפוקי מדשמואל דס"ל דל"ח לפרעון דאם איתא דפרעי' מקרע הוי קרע לי' וכיון דהשמיענו דחיישינן לפרעון ממילא ידעינן דגם בחייב מודה לא יחזיר משום דחיישינן גם לקנוניא ולא נחית ר' אבוה לזה להשמיענו גם חששא דקנוניא משום דה"ל למלתא דפשיטא אבל לא בשביל זה נאמר דאמוראי נינהו אליבא דר"י שזהו דוחק עצום בלי ספק. ועוד נראה מלשנא דהגמ' דהך לא מבעי אינו מדברי ר' אבוה עצמו רק דהגמ' קמפרש הכי למלתיה דר"א וכיון שכן וודאי דליתא לדברי התוס' דא"כ תיקשה מנ"ל להגמ' כן בדר"א דפליג על אינך אמוראי אלא דלית כאן שום פלוגתא רק דהגמ' לא נחית עתה להך מלתא או משום דמהך מימרא לא משתמע הך מלתא אבל בהיפך ג"כ לא משמע מידי וכ"ז נלענ"ד ברור ופשוט ועיין:

שם בגמ' אימור אשתמוטי הוא דקא משתמיט עיין מהרש"ל מה שהקשה ע"ז ונכנס לתרץ בדוחק קצת ובנ"י תירץ בטוב טעם ודעת עיי"ש והיינו משום דהמהרש"ל הבין דהך אי נמי למכתב שטרא אחרינא הוא שינויא אחרינא וככל אי נמי שבש"ס אבל מדברי הנ"י נראה דמפרש להך א"נ לשינויא חדא והכי פירושו איבעי למקרעי' לשטרא א"נ למכתב שטרא אחרינא ויהי' הך א"נ כמו או וזה פשוט:

שם תוס' ד"ה ומשום דהוחזק כפרן הכא דנפל שאני כו'. ראיתי בס' קצה"ח שהקשה בשם ספר ש"מ דהא לקמן גבי אצטלא דכלתי' דר"ז נמי ארכס כתובתה ואפ"ה אמרינן דהוחזק כפרן לאותה אצטלא אע"ג דנפלה כתובתה עיי"ש מה שתירץ דכיון דהויא חזיא כתובתה עוד לדברים אחרים שהי' בה מלבד אותה האצטלא א"כ עכ"פ הי' לה ליזהר בה וא"כ אין ראי' ממה שנפלה ותירץ זה אינו רק לפי דברי התוס' בסוגיא דמצא שט"ח דהא דאמרינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לווה עד תשרי היינו שלא לווה כלל דאי כבר לווה פשיטא שהי' נזהר לשומרו אבל לשיטת רש"י שכתבנו לעיל דמפרש כפשטי' דלשנא דגמ' דמיירי שכבר לווה ואפ"ה אמרינן דמשום פיסולו לא נזהר לשומרו וכיון שכן גם כאן אין ראי' מדהיתה נצרכת עוד לכתובה זו משום דברים אחרים וא"כ ודאי היתה זהירה לשומרו דסוף סוף יש לומר דמשום פיסולו לא נזהרה לשומרו ולענ"ד יש לחלק בפשיטות דעד כאן לא כתבו התוס' דהיכי דנפל אתרע לה סברת דהוחזק כפרן היינו היכי דנפל אח"כ דמתחילה הוחזק כפרן ובזה הוי ריעי טענתיה והיו מאמינים למלוה ואחרי שנפל אח"כ שוב אתרע טענתיה דמלוה מחמת ריעותא דהנפילה משא"כ בהך דכלתיה דר"ז דמיירי דהוחזק כפרן אחר הנפילה כדאמרינן בגמ' להדיא וכיון שכן אין ריעותא דנפילה מגרע כלל לסברת הוחזק כפרן כיון דהוחזק כפרן אח"כ דבשלמא היכי דנפל אחר שהוחזק כפרן בזה שפיר דמסתמא פרע לי' אח"כ וכדאמרינן בגמ' ומשום דהו"כפ תו לא פרע כלל ומדנפל אחר שהוחזק כפרן אמרינן מסתמא פרע לי' ומשום הכי לא הי' נזהר לשמרו עוד משא"כ בנפל מקודם ואח"כ הוחזק כפרן כמו שהי' בכלתיה דר"ז בזה ודאי דאין ריעותא דהנפילה מגרע לסברת הוחזק כפרן כיון דחזינן אחרי הנפילה דהו"כפ ולא פרע עדיין גם אחרי שנפל א"כ במה יתחזק טענתו עוד להאמינו שפרע כיון דאח"כ לא נתחדש כלום להחזיק טענתו וזה ברור ונכון בסברא מאוד:

ואין להקשות ע"ז דאכתי הא גופא קשיא דאמאי לא משנינן כאן בסוגיין דמתניתין דכל מעשה ב"ד איירי בהוחזק כפרן לאחר הנפילה דבזה שפיר אמרינן דלא פרע וכדאמרן דזה אינו דהא יש להבין בלא"ה למאי דמשני כגון שהוחזק כפרן א"כ מאי איריא מעב"ד אפילו בלא מעשה ב"ד נמי כיון שהוחזק כפרן תו ליכא למיחש למידי דהא ודאי כבר לווה כיון דמיירי בהוחזק כפרן וא"כ מסתמא באו עדים על ההלוואה ולפרעון נמי לא חיישינן לפום סברא דהשתא דהו"כפ ועל כרחך צ"ל דזהו עצמו פירושו דמעשה ב"ד דתני במתניתין דרצה לומר שנתברר בב"ד שהוחזק הלוה כפרן כגון שטען לא לויתי והשטר מזוייף ובאו עדים ואמרו שהשטר כשר ולוה והוחזק כפרן על ידיהם וה"ק לי' לא כל מעשה ב"ד כו' אלא כגון שהוחזק כפרן ור"ל דלאו בשטר מקויים סתמא איירי מתניתין דאיכא לאשכוחי בגוונא דלא הוח"כפ כגון שטען פרוע ואליבא דמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו או שנתקיים שלא בפני בע"ד ואליבא דמ"ד מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין דבהני גוונא אף שנתקיים השטר מ"מ לא הוחזק הלוה להיות כפרן רק דמיירי שנתקיים בזה האופן שהוחזק הלוה להיות כפרן ע"י קיום זה וכגון שטען לא לויתי וכדאמרן וכיון שכן ליכא תו לשנויי דמתניתין מיירי שהוחזק כפרן אחר הנפילה דא"כ תיקשה מאי מעשה ב"ד דתני במתניתין דתיפוק לי' בלא"ה אפילו בלא מעב"ד יש להחזיר משום דהוח"כ ולכך הוצרך ע"כ לשנויי דהוח"כ מקודם שנפל וזהו שנכלל בפירושא דמעב"ד דמתניתין ובזה שפיר כתבו התוס' כיון דנפל אח"כ אתרע לה סברת הוח"כ דאמרינן מדלא נזהר לשמרו מסתמא פרע ליה אח"כ ולכך שפיר פריך בגמ' ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע כלל ודו"ק ובקצרה אין לתרץ דהך דכלתי' דר"ז מיירי דידעינן דנאבד באונס דכל כה"ג לא הוי שתיק הגמ' מלפרושי בהדיא כיון דעיקר הדין תליא בזה והתירוץ הנכון הוא כדכתיבנא ועיין:

דף יז בגמ' והעדים מעידים אותו שלא פרע רש"י פירש כגון שתבעו בפנינו ולא פרעו ומדהעיז בפניהם לומר לא אשלם שוב אינו נאמן לאמר פרעתי וכוונתו פשוטה דבאופן אחר ליכא לאשכוחי דהעדים ידעו שלא פרעו דלא ראינו אינה ראי' אבל הרא"ש לא ניחא לי' בפירש"י דבשביל זה לא מקרי הוחזק כפרן מדהעיז בפניהם דדלמא אשתמוטי קא משתמט והוחזק כפרן לא מקרי אלא בהוכחש בדברי עצמו לכך קמפרש הרא"ש כפשוטו דהעדים העידו בבירור שלא פרעו ואי קשיא מנא ידעי כגון שאומרים לא זזה ידינו מתוך ידו וכן כ' הנ"י בשם הראשונים שפירשו כן. מיהו לקמן בגמ' לענין שבועה היה משמע לכאורה טפי כפירש"י והוא ממאי דאמרינן התם מסתברא מלתא דר' אבין בחייב שבועה עפ"י ב"ד אבל חייב עצמו שבועה עביד איניש דמקרי ואמר דבשלמא לפירש"י ניחא הא דמפלגינן בין נתחייב בב"ד דאיכא העזה משא"כ בחייב עצמו ליכא העזה כ"כ כיון שלא עבר על דברי ב"ד רק שלא רצה לקיים מה שחייב א"ע ובזה אין העזה כ"כ אבל לפי' הרא"ש דמיירי דהוכחש ממש בדבריו א"כ מה לי נתחייב בב"ד או חייב עצמו סוף סוף כיון שהוכחש בדבריו ודאי דמקרי הוחזק כפרן ועיין בלחם משנה שהתעורר בזה ואפשר שזה הי' דעת הב"י שלענין הוח"כפ דממון הביא פי' וגבי הוח"כפ דשבוע' הביא לפירש"י ומפרש בזה דברי הטור אשר הם כשיטת הרא"ש והיינו משום דמסתבר לי' להב"י דלענין שבועה גם הרא"ש מודה לפירש"י משום דלגבי שבועה ליכא סברת אשתמוטי שכתב הרא"ש דמאי אשתמוטי יש לענין שבועה ולכך ודאי מקרי הוח"כ אם העיז בפני עדים ונסתלקה בזה קושיית הלח"מ אך באמת זה דוחק גדול לפרש לענין שבועה פי' אחר מלענין ממון כיון דבגמ' חד לשנא אתאמר בתרווייהו לכך נראה יותר דהרא"ש מפרש גם לענין שבועה כפירושו ודלא כהב"י ובחייב עצמו אף דהוחזק כפרן והוכחש בדברי עצמו מ"מ בחייב עצמו עביד איניש דמקרי ואמר אפי' שקר גמור כיון שלא חייבוהו ב"ד רק שנתחייב מפי עצמו לכך רוצה לחזור בכל טצדקי דאית לי' למעבד אפי' בדברי שקר וכן כ' הש"ך ומ"מ עדיין אינו מיושב כ"כ דכיון דחזינן דמורה היתר לעצמו אפי' לומר דברי שקר א"כ היו לנו לחשוד אותו שגם עתה אומר שקר ושפיר מיקרי הוח"כפ אפי' אי עביד איניש כו' ויותר נראין דברי רש"י ועיין:

שם וכתוב בו הנפק כו' לפריעה בת יומא לא חיישינין. מה שהקשה באו"ת דניחוש שמא שטר מאוחר הוא ונכנס לתרץ בדרכים רחוקים לענ"ד אינה קושיא כ"כ דמהכ"ת ניחוש דהמלוה יגרע כוחו ויקח שטר מאוחר ויפקיע שיעבוד המוקדם ולכך בסתמא לא חיישינן לזה ויש לעיין בזה מסוגיא דב"ב לענין פלוגתא דכותבין שובר דשם משמע דחיישינן לשטר מאוחר מיהו בקל יש לחלק בזה ועיין שם רב כהנא אמר כשחייב מודה התוס' כתבו דלרב כהנא באמת אין צריך הנפק ולא נקיט ר"י הנפק במלתי' רק לרבותא דאי אין כתוב זמנו בו ביום אפי' כתוב בו הנפק לא יחזיר אבל הרי"ף והרמב"ם נקטו לדינא דצריך הנפק אפי' לרב כהנא והוא תמוה ובמע"מ כ' לתרץ דהמציאה היתה ביומא אבל בשעה שבא לב"ד היה זמן רב אח"כ ומ"מ נאמן לומר שמצאו ביומו במיגו דאי בעי הוי מיהדר לי' ומהשתא שפיר צריכינן להנפק דווקא דאל"ה חיישינן לשמא כתב ללוות ולא לווה עיי"ש במש"כ ודבריו תמוהין דא"כ אכתי ניחוש לפירעון כיון דרב כהנא חייש לפריעה בת יומא ואי משום שחייב מודה ניחוש לקנוניא וא"כ מאי אהני לן הנפק בזה ועוד דהא בגמ' אמרינן מאי שנא מהא דתנן מצא שט"ח כו' ומשנינן התם אית לי' למלוה רווחא הכא לית למלוה רווחא ואי כדבריו דבשעה שבא לב"ד כבר הוא זמן רב אחר שנכתב א"כ גם כאן אית לי' למלוה רווחא ואיכא למיחש דלמא רוצה לחזור וללוות בו והמלוה יתרצה בזה כיון דאית לי' רווחא בזה ונראה דלזה נתכווין הש"ך בקושייתו על המע"מ הגם כי לא נתפרש זה בדבריו היטב ובקצה"ח לא הבין כן דברי הש"ך ולכך רצה לדחות קושיית הש"ך בדברים בעלמא ולא דק ודבריו פשוטים כמש"כ ועיין ולהלכה הסכים הש"ך בזה דלא כהרי"ף ורמב"ם ובאמת קשה ליישב דבריהם וכל התירוצים שנאמרו בזה המה רחוקים מדרך הפשוט לכך הנכון בזה כהש"ך ופשוט:

שם רש"י ד"ה ומפסדו לי למטרף לקוחות כו'. עיי"ש המע"מ הבין דדברי רש"י הללו קאי על ומפסדו לי קמא דמיירי בשטר