נחלת דוד בבא מציעא קו

אחד מהראשונים שפירשו כן דבכולה איתא לטעמא דארעאי אשבח] ובזה מיושב כל מה שהקשה הש"ך על שיטה זו דאפותיקי נוטל יותר מכד"ח ודו"ק זולת מש"כ הש"ך דהך הניחא לא יהי' פירושו כמו בפ' המקבל ובפ' הגוזל גם לפי פירושינו יהי' כן אמנם אין זה קושיא כלל לפי פירושינו משום דהא בהא תליא והכל קושיא אחת כמבואר לכל מעיין ונלאתי להאריך. ולפ"ז הפירות ודאי דלא גבי גם באפותיקי דלא מצי אמר לי' לא ניחא לי בהאי שבחא דיאמר הלוקח אי לא ניחא לך אה"נ דאטלם לעצמי ודלא כהרא"ש שכ' שנוטל גם הפירות מיהו בלא"ה כבר כתב הג"מ דיכול הלוקח לומר עציי ואבניי אני נוטל עיי"ש במש"כ וא"כ ודאי דיכול לומר כן על הפירות ודלא כהרא"ש ונסתלקו בזה קושיית הש"ך ועוד נפקא מינה לפי מה שפירשנו דלכאורה גם במתנה אי מסיק בי שיעור ארעא ושבחא לשיטת הפוסקים הסוברים דאם הקרקע פחות מכד"ח דלא יכול לסלקו בזוזי כי אם בשיתן לו כשיעור כל חובו דבלא"ה יוכל לומר לדידי שוויא לי כולה כפי חובי והסכים הש"ך לדבריהם וא"כ גם במתנה אם הקרקע פחות מכד"ח דשוב לא מצי לסלוקי בזוזי א"כ יכול הבע"ח לומר לא ניחא לי בהאי שבחא מיהו יש לחלק ולומר דשאני הכי דלא מצי לסלוקי בזוזי מפאת שגוף הקרקע משועבדת לו כגון באפותיקי או למ"ד דלא מצי לסלוקי אף בלא אפותיקי דשעבודו חל על הקרקע מפאת עצמה משא"כ היכי שאין גוף הקרקע משועבדת לו רק שאמר לדידי שוויא לי כל חובי דכיון דאי הוי יהיב ליה כל חובו הוי מצי לסלוקי נמצא שאין גוף הקרקע משועבדת לו ותו לא מצי למיטען לא ניחא לי כו' ויש להתיישב בזה ועיין. עוד נ"מ לפי מש"כ דדווקא בשבחא דהוצאה יכול לומר כן משא"כ בשבחא דממילא בין שהוא מפאת דקנה לפי דעת הרמב"ם ונ"י ובין שהוא מפאת דאקני לפי דעת הרמב"ן מ"מ אינו יכול ליטול בזה יותר מכד"ח דהא הלוקח לא עביד מידי דיכול לומר לא ניחא לי במאי דעבדת וגם ביד המוכר היתה נשבחת כן וממנו ודאי דאינו נוטל יותר מכד"ח דהא המוכר עצמו יכול לסלוקי בזוזי גם באפותיקי וכיון שהוא גובה שבחא דממילא בין מפאת דקנה או דאקני הוא הכל מצד המוכר וכיון שכן אינו נוטל יותר מכד"ח ומסוגיין אין ראי' דכולה סוגיא דידן מיירי דווקא בשבחא דהוצאה ומאוד הי' נראה בעיני פירושי זה אלא שלא מצאתי כן לשום אחד מהמפרשים ועיין:

ומעתה נבאר בקצרה הדינים לכל השיטות בדין אפותיקי דלהרז"ה ורש"י [לפי דעת הש"ך] אין שום מעלה באפותיקי רק דאינו נותן לו גריווא דארעא אבל אינו נוטל יותר מכד"ח כלל ולכך ג"כ אינו נוטל רק אם כתב לו דאקני ובלא דאקני אינו נוטל כלל וכיון שאינו נוטל רק מחמת דאקני לכך אינו נוטל רק חצי שבח כדמסקינן בב"ב. ולהרי"ף והתוס' וסייעתם אפותיקי אינו נוטל מחמת דאקני רק מפאת ארעאי אשבח ולכך נוטל כל השבח גם בלא דאקני ונוטל גם יותר מכדי חובו בין בשבחא דממילא ובין בשבחא דהוצאה ואינו צריך ליתן רק ההוצאה ולהרא"ש נוטל גם הפירות מיהו זה דווקא בלא מסיק ביה רק שיעור ארעא אבל במסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אינו נותן ההוצאה כשאר בע"ח דאטו משום דהוא אפותיקי מגרע גרע והרמב"ם כתב דרואין אם חצי השבח הנשאר ללוקח הוא יותר על כל ההוצאה כולה אז נוטל האפותיקי כל השבח ואינו נותן רק ההוצאה ואם חצי השבח הנשאר ללוקח הוא פחות מכדי כל ההוצאה אזי נוטל האפותיקי חצי שבח בלא הוצאה כשאר בע"ח וללוקח נשאר חצי שבח השני ודבריו ברורים ומסתברים דבאמת יש מעלה באפותיקי שנוטל כל השבח אבל לעומת זה צריך ליתן ההוצאה כדין יורד לתוך שדה חבירו ואם מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דאמרינן דאינו נותן ההוצאה דאטו משום דהוי אפותיקי מגרע גרע זה באמת סברא נכונה אבל לפי"ז ממילא לא יקח רק חצי השבח כשאר בע"ח כיון דמדין שאר בע"ח קאתי עליה ואטו יתפוס החבל בתרין ראשין ולכך שפיר כתב הרמב"ם דרואין אם חצי השבח הנשאר יותר על כל ההוצאה אז הברירה בידו ליטול מצד אפותיקי וליתן ההוצאה כיון שמרוויח בזה על שאר בע"ח ואם ההוצאה יתירה על חצי השבח אז נוטל חצי השבח בלא הוצאה כשאר בע"ח כן פי' באו"ת דברי הרמב"ם וקיימית מסברא דנפשאי וזה ברור ודלא כהש"ך שנתקשה בהבנתם וכ' דט"ס יש ברמב"ם והדברים ברורים ומאירים בלי שום גמגום רק שהאו"ת כתב שצריך להגיה בסוף דברי הרמב"ם וגם זה אינו לפי מש"כ ולא ידעתי במה נתקשו לו דברי הרמב"ם בסופן אלא שצ"ל דאפ"ה לענין דלא מצי למימר הב לי גריווא דארעא מהני סברת אפותיקי ועיין:

ולפי מה שביארנו ג"כ אפותיקי נוטל יותר מכדי חובו אבל זה אינו רק דווקא בשבחא דהוצאה ולא בשבחא דממילא הכל כפי מה שביארנו לעיל ודע דמדברי הרמב"ם אלו מוכח להדיא דלא ס"ל כהאיכא מ"ד שברי"ף ודלא כהש"ך שכתב דס"ל כהאיכא מ"ד שברי"ף וכבר כתבנו בזה לעיל עיי"ש ודע דדין האפותיקי שווה בין בלוקח ובין ביתומים ובין במקבל מתנה דבמסיק בי' שיעור ארעא לחוד אינו נותן רק ההוצאה ועיין:

שם בגמ' אמר רבא הלכתא כי הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ב' שיטות בזה דעת הרז"ה דאם יש לו קרקע או שקנו מידו יש לו שבח דכך הוא שווה לדידן בהכיר כמו לשמואל בלא הכיר. וא"כ כי היכא דלשמואל בלא הכיר יש לו שבח ביש לו קרקע כו' כן הוא גם לדידן בהכיר והרא"ש נחלק עליו וס"ל דבהכיר לא מהני יש לו קרקע כיון דהמעות פקדון א"כ לעולם היא ריבית או מחזי כריבית והנה יש להביא ראיה לשיטת הרז"ה מהא דמקשו התוס' ד"ה מעות יש לו תימא דבהגוזל קמא כו' ומוקי לה בת"ח דידע דקרקע אינה נגזלת אלמא אפילו בהכיר יש לו שבח ותירצו דהתם מיירי כשקיבל עליו אחריות ולהרא"ש דס"ל דאפילו קנו מידו נמי לא מהני דס"ס מחזי כריבית אם כן הדרא קושיית התוס' לדוכתא וצריך לומר דס"ל להרא"ש דשאני התם דמיירי לענין ההוצאה דלר"מ דקניס גם ההוצאה לא גבי ועיי"ש בתוס' ד"ה דאתי שכ' דבאמת ה"מ לשנויי דאיירי לענין שבח היתר על ההוצאה דבזה לא שייך קנסא דמן הדין הוא שלו מוכח מדבריהם להדיא דלענין ההוצאה עצמה איירינן התם דלר"מ אינו נותן הנגזל אפי' ההוצאה משום קנסא ולענין ההוצאה מודה הרא"ש דבפירש יש לו עכ"פ ההוצאה דבזה לא שייך כ"כ מחזי כריבית כיון שהוציא ע"ז ממונו דריבית לא הוי אלא במה שמרוויח כגון ריבית גמורה דמלוה מאה במאה ועשרים שנוטל רווח יותר ממה שהלוה וכמו כן בשבחא דממילא וביתר על היציאה נמי כיון דקרקע אין לו מחזי כריבית דמאיזה טעם יקח יותר מכפי מה שנתן כיון דלא הוי זביניה כלל משא"כ מה שהוציא מכיסו אין זה ריבית רק דהמוכר מקבל עליו שלא יפסיד עכ"פ ע"י מכיסו ומקבל עליו שישלם לו עכ"פ ההפסד אבל הרא"ש מיירי לדידן דלא קיי"ל כר"מ וההוצאה נוטל מהנגזל ולא קאמרינן רק בשהיע"ה ובזה שפיר כ' הרא"ש דאפי' יש לו קרקע לא מהני דס"ס מחזי כריבית וזה פשוט וברור:

אמנם לשיטת רש"י שנתבאר בריש סוגיין דמפרש להא דשמואל דשבח אין לו דמיירי בהכסיפה ביד הגזלן דאינו נותן הנגזל אפי' ההוצאה א"כ ע"כ ס"ל לרש"י דגם לענין ההוצאה שייך הך סברא דמחזי כריבית והיינו ע"כ דמסתבר לרש"י דנהי שמצד הלוקח לא היה נראה כריבית כיון שהוציא ע"ז מעותיו מ"מ מצד המוכר מחזי כריבית כיון דצריך לשלם יותר מכפי מה שנטל [ועיין מה שהקשינו לעיל על דבריו דאפי' מצד המוכר נמי לא מחזי כריבית כיון דבלא"ה היה הוא צריך לשלם להנגזל] א"כ לפ"ז ע"כ דמוכח מסוגיא דהתם כשיטת הרז"ה דביש לו קרקע וקנו מידו לא מחזי כריבית אפי' בהכיר בה ודע דהטור סי' שע"ד כתב בשם הרא"ש דבהכיר בה שאינו שלו אין לו אפי' ההוצאה מנגזל ומשמע שם מדבריו דאפי' פירש ויש לו קרקע נמי לא מהני בזה ולדבריו תיקשה קושיית התוס' וליכא לשנויי כתירוצם כלל מיהו בלא"ה כבר השיג הש"ך שם על הטור ושמעולם לא כיון הרא"ש לזה עיי"ש כי דבריו ברורים ולפ"ז שפיר נוכל לשנויי כדשנינן ועיין:

שם איכא בינייהו דמית לוקח רש"י פי' דמית לאחר שלקחה והוכרח לזה מהא דאמרינן לקמן איכא בינייהו דמית גזלן והתם ע"כ ליכא לפרושי דלקחה אח"כ לאחר מיתתו וע"כ דצריך לפרושי דלקחה מקודם ואח"כ מת ואפ"ה לא אמרינן דמיד שלקחה זכה בו הלוקח וא"כ ה"נ דכוותה ומה שכ' התוס' דר"ל שהיה חולה או גוסס אין נראה לרש"י כאשר הוא באמת דוחק גדול ומ"מ בהא דזבנא אורתה דלקמן פירש"י דמיירי שלקחה אח"כ וע"כ דס"ל דליכא לפרושי שלקחה מקודם משום דתיכף שלקחה זכה בה הלוקח והיינו כסברת התוס' וא"כ לכאורה דבריו סתרי אהדדי אמנם באמת זה אינו דסברת רש"י הוא דבשלמא במית לוקח או גזלן שפיר איכא לפרושי דמית אח"כ ואפ"ה לא אמרינן דתיכף זכה בו הלוקח דאה"נ דזכה בו הלוקח אבל בס"ד הוי מסתבר לן דמעיקרא לא הקנה לו שתהיה שלו לעולם רק דבשביל דלא לקרייה גזלנא או דליקום בהמנותיה אינו מקנה לו רק כל ימי חייו של המוכר או הלוקח דודאי עיקר קנין של הלוקח אינו אלא בשעת קנינו של הגזלן דאמרינן דבהאי שעתא אקנויי אקנה ליה ובהאי שעתא לא כיון להקנות לו רק עד כדי חייו של זה או של זה אבל לבתר דמסקינן דמהני טעמי מקני