נחלת דוד בבא מציעא קיא

לתרי יוסף בן שמעון לא תליא כלל בנמלך רק בשמא לא נתן עדיין ונאבד ממנו ונתחלף באחר ולכך שפיר דייקינן מנמלך הא אמר תנו נותנין דאל"כ הוי לי' למתני שמא כתובין היו ולא נתנן דגם מזה הוי ידעינן לחששא דשני יוסף בן שמעון וכמו שכתבו התוס' לעיל אבל לגבי מתנות עיקר החששא דחיישינן הוא דלמא כבר נתנם לאחר וא"כ זהו עצמו החששא דנמלך דנמלך מזה לאחר ולכך שפיר הוצרך למתני נמלך כיון דזהו עיקר החששא ואי הוי תנא שמא כתובין היו ולא נתנן לא הוי ידעינן מידי מאיזה חששא יש לנו לחוש ולכך לגבי מתנות ליכא למידק מידי מנמלך וזה ברור ומאחר שנסתלקו קושייות התוס' וודאי דפירש"י מרווח טפי מפי' ר"ת דלפיר"ת אינו מיושב כ"כ חדא דא"כ היינו דייתקאות ממש ולמה פלגינהו בתרתי ועוד הא לעיל פי' אביי איזו מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ כל שכתוב בה מהיום ולאח"מ ולדברי ר"ת הי' לו לבאר עוד אם לא יחזיר בו עד לאח"מ אבל לפירש"י אתי הכל שפיר ודו"ק:

שם תוס' ד"ה לבתר אבוה כו' תימא כו' ונתקיימה המתנה לראשון עכ"ד אילולי דבריהם הי' אפשר לומר דאף אם לא יהבה אביו להשני מ"מ כיון שראינו שכתב לשני הרי חזינן דכבר חזר בו מהראשון ושוב נתבטלה מתנתו כיון דש"מ יכול לחזור בו ואף שלא נתן לשני מ"מ אין בזה הוכחה שרוצה לקיים מתנת הראשון דדלמא חזר בו מתרווייהו וכיון שוודאי חזר בו מהראשון א"כ הוי החזירה ודאי וספק אם נתרצה אח"כ לקיים מתנת הראשון א"ל. א"כ אין ספק מוציא מידי ודאי ולא מפקינן מיד היורש ומעתה נסתלקה קושיית התוס' ועיין:

דף כ בגמ' ש"מ איתא לדשמואל. דעת התוס' דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול והוכיחו כן מסוגיא דקדושין עיי"ש בדבריהם ומחמת זה הוקשה להם בסוגיא דידן דניחוש שמא מכרה במעמ"ש דשוב אינה יכולה למחול אמנם הרמב"ן [והובאו דבריו בש"ך סי' ס"ו ס"ק צ"ז] ס"ל דגם במעמ"ש ג"כ אינו יכול למחול וסתר להוכחת התוס' מסוגיא דקדושין ודבריו נכונים וברורים עיי"ש במש"כ דמנ"ל לחדש דין חדש שאין לו הכרח ברור מסוגיית הש"ס וכ"כ שנוכל לדחויי וליישב סוגית הש"ס באופן שלא יצא לנו דין חדש בוודאי אית לן ליישב בכדי שלא לבדות דין חדש מדעתינו ולדבריו אתיא סוגיא דידן שפיר בפשיטות ולא צריכינן לשינויי התוס' והש"ך שם יצא לידון בדבר החדש דבמלוה בשטר לא תיקנו כלל מעמ"ש ואין דבריו מוכרחים כלל דנהי דמה שהביא שם בשם הראשונים הרמב"ן ונ"י שהקשו על שיטת התוס' המה דברים ברורים ונכונים אך מה שהוסיף לכתוב בעצמו גם על שיטת הרמב"ן שהיא דחוקה לפע"ד אין בו שום דוחק דמסוגיא דקדושין אין שום ראי' ולכך אין לנו אלא דברי הרמב"ן ואין להאריך בזה ועיין:

ומש"כ הש"ך שם עוד דגם לשיטת התוס' דס"ל דמע"ש איתא במלוה בשטר מ"מ לא מהני רק לעשותו כמלוה ע"פ ולא כמלוה בשטר ומה שהקשו התוס' מהך דפ' החובל ופ"ק דמציעא היינו משום דאי נימא דתוכל למכור א"כ נהי דאם תמחול לא יהי' רק מלוה ע"פ מ"מ יכול לגבות מהבעל כיון דאין כתובה נגבית מחיים ה"ל כקובע זמן לחבירו דאין נאמן לומר פרעתי תוך זמנו עכ"ל נעלם ממנו לפי שעה דברי התוס' בשמעתין שכתבו וז"ל וזה אין לחוש שמא מכרה הכתובה אחר גירושין במע"ש כי אחר גירושין מסתמא מכרה בדמים יקרים עכ"ד התוס' הרי להדיא דמיירי התוס' גם בהגיע זמנו דהיינו אחר גירושין ואפ"ה הוקשה להם דניחוש לזה והוצרכו לתרץ דמסתמא מכרה בדמים יקרים ואם איתא לדברי הש"ך א"כ מאחר גירושין לא קשיא מידי בלא"ה כיון שכבר הגיע הזמן ויכול לטעון פרעתי אלא ע"כ דליתא לדברי הש"ך מש"כ בדעת התוס' וזה ברור ועיין באו"ת:

שם בגמ' מצא בחפיסה או בדלוסקמא כו' הרי זה יחזיר עיין מה שהקשינו לעיל לפירש"י דפי' דמשום פיסולו לא נזהר לשמרו ואפי' אם כבר לווה עליו אפ"ה אמרינן דלא נזהר לשומרו משום פיסולו וא"כ מאי מהני כאן במתניתין מה דיש בו סימן וידעינן שמהמלוה נפל אפ"ה נימא כיון דנפל איתרע ומשום פיסולו לא נזהר לשומרו אך באמת לא על שיטת רש"י לבד הקשה כן דגם לפי' התוס' שם נמי קשיא דהא לפי מאי דמסקינן דחיישינן לפירעון א"כ הדק"ל נימא מדנפל אתרע וכבר פרעו הלוה ולכך לא נזהר בו מיהו כבר הרגיש בזה הרא"ש ותירץ ע"ז וז"ל ולא אמרינן אתרע בנפילה כיון שע"י הסימן מתברר ממאן נפל אי מהמלוה אי מהלוה ותוכן כוונתו הוא כמו שביאר דבריו באו"ת סי' ס"ה ס"ק י"ז עיי"ש דכיון דידעינן דמהמלוה נפל לא חשבינן להך נפילה לריעותא כלל ועיין שם שהביא כן בשם בעה"ת ועוד תירץ בבעה"ת דשאני הכא כיון שנמצא בכלי א"כ חזינן דהי' נזהר בו ומחמת סיבה נפל ותירוץ זה הביא בספר נ"מ בשמו וכ' האו"ת שתירוץ הראשון עיקר ובנ"מ לא ראה דברי התירוץ הראשון ולכך הוקשה לו על דברי הסמ"ע ס"ק י"ח דאמאי אצטריך ליתן טעם דמשום הכי לא מהני סימן דנקב יש בצד אות פלוני משום דהמלוה יודע זה הסימן כיון שהי' ת"י תיפוק לי' בלא"ה כיון דנפל איתרע ובאמת לא על הסמ"ע תלונתו כי דבריו לקוחים מדברי הטור שהביא כן בשם בעה"ת והבעה"ת כתב כן לפי התירוץ הראשון ולחנם נדחק בזה בנ"מ וזה ברור:

שם ע"ב תנן אם יש עמהן סמפונות כו' כדאמר רב ספרא שנמצא בין שטרות קרועין הכי נמי שנמצא בין שטרות קרועין. מפשטא דסוגיא נראה דמתניתין דאם יש עמהן סמפונות מיירי בסמפון היוצא מתחת ידי מלוה דבלא"ה לא הוי פריך מיני' לרב מידי ועל זה הוא דקמשני שנמצא בין שטרות קרועין ורצונו לומר דבנמצא ת"י מלוה הוא דבעינן תרווייהו סמפון וגם שיהי' בין שט"ק אבל בחדא מהני ריעותות לא אתרע שטרא כיון שהוא יוצא כדינו מתחת יד מלוה אבל בנמצא בשוק כיון דאתרע הך שטרא בנפילה אפשר דבסמפון לחוד נמי סגי כיון דכבר אתרע שטרא בלא"ה אבל הרמב"ם בפי"ח מה' גזילה ואבידה הל' ה' כתב מצא שטרות קרועין בשוק ושט"ח ביניהם לא יחזיר ואם יש עמהן שובר אפי' בלא עדים יתן השט"ח ללוה שאילו לא הי' פרוע לא הי' משליכו בין שטרות קרועין והרי יש עמו כתב שהוא פרוע עכ"ל הרי שגם בנמצא בשוק הוצרך לתרווייהו והנה ליכא לפרושי בדבריו שהוא מפרש כן במתניתין דאם יש עמהן סמפונות דא"כ תיקשה דמאי פריך מיני' בשמעתין לרב דמיירי ביוצא מת"י מלוה וכן כתב בלח"מ והוא נכון אך מש"כ הלח"מ עוד דאף אם הרמב"ם מפרש למתניתין כפירש"י מ"מ נשמע מיני' גם הך דינא דכ' הרמב"ם וכן כ' גם הה"מ עיי"ש הוא תמוה דמנ"ל לומר זה דגם באתרע בנפילה נבעי לתרווייהו וכבר הרגיש בזה במל"מ בפרק הנ"ל והניח בצ"ע והש"ך בסי' ס"ה ס"ק כ"ה כתב דהרמב"ם מפרש למתניתין דאם יש עמהן סמפונות דקאי אכולהו מתניתין דלעיל אמתניתין דמצא שט"ח דמיירי במצא בשוק ואמתניתין דמצא שטר בין שטרותיו דלעיל מיני' ודלא כפירש"י דמילי מילי קתני שזה דוחק גדול כמבואר לכל מעיין ואף הכי דייקא לשנא דעמהן סמפונות דתני בלשון רבים ולא תני עמו סמפון בלשון יחיד שמע מינה דאכולהו מתניתין דלעיל קאי וכל דבריו בזה ברורים ונכונים דוודאי הכי דייקא לישנא דמתניתין בלי ספק אכן מה שכ' הש"ך עוד לפרש קושיית הגמ' דפריך ממתניתין דאם יש עמהן סמפונות לרב דהכי קאמר דאם איתא דביצא מת"י מלוה פסול הסמפון א"כ אמאי בנמצא בשוק יעשה מה שבסמפונות דלמא מיד מלוה נפל וליכא כאן שום ריעותא בסמפון זה עיי"ש במש"כ והוא דבר שאין לו שחר כאשר הקשה עליו באו"ת דאיך מדמינן שטר היוצא מת"י מלוה כמשפטו לשטרא דאתרע בנפילה ונמצא כי לא העלה ארוכה כלל לקושיית המל"מ וכיון שכן לא ידעתי מה הועיל בדבריו אלה כלל דבלא קושיית המל"מ גם בלא"ה מיושבים דברי הרמב"ם וכמש"כ הה"מ והלח"מ והאו"ת ביקש לתרץ דברי הרמב"ם ע"ד מש"כ הב"ח וגם דבריו דחוקים מאוד ורחוקים מדרך הפשט ונלאתי להאריך:

לכך נלפע"ד לפרש דברי הרמב"ם ג"כ כמש"כ הש"ך דאם יש עמהן סמפונות קאי אכולהו מתניתין דלעיל דדיוקיו בזה ברורים רק שצריך להוסיף על דבריו עוד דהרמב"ם מפרש למתניתין דמצא שטר בין שטרותיו דמיירי במלוה המוצא שטר בין שטרותיו ודלא כפירש"י דמיירי בשליש ובאמת לישנא דמתניתין הכי דייקא טפי דשליש מאן דכר שמי' ועיין באו"ת סי' נ"ט ס"ק ב' שהביא פי' זה מדברי בעה"ת בשם כמה גאונים ראשונים שפירשו כן [עיי"ש במה דשקיל וטרי בדבריהם ויש להאריך הרבה בדבריו שם רק שאין כאן מקומו] ובלי ספק שגם הרמב"ם פי' כן ומעתה מתיישבא כולה סוגיא שפיר דהגמ' פריך שפיר לרב כיון דקאי אדלעיל מיניה דתני המוצא שטר בין שטרותיו דמיירי במלוה ואפ"ה תני יעשה מה שבסמפונות ועלה הוכרח לשנויי דמיירי שנמצא בין שטרות קרועין וכיון שהוכחנו מדיוקא דלשנא דמתניתין מדתני עמהן סמפונות בלשון רבים דקאי נמי אמתניתין דמצא שט"ח דמיירי במצא בשוק ש"מ דגם שם לא יעשה מה שבסמפונות אלא א"כ אם נמצא בין שטרות קרועין דהא בחדא מחתא מחתינהו ובחדא גוונא תני אכולהו בשווה ומדכללינהו יחד ש"מ דחד דינא לכולהו דגם שם בעינן דווקא לתרווייהו לסמפון ושנמצא בין שט"ק ולכך גם הרמב"ם כתב להך דינא פעמיים בספרו דבפי"ח מהל' גזילה כתב להך דינא דמתניתין דמצא שט"ח ובפי"ז מהל' מלוה ולוה ה' י"א כתב לדינא דהך מתניתין דמצא שטר בין שטרותיו כי שם מקומו בדיני מלוה ולוה ומתניתין דמצא שט"ח כתבה בהל' אבידה כיון דמיירי בנמצא בשוק ומסתימת לשונו בהל' מלוה ולוה יראה להדיא כן דמפרש למתניתין דמצא שטר בין שטרותיו במלוה עצמו שמצא וכדכתיבנא וזה ברור. והש"ך לבעבור כי לא ידע פירוש אחר