נחלת דוד בבא מציעא קג

מחלקינן אליבא דשמואל בין בע"ח למקבל מתנה ור"נ סייעיה לשמואל והא ר"נ ושמואל תרווייהו ס"ל כמהד"ק ולמהד"ק אין לחלק כלל בזה לפי דברי האו"ה דכיון דשקיל שבחא דהוצאה מיתומים לאחר מיתה א"כ הוא הדין דשקיל מיתומים ומקבל מתנה אלא ודאי דפלוגתייהו דמהד"ק ומהד"ב הוא כפשוטו דתרווייהו מודי דהשעבוד חל בשעת קניית השדה רק דאפ"ה ס"ל למהד"ק דמי ששטרו קודם חל שעבודו בשעת מעשה ג"כ מקודם וא"כ לא תליא דינו של הנ"י כלל בהך פלוגתא דמהד"ק ומהד"ב ואין מקום לתירוצו של האו"ת. אמנם התירוץ הראשון הוא ברור ואמת ומאחרי שנדחית ראייתו זאת ויתר הראיות שהביא המה אדרבה ראיות להנ"י א"כ ודאי דהעיקר כהנ"י כיון דאין שוב חולק עליו בזה כמש"כ דגם הרמב"ן ע"כ מודה להנ"י בזה לכך העיקר בזה כהנ"י ודלא כהש"ך וזה ברור:

ולענין שבח היתר על הוצאה ביקש הש"ך להכריע בזה כהרמב"ן נגד דעת הרמב"ם ונ"י וס"ל להלכה דגם שבח היתר ע"ה טורף ממקבל מתנה ומיתמי וגם בזה לא דבר נכונה ולפי שדבריו בזה מפוזרים בכמה ס"ק ראיתי לקבצן יחד ולהשיב עליהן כיד ה' הטובה עלי:

בס"ק כ"ט ירד להוכיח מלשון הרי"ף דס"ל בזה כהרמב"ן והוא ממש"כ הרי"ף ואיכא מ"ד דהא דשמואל שינויא דחיקא ואנן לא מסתברא לן כן עיי"ש שדקדק כן מלשונו שם וסיים דבריו שם בס"ק הנ"ל שהוכרח הרמב"ם להיות בזה נגד הרי"ף משום דס"ל להרמב"ם כהאיכא מ"ד שהביא הרי"ף ולכך הוקשה לו דא"כ למאי נ"מ מאי דאמר רבא תדע שכך כותב לו כו' ולזה הוכרח לומר דנ"מ הוא לענין שבח היתר ע"ה דגם זה לא טרף רק משום שכך כותב לו וא"כ במתנה דלא כתב לי' אינו טורף שבח היתר ע"ה אבל לפמש"כ דהעיקר כהרי"ף ולא כהך איכא מ"ד א"כ גם בזה העיקר כהרי"ף דשבח היתר ע"ה הוי כשבחא דממילא ואינו צריך לתנאה דכך כותב לו:

בס"ק למ"ד כתב וז"ל ואפי' בשבח היתר ע"ה נראה ברור למדקדק היטב דפשוט בלא"ה דשקיל בע"ח ולא צריך לטעמא דכך כותב לו דהא בש"ס פרק מי שמת איתא להדיא דלמ"ד דאקני לא משתעבד אינו גובה השבח ולמ"ד משתעבד גובה כמו בדקנה א"כ כיון דאסקינן דדאקני משתעבד א"כ מה לי לוקח או מקבל מתנה בזה הא ס"ס אשתעבד מעיקרא לבע"ח ועוד דהא יתומים כמקבלי מתנה ובש"ס פ' מש"מ איתא דלמ"ד דאקני משתעבד גובה מן היורשים מדאקני אפי' לרי"ש דס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים אלמא דהיכי דמשתעבד מדאקני טורף אפי' אין להם על מי לחזור וא"כ ה"ה למקבלי מתנה עוד הביא ראיית הרמב"ן עצמו שכבר ביארנוה לעיל באריכות עוד הביא ראי' לזה מש"ס דבכורות והיינו מסוגיא דהתם דפריך ולא האשה בכתובתה והאמר שמואל בע"ח גובה את השבח וראי' זו רמזה בס"ק זה בקצרה והיא מבוארת יפה בדבריו בס"ק ל"ב דשם ביאר דלא נראו בעיניו כל הפירושים שנאמרו על סוגיא זו לכך פירש הוא דשמואל תרתי אתי לאשמועינן חדא דגובה שבח היתר ע"ה משום דדאקני משתעבד דהא גופא חידושא הוא דדאקני משתעבד ולזה לא צריכינן לטעמא דתדע. ב' שאינו נותן אף ההוצאה וזה הוא משום טעמא דתדע שכך כותב ומשום הכי דין זה אינו במקבלי מתנה ויתומים אבל דין הראשון שפיר איתא גם ביתומים ומקבלי מתנה ולזה פריך שפיר דתני ולא האשה בכתובתה דלא גביא משום שבח ואפי' היתר ע"ה דהא אמר שמואל בע"ח גובה השבח דשמעינן מינה דדאקני משתעבד וא"כ עכ"פ הי' לו לגבות השבח היתר ע"ה זהו תוכן פירושו בקצרה וא"כ איכא מזה ראי' לשיטת הרמב"ן דגם שבא היתר ע"ה מקרי שבחא דממילא אלו הן ראיותיו של הש"ך אחת לאחת:

ולענ"ד נראה דכל ראיותיו אינם כלום דמש"כ בס"ק כ"ט להוכיח מלשון הרי"ף דסבר כן הרבה יגעתי בזה ולא מצאתי שום משמעות ברי"ף דיסבור בזה כהרמב"ן הן אמת דדעת האיכא מ"ד שהביא הרי"ף נראה להדיא שלא באו לפסוק כשמואל רק במאי דס"ל שאינו נותן אף ההוצאה דבזה הוא דלא ניחא להו לפסוק כשמואל משום דלא גרע מהיורד לתוך שדה חבירו אבל בשבח היתר ע"ה שפיר גבי גם לדעת האיכא מ"ד וא"כ אם נאמר בזה כסברת הרמב"ן שכתבנו לעיל אליבי' דאין סברא לחלק סברת תדע לחצאין ולומר דבשבח היתר ע"ה הוא דאיכא למימר הך סברא דתדע אבל לא בכנגד ההוצאה א"כ האיכא מ"ד שברי"ף דלא באו לפסוק כשמואל ש"מ דלא ס"ל הך סברא דתדע ואפ"ה מודו דשבח היתר ע"ה גבי א"כ ש"מ דשבת היע"ה דינו כשבחא דממילא עד דלא צריכינן ביה לטעמא דתדע וא"כ שפיר יהי' מוכח דדעת האיכא מ"ד שברי"ף היא כדעת הרמב"ן אך לפ"ז יהי' הראי' להרמב"ן מדידי' אדידי' דאם נאמר שם דלא כוותי' רק דשפיר יש לחלק סברת תדע לחצאין א"כ גם כאן אין שום ראי' ועוד דדברי הש"ך עצמו הם היפך זה דלהדיא כתב דלדעת איכא מ"ד הדין הנאה מהני לשבחא דממילא וליתר על הוצאה [וט"ס שם בש"ך שכתב ולמחמת הוצאה וצ"ל וליתר על הוצאה כמו שהעתקתי] הרי להדיא דס"ל להש"ך דדעת איכא מ"ד שברי"ף הוא לחלק סברת תדע לחצאין וא"כ אין כאן שום ראי' ואם נאמר דזהו עצמו ראיית הש"ך דמדחזינן דס"ל להאיכא מ"ד דמהני סברת תדע לשבחא דממילא וגם לשבח היע"ה ש"מ דחד דינא לתרווייהו זה ודאי אינו כלום דאדמייתי ראי מאיכא מ"ד שברי"ף לייתי ראי' מדברי רבא עצמו להיפוך דלרבא מהני סברת תדע גם לשבחא דהוצאה וליע"ה ש"מ דחד דינא אית להו ואם יאמר הש"ך דלרבא לא קאי התדע על שבחא דיע"ה כלל. אף אנו נאמר דלאיכא מ"ד לא קאי אשבחא דממילא כלל רק לשהיע"ה ומכש"כ לפי דברי הרי"ף עצמו שהשיג עליהם וכתב להסביר דשפיר מהני סברת תדע גם לשבחא דהוצאה בוודאי אין שום רמז בדבריו לומר דלא קאי מעתה על שבחא היע"ה דשפיר נוכל לפרש ברווחא דכוונת הרי"ף הוא דקאי אתרווייהו וביותר לפמש"כ הש"ך עצמו דדברי הרי"ף אלו הם לפום מאי דהוי סבר בילדותו דאין שום חילוק בין שבחא דממילא לשבחא דהוצאה א"כ וודאי דכוונת הרי"ף דסברת תדע קאי אכולהו גם אשבחא דממילא דשלופפי והוי תמרי ואשבחא דהוצאה ויע"ה דכולהון צריכין לטעמא דתדע לפום סברא דהשתא א"כ מנ"ל לומר דלפי מה שהגיה בזקנותו לחלק בין שבחא דממלא לשבחא דהוצאה וחידש דשבחא דממילא טריף גם ממקבל מתנה דלא צריכינן לטעמא דתדע לשבחא דממילא דמעתה לא יהי' קאי התדע גם על שבח היע"ה ומי הוא המכריחנו לזה ואנה הרמז בדברי הרי"ף לומר כן ומכ"ש דמעתה אין שום דמות ראי' מאיכא מ"ד מדכללינהו לשבחא דממילא ודיע"ה יחד ש"מ דחד דינא אית להו דהא לפום מאי דהוי סבר הרי"ף בילדותו באמת לא הוי שום חילוק ביניהם אבל מנ"ל לומר דגם לפי האמת לפי מאי דהגיה בזקנותו נמי הוא כן [מיהו גם במה שכתב הש"ך דדברי הרי"ף אלו הן לפי מאי דשנה בילדותו ג"כ אינו מוכרח ושפיר מתפרשין דברי הרי"ף אלו גם לפום מאי דהגיה בזקנותו והא דנקיט בלשונו בין שבחא דממילא לאו שיהי' קאי טעמא דתדע ע"ז רק דאמר דלפי טעמא דתדע נמצא דדין אחד לשבח דהוצאה עם שבחא דממילא ששניהם גובה הבע"ח אבל לא שיהי' צריך לטעמא דתדע לשבחא דממילא וכה"ג פי' הש"ך עצמו דברי הרי"ף דפרק המקבל עיי"ש במה שהשיג על הב"י בס"ק ל"ה לענין מסיק בו שיעור ארעא וכו'] סוף דבר לא ירדתי לסוף דעתו בזה ומש"כ עוד בסס"ק הנ"ל דהוכרח הרמב"ם להיות נגד הרי"ף בזה משום דפוסק כדעת האיכא מ"ד שברי"ף ולכך ע"כ הוצרך לומר דטעמא דתדע קאי אשבח היע"ה הנה הוא סותר דברי עצמו בס"ק ט' ששם כ' דהעיקר ברמב"ם כהרי"ף ושהמגיה בדק ד' ספרי הרמב"ם והמה כהרי"ף אמנם אין זה סתירה כ"כ ששם בס"ק הנ"ל נראה שלא החליט הדבר לכך הכריע כאן בהיפוך שדעת הרמב"ם הוא כהאיכא מ"ד דאל"כ לא הי' סותר דברי הרי"ף ממש"כ הרמב"ם לענין אפותיקי מבואר להדיא מדבריו שהוא כהרי"ף ודלא כהאיכא מ"ד ויתבארו אי"ה דבריו בסוף שמעתא זו וא"כ אין לדברי הש"ך אלו שום מקום:

ועוד לא הבנתי מה עלה על דעת הש"ך דאם מסתבר לי' שאי אפשר להכחיש סברת רבא בטעמא דתדע ולכך אפי' האיכא מ"ד שברי"ף דלא רצו לפסוק כשמואל מ"מ לא יוכלו לעבור על דברי רבא ולכך אית להו למתפס טעמא דתדע עכ"פ לענין שהיע"ה וכיון שכן דשייך לחלק סברת תדע לחצאין א"כ אין מקום לראיית הרמב"ן עצמו שהביא הש"ך אח"כ מסוגיא דידן מדברי המקשה שהקשה ואי בבע"ח קשיא רישא וסיפא ובלא שמואל מי הוי ניחא ואם איתא דיש לחלק סברת תדע לחצאין וכמש"כ הש"ך בדעת איכא מ"ד שברי"ף אף אנו נאמר שזה היה סברת המקשה ואזדא לה הוכחת הרמב"ן ואם נאמר דאין סברא לחלק טעמא דתדע לחצאין דמעתה קמה לה שפיר ראיית הרמב"ן א"כ ע"כ צ"ל דדעת האיכא מ"ד שברי"ף דלא רצו לפסוק כשמואל דלא ס"ל כלל לטעמא דתדע דרבא לא אתי רק לפרושי מלתא דשמואל וכיון דלא ס"ל כשמואל ממילא ג"כ לית להו טעמא דרבא לענין שבח שכנגד ההוצאה ומאחר דאין סברא לחלק סברת תדע לחצאין א"כ ממילא לית להו טעמא דתדע כלל וכיון שכן מי הוא המכריחו להרמב"ם להיות נגד הרי"ף ואף לו שיהא כדבריו דפוסק כאיכא מ"ד מ"מ אין שום הכרח לזה כיון דלהאיכא מ"ד לא סבירא לן כלל לטעמא דתדע אלא ודאי דהרמב"ם הבין כן בדברי הרי"ף וכן הבין