נחלת דוד בבא מציעא קה

ודין זה לא לבד מתוך פירושו הוא נלמד כי גם מפירושו של הרמב"ן נלמד כן ולא אתי למעוטי רק דלפי פירושם של התוס' דיתומים מגרע גריעי ממקבל מתנה אף דמצד הסברא היה לנו להשוותם כיון דאין להם על מי לחזור דבזה שפיר מסתבר לחלק ולומר דלא אמרו מקולי כתובה רק דווקא בכה"ג שאין להם על מי לחזור אבל בשארי דברים כגון לגבות מלקוחות שוה דין הכתובה לשאר בע"ח דגבי מדאקני מיהו בעיקר דבריו כבר השיגו באו"ת ובקצה"ח מסוגיא דב"ב דאמרינן נפל הבית כו' היה עליו כתובת אשה כו' ואי ס"ד דאקני כו' הרי להדיא דגם כתובה גובה מדאקני ועוד הביא בקצה"ח ראיות לזה עיי"ש. ועוד אני תמה דאי כדבריו דלא מסתבר לחלק בין דאקני דשבחא לשארי דאקני א"כ לשיטת הרמב"ם ונ"י דשבחא דממילא הוי דקנה והלא גם הם מפרשים ע"כ כפירושו של הרמב"ן בסוגיא דבכורות וכמו שמפורש כן להדיא בנ"י בפ' המקבל א"כ לפ"ז יהיה מוכח לדידהו דכתובת אשה לא גביא גם מדקנה והא ודאי ליתא דא"כ אמאי תנינא דלא גביא משבח הלא קרן נמי לא גביא וכל הש"ס מלא מזה דכתובה טרפה ממשעבדי אלא ע"כ צריך לחלק בין דקנה דשבחא ושארי דקנה דשאני שבחא שנתהווה ביד הלוקח או היתומים כמו כן נחלק נמי להרמב"ן בין דאקני דשבחא לשארי דאקני וזה ברור:

ודע דכלליות דברי הש"ך בנויים על יסוד שיטת הרמב"ן דשבחא דממילא הוי דאקני ולא כהרמב"ם ונ"י דס"ל דהוי דקנה זולתי בדקלא ואלים ס"ל דהוי כקנה וכמש"כ בס"ק ה' ולכך לא ירד לעומק דעת הרמב"ם ונ"י וזה גרם לו לטעות בכמה דברים כאשר השגנו עליו למעלה דלא שת לבו דבשבחא דהוצאה גם הרמב"ן ע"כ דמודה להנ"י וראיתי בספר קצה"ח דהשיג ג"כ על הש"ך עיי"ש במש"כ בס"ק ב' והחבל הזה נתפס בשני ראשין ועוד כ' כן בס"ק ט' ובס"ק יו"ד הרחיב הדבור מאוד ותמה על הש"ך דס"ל דשבח היע"ה הוי כשבחא דממילא וגובה ממקבל מתנה ואפ"ה בלוקח אינו גובה רק החצי ולדעתו הוא תרתי דסתרי אהדדי ונעלם ממנו דברי הרמב"ן שהביא הה"מ דע"כ ס"ל הכי בכל שבחא דממילא דגובה ממקבלי מתנה ואפ"ה אינו גובה מלוקח רק החצי וא"כ מה זה שתמה על הש"ך בשבח היע"ה והוא פלא על אנוש כערכו שלא ידע כלל משיטת הרמב"ן. גם יתר דבריו שם בס"ק יו"ד תמוהים ונלאתי להאריך והמבין יבין:

דף טו ע"ב גמ' הא דמסיק בי' שיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק אלא שיעור ארעא הניחא כו' הב"ע דשווי' ניהלי' אפותיקי הרבה נדחקו בפירוש סוגיא זו רש"י פי' דהא דמשני הא דלא מסיק בי' אלא שיעור ארעא דרצה לומר שיעור ארעא והשבח היע"ה ולשיטתו כ' הש"ך דלמסקנא דמשני באפותיקי ג"כ אינו נוטל יותר מכדי חובו הגם שאין זה מוכרח בדברי רש"י דהא הנ"י והרא"ש פירשו ג"כ במסיק בי' שיעור ארעא כרש"י אפ"ה באפותיקי פירשו כשיטת התוס' דאפותיקי נוטל יותר מכדי חובו והיינו משום דלשנא דברייתא ודאי לא משמע כן דא"כ מאי תליא מלתא בהוצאה לשבח היע"ה הא לא תליא מלתא רק בכמות שיעור החוב והא דמשני ע"ז רש"י ג"כ כמעט אינו כלום וכמו שהרבה להקשות על פירושו במלחמות עיי"ש ולכך ניחא להו עכ"פ למסקנא דמוקמינן באפותיקי דלא נפרש כהאי דוחקא. ומשום דהוי קשיא להו על מש"כ התוס' דהוי מצי למפרך אמאי נוטל יותר מכד"ח אלא דעדיפא מיני' פריך דמאי עדיפותא יש בקושיית הגמ' אדרבה ההיא קושיא הוי עדיפא טפי לכך פירשו כרש"י אבל למסקנא פירשו כהתוס' בכדי שלא נפרש להברייתא בהאי דוחקא כנ"ל בכוונתם ובאו"ת נדחק בזה עיי"ש סוף דבר על פירש"י כבר הקשה במלחמות עיי"ש ועל פי' הרי"ף והרמב"ם ותוס' ורא"ש דאפותיקי נוטל יותר מכד"ח כבר הרבה הש"ך להקשות עליהן בס"ק (כו) עיי"ש עד כי מחמת קושייותיו ביקש להכריע כרש"י והרז"ה ומ"מ הוא עצמו העיד שהברייתא דחוקה לפירש"י ובאמת לא שייך לכנותו בשם דוחק רק כמעט אי אפשר לאומרו כלל כמש"כ המלחמות והך קושיא לבדה מכריע את הכל כי שקולה היא כנגד כל הקושייות שהקשה הש"ך על הרי"ף וסייעתו אמנם גם קושייות הש"ך שהקשה על הרי"ף וסייעתו ג"כ המה קושייות חזקות והנה כל יסודי קושייות הש"ך הוא על מאי דאמרינן דאפותיקי נוטל יותר מכד"ח משום דאמר ארעאי אשבח וע"ז הרבה הש"ך להקשות דמאיזה זמן תהי' כמכירה הא באמת מכאן ולהבא הוא גובה ואלו אקדיש מלוה וזבין מלוה ודאי דלא מהני ותו אם נסבול זה באפותיקי מ"מ לעיל בה"א דקאמר הא דלא מסיק בי' אלא כשיעור ארעא איך הי' הס"ד שיאמר ארעאי אשבח כיון דלא הוי אפי' אפותיקי ועוד דא"כ אמאי גם מהמוכר אינו נוטל יותר מכד"ח כיון דארעא שלו אשבח ומאי נ"מ בזה בין מוכר ללוקח ועוד דלפ"ז כתב הרא"ש דגם פירי גבי האפותיקי וא"כ קשיין הנך תרתי קושיין שהבאתי לעיל בשמו עיי"ש במש"כ בגמ' בפסקא בע"ח מי אית לי' פירי ונהי דכתבנו לעיל דקושיא הראשונה אינה קושיא כ"כ אמנם קושיא השני' קשה ועוד האריך הש"ך הרבה בזה ונלאיתי להאריך ולהעתיק כל דבריו הרוצה לעמוד עליהם יעיין בדבריו:

ולעד"נ דהא דאפותיקי נוטל השבח היתר על היציאה אפי' ביותר מכד"ח ואינו נותן רק ההוצאה אין הטעם משום דאומר ארעאי אשבח דע"ז יפה השיב הש"ך רק דעיקר הטעם הוא משום דאומר לא ניחא לי בהאי שבחא וביורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות גופי' נמי אין הטעם רק משום דאמר לא ניחא לי בהאי שבחא ולא משום דאמר ארעאי אשבח כדגרסי' להדיא בפ' השואל (ק"א א') אתמר היורד לתוך שדה חבירו של"ב ונטעה אמר רב שמין לו וידו על התחתונה [ופירש"י אם השבח יתר על ההוצאה אינו נותן לו רק הוצאה ואם ההוצאה יתירה אינו נותן רק השבח] ושמואל אמר אומדין לו כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה אד"פ ול"פ כאן בשדה העשויה ליטע כו' והא דרב לאו בפירוש אתמר כו' א"ל גלית אדעתיך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה ופי' רש"י שם וידו על העליונה כשאר שתילי העיר כמנהג המדינה ועיי"ש ברא"ש שכ' דאם אומר לו עקור נטיעותך דלא בעינא להו כלל אפי' בשדה העשוי' ליטע יכול לומר לו כן ואינו נותן אפי' ההוצאה ואם אומר אנא לא ניחא לי בהאי רק אחר שעשית זאת אין רצוני שתעקור הנטיעות משום כחשא דארעא או משום ישוב א"י אז משלם לו ההוצאה אם השבח יע"ה ואם ההוצאה יע"ה אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ואם גילה דעתו דניחא לי' אז משלם לו אפי' השבח היע"ה והיינו כשאר שתילי העיר וכללא דמלתא דשבח יע"ה אינו אלא מאי דבעי ליתן לו כשאר שתילי העיר דמהיכי תיתי ישביח השדה יתר ע"ז כיון דיכול לשכור שתילין שישביחוה לו כזה א"כ למאי יתן בעד השדה יותר מכפי אשר יוכל זה בעצמו לעשות כן ע"י שישכור שתילין אטו בשופטני עסקינן שיתן מעותיו חנם אלא ודאי דכל היכי דאמרינן שבח יע"ה היינו מאי דבעי ליתן לו כשאר שתילי העיר ולכך היכי דגילה דעתו דניחא לי' במה שעשה מחוייב ליתן לו כשתילין ואם לא גילה דעתו יכול לומר לו בעינא האי שבחא ולכך אינו נותן לו רק ההוצאה ומעתה אין הדבר זר במה שגם האפותיקי אינו נותן רק ההוצאה ואינו מחוייב לשלם לו כשתילין משום כיון דקרקע זו משועבדת לו ואינו יכול לסלק הלוקח משדה זו בזוזי שפיר יכול גם הוא לומר ללוקח לא ניחא לי בהאי שבחא דאשבחת לה ומי ביקש זאת מידך אני אטול קרקע המשועבדת לי ואם לא השבחת אותה הייתי נוטלה כולה בעד מעותי כיון דמסיק ביה שיעור ארעא גם עכשיו לאו כל כמינך בשבחך לגרע שעבודי וליטול פחות מכפי שנשתעבד לי בשביל שהיא שוה יותר עכשיו מחמת שבחך ולא מבעי' דבאפותיקי ודאי הסברא כן אלא אפי' בלא אפותיקי להך מ"ד דלוקח לא מצי לסלוקי לב"ח בזוזי נמי הסברא נותנת דיכול לומר לו כן לא ניחא לי בשבתך ודרך משל אם שעבד לו מאה אמות קרקע בעד מאה זהובים והלוקח השביחה עד שהיא שווה מאתים בוודאי יכול לומר אני אטול כל המאה אמות המשועבדים לי ואינני רוצה בחמשים משובחים כי אם דווקא במאה אמות ולאו כל כמינך שע"י שבחך אטול פחות בקרקע מכפי שנשתעבד וכיון דיש לו מן הדין ליטול כל המאה אמות קרקע שוב צריך הלוקח לתבוע ממנו השבח בדמים שישלם לו בעד מה שהשביח קרקע המשועבדת לו וכיון שכן ודאי דחזר הדין להיות כמו ביורד לתוך שדה חבירו דיכול לומר לא ניחא לי בהא ולכך אין צריך ליתן רק ההוצאה כמו ביורד לתוך שד"ח דשמין לו וידו על התחתונה דאין סברא כלל לחלק ביניהם ורק למ"ד דיכול לסלקו בזוזי שפיר מצי טעין הלוקח אילו הוי לי זוזי כו' נמצא שאין גוף הקרקע משועבדת לך ויכילנא לסלקך בזוזי לכך נמי כשנוטל קרקע צריך ליטול כפי מה שהיא שווה עכשיו ואם עכשיו עולה חמשים אמות לכדי חובתך לא תטול יותר דלא יהא אלא כמו שנותן לו הקרקע בשומא בעד מעותיו כיון דיכול לסלקו בזוזי וא"כ אינו חייב לו רק דמים אבל אם אינו יכול לסלקו בזוזי אזי בהכרח כל הקרקע שלו והלוקח צריך לתבוע ממנו שישלם לו בעד שבחו בדמים שפיר יכול לומר לו לא בעינא לי' כמו ביורד לש"ח של"ב דמה לי אם השדה היא שלו לגמרי או שהיא משועבדת לו כיון שאינו יכול לסלקו ממנה בזוזי תו חשיבא לענין זה כשלו וזה ברור ונכון בסברא למאוד. ומעתה מתפרשא כולה סוגיא בלי שום דוחק דגם מעיקרא אף דהוי ס"ד דמיירי בלא אפותיקי מ"מ הוי מסתבר להגמ' דאינו צריך ליתן רק ההוצאה משום דיכול לומר לו לאו כל כמינך בשבחך למגרע לשעבודי ואני אטול כל מאה אמות קרקע המשועבדים לי וכיון שע"כ נוטל כל הקרקע וצריך לתבוע ממנו שיסלק לו בדמים בעד שבחו יכול לומר לא ניחא לי ואיני נותן רק ההוצאה וכו' והגמ' מקשה הניחא כו' ר"ל בשלמא אי לא יכול לסלוקי בזוז' שפיר נוטל גם יותר מכד"ח משום דאמר לא בעינא לי' לשבחך אבל אם מצי לסלוקי בזוזי יכול לומר לו כו' וכיון שכן אין הסברא נותנת שיטול יותר מכד"ח דלא יהא אלא שנותן לו הקרקע בשומא והוא כעין מה שפירש במלחמות להך הניחא אלא ששם לא נתבררו הדברים כ"כ מפני שלא ירד למש"כ ולמש"כ מיושב טפי בלי שום דוחק וע"ז משני הב"ע דשוויה ניהלי' אפותיקי דתו לא מצי לסלוקי בזוזי ושפיר יכול למימר לא ניחא לי הך שבחא וכמש"כ כנלענ"ד ביאור סוגיא זו [אלא שלא מצאתי לשום