נחלת דוד בבא מציעא קב

ויותר היה להם להשוות מידותיהם ולומר דלעולם נותן להיתומים ההוצאה משום דאין להם על מי לחזור וגובה מהם השבח היתר על היציאה ושבחא דממילא משום דכרעא דאבוהון נינהו ובין באפותיקי ובין בלא אפותיקי יהיה הדין שווה דמהשתא לא היו דבריהם דחוקים כ"כ כמו שצווח עליהן הרא"ש וגם לא הי' קשה ע"ז משום סוגיא וצ"ע לתרץ זה ועכ"פ אם נאמר כמש"כ היה נראה שיטה זו נכונה ועיין שוב ראיתי דמשו"ה לא ניחא להו להתוס' לפרושי כן דאי ס"ד דאיכא לפלוגי בין יתומים ללקוחות גם בלא אפותיקי לא הוי פריך הגמ' בבכורות בפשיטות מלקוחות איתומים דאימא כשם שחולקים במקצת כך הם חלוקים לגמרי ודמו למקבל מתנה מפני שאין להם על מי לחזור ולכך ניחא להו טפי לומר דבלא אפותיקי אין חילוק כלל בין יתומים ללקוחות ומ"מ מעט שתיקנו בזה דסוף סוף כיון דבאפותיקי יש חילוק אימא גם בלא אפותיקי נמי יש חילוק והדק"ל אמאי פריך הגמ' בפשיטות לכך היה נראה יותר נכון לפי דרכם כמש"כ ועל כל פנים בין כך וכך מידי דוחק לא נפיק והעיקר כשיטת הרי"ף וסייעתו ועיין:

ואחרי שנתבררו ת"ל שיטות הפוסקים באורך ורוחב ועומק נבוא לדברי הש"ך במה שחידש בזה ונראה היעמדו דבריו אם לא. הנה הש"ך בס"ק ה' האריך להוכיח דשבחא דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון לכו"ע הוי דקנה ולא דאקני וראייתו הוא מדשקיל בה בכור פי שנים ש"מ דהוי דקנה ולא דאקני. ואין ראייתו מכרעת דאיכא למימר דשאני בכור דבאמת זכה בנכסים מיד לאחר מיתת אביו ולכך בשבחא דלא אשתני שפיר נוטל בו פי שנים דנכסים שלו הוא דהשביחו משא"כ בע"ח כיון דמכאן ולהבא הוא גובה לעולם מקרי דאקני לשיטת הרמב"ן ואפילו בדקלא ואלים ואינו נוטל רק החצי דסוף סוף לא חל שעבודו עליהם רק אחר שבאו לעולם ולשיטת הרמב"ם ונ"י דשבחא דממילא מקרי דקנה בכל שבחא דממילא אית להו כן ואפילו בשלופפי והוי תמרי ואף דבכור נוטל פי שנים צריך לומר דשאני בכור דאימעט מאשר ימצא לו ולכך כל מה דאשתני אחר מיתה תו לא מקרי מצוי אבל מ"מ לענין בע"ח מיקרי דקנה ונוטל כולו וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ונ"י מדלא חלקו בשום דוכתא בין שבחא דדקלא ואלים לשבחא דשלופפי והוי תמרי והא ודאי דמיתומים ומקבל מתנה גבי כל השבח אפילו דשלופפי והוי תמרי דכן מוכח מסוגיא דבכורות שמשם מוצא מקור דין זה דשבחא דממילא וא"כ הרמב"ם שכתב מתנה ששבחה מאלי' גובה כולו ודאי דמיירי אפילו בשלופפי והוי תמרי וא"כ ה"נ דכוותה מאי דכתב בבע"ח אלא שאם שבחו מאליהן גובה כולו מיירי נמי בכל שבחא דממילא אפילו דשלופפי כו' מדלא חילק בינייהו ודלא כהש"ך שביקש להגיה ברמב"ם עבו בה אילנות במקום עלו וכן לא יעשה דמוכח להדיא מדבריו דלא מפליג בזה כלל וכדכתיבנא וכן הנ"י כ' ג"כ כזה הלשון דגובה מיתמי ומקבל מתנה שבחא דממילא כגון דיקלא ואלים והתם ודאי דגבי אפילו שלופפי והוי תמרי דכן מוכח מסוגיא דבכורות והנ"י עצמו הביא ראיית הרמב"ן מסוגיא דבכורות בפ' המקבל עיי"ש. וכיון שכן ה"ל להנ"י למנקט רבותא טפי דאפילו שלופפי והוי תמרי נמי גבי מיתמי ומקבל מתנה אלא ש"מ דלא עלה על דעת הנ"י כלל דאיכא לפלוגי בינייהו לענין בע"ח ולכך נקיט חדא מינייהו והוא הדין לאידך סוף דבר דדעת כל הפוסקים שווים בזה שלא לחלק ביניהם כלל לענין בע"ח ולשיטת הרמב"ם והנ"י כולם מקרו דקנה אפי' דשלופפי והוי תמרי ולשיטת הרמב"ן כולם מקרי דאקני ואפילו דיקלא ואלים ודעת הש"ך הוא כעין הכרעת דעת שלישית והוא שיטה ממוצעת בין הרמב"ן והרמב"ם וכבר כתבנו דאין ראייתו כדאי לחלוק על הפוסקים ולהכריע ביניהם בזה ואף דבאו"ת ונ"מ ג"כ הסכימו בזה כהש"ך אני כתבתי הנלענ"ד לקיים דברי הראשונים והמעיין יבחר:

ובס"ק ט"ז האריך הש"ך להשיג על הנ"י שכתב דאם השביחה הלוקח אחר מיתת המוכר אינו גובה בע"ח הימנו והוא עצמו הקדים דאין כוונת הנ"י רק על שבחא דהוצאה דאילו שבחא דממילא לדעת הנ"י הוי דקנה וגבי אפי' מיתמי ומקבל מתנה וא"כ ודאי דלא עדיפי הלקוחות במה שהשביחו לאחר מיתת המוכר מינייהו אלא ודאי דאין כוונת הנ"י רק על שבח דהוצאה ובזה ודאי דברי הנ"י ברורים ומוכרחים וגם הרמב"ן ע"כ דמודה לי' בזה וכמש"כ לעיל באריכות עיי"ש ומש"כ הש"ך ע"ז ומ"מ לא נהירין דברי הנ"י גם בזה דאטו אנן אמרינן שקנאו המוכר והלא לא קנאו המוכר מעולם אלא אמרינן כיון דשבח זה אתי מארעא דילי' ה"ל כאילו קנאו המוכר וא"כ מה לי שהמוכר חי או מת ס"ס ארעא דיליה אשבח לא ידענא מאי קאמר דהא ודאי דהך סברא ליכא למימר רק בשבחא דממילא אבל בשבחא דהוצאה ודאי דליכא למימר כן דאלת"ה אמאי לא גבי זה ממקבל מתנה ומיורשים אלא ע"כ צ"ל דשבחא דהוצאה הוא קנינו של לוקח ואין ביד המוכר לשעבד לבע"ח קנינו של אחרים ורק מטעמא דתדע שכך כותב לו כו' וכפי פירושו של הרי"ף משום דאדעתא דמוכר קעביד וה"ל כאילו הקנהו למוכר בעת עשיית השבח כיון דבשבילו הוא עושה ושפיר כ' הנ"י וה"ל כאילו מכרו למוכר ודלא כהש"ך בהגה"ה שכ' שם על דברי הנ"י אילו ולא יתכן כלל לומר שלקחו מהלוקח ולא דק כי דברי הנ"י ברורים ומוכרחים לפי פי' הרי"ף בתדע וגם הרמב"ן ע"כ מודה בזה להנ"י וא"כ לאחר מיתת המוכר דליכא למימר הכי שוב אין בע"ח גובה הימנו וכדברי הנ"י ובזה נדחו כל מה שכתב שם. דמש"כ דאלת"ה א"כ כשהשביח בחיי המוכר נמי נימא הכי הא הלוקח אשבח ומה לו לבע"ח בזה עכ"ל כבר נתבאר דבחיי המוכר אמרינן דהוי כאילו מכרו לוקח למוכר כיון דאדעתי' דידי' קעביד ומש"כ עוד תדע דהא כתבתי לקמן סעי' ג' ס"ק כ"ז דבע"ח גובה שבח היתר על הוצאה מיתמי להרבה פוסקים וגם בשבחא דשלופפי וה"ת ואמאי נימא הא שבח זה לא קנאו אביהן מעולם אלא ודאי כיון דהאי שבחא מארעא דאבוהון כו' הוא ג"כ הכל כשבחא דממילא ובשבחא דממילא שפיר איתא להך סברא שכ' הש"ך והיא ברורה ומוכרחת בין להנ"י ובין להרמב"ן אבל מה ענין שבח דהוצאה דמיירי בי' הנ"י לזה דבשבחא דהוצאה ע"כ דליתא להך סברא דאלת"ה אמאי לא גבי מיתמי ומקבל מתנה וא"כ איך מייתי ראי' מדגבי מיתמי הא אותה ראי' עצמו היא כנגדו דמדלא גבי שבחא דהוצאה מיתמי מוכח ע"כ להיפוך מדבריו דליתא להך סברא בשבחא דהוצאה ומש"כ עוד ומכ"ש לפי מאי דהקשתי לקמן כו' והעליתי דפריך שפיר מלוקח איתומים כו' הנה מלבד דפירושו שם בסוגיא אינו מוכרח וכמו שיתבאר אי"ה לקמן הנה גם לפי פירושו אין כאן שום ראי' משום דהכל מיירי בשבח דממילא דגם שבח היתר ע"ה נמי לשיטת הרמב"ן דגבי מיתמי משום דמקרי לשיטתו שבחא דממילא וא"כ כל הראיות שהביא בזה הש"ך המה כנגדו דמדלא גבי כל הני דמייתי הש"ך שבחא דהוצאה ש"מ דליתא להך סברא בשבחא דהוצאה וע"כ צריכינן בזה לדברי הנ"י ונמצא כי לא נשאר מכל הראיות שהביא זולת הא שכ' ועוד יש להביא ראי' מש"ס פ' הגוזל קמא ופ' המקבל שלשה שמין להם את השבח כו' ובע"ח ללקוחות ובע"ח ליתומים ופריך וב"ח ללקוחות והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח ואם איתא לדברי הנ"י דלמא מיירי בהשביחו לאחר מיתת המוכר מיהו גם בזה צדקו דברי האו"ת שכ' דלא ניחא להש"ס לפרושי כן דא"כ היינו יתומים ולמה חשבינהו בתרתי כדאמר ג' שמין להם הלא יתומים ולקוחות הכל חדא והיינו הך והוא תירוץ נכון פשוט וברור ומה שרצה באו"ת לתרץ עוד ולומר דהך דינא דהנ"י תליא בפלוגתא דמהדורא קמא ומהד"ב דאמרינן בב"ב דלמהד"ק ראשון קנה ולמהד"ב יחלוקו ויש להבין באיזה סברא פליגי וע"כ צ"ל דלמהד"ק אמרינן דקנה למפרע ולכך ראשון קנה ולפ"ז ליתא לדינו של הנ"י ולמהד"ב אמרינן דהשעבוד חל בעת שקונה ולכך יחלוקו דשעבוד שניהם חל כאחד ולפ"ז איתא לדינו של הנ"י וא"כ סוגיא דהתם ע"כ איירי אליבא דמהד"ק דלמהד"ב בלא"ה לא פריך מידי דאימא מאי שמין השבח חצי השבח ולכך לא מצי לשנויי דאיירי שהשביחו לאחר מיתת המוכר דלמהד"ק ליתא לדינו של הנ"י ומכל מקום לדינא צדקו דברי הנ"י לדידן דקיי"ל כמהד"ב זהו תוכן דבריו בקצרה:

ולענ"ד לא מסתברא הא מלתא דנימא דפלוגתא דמהד"ק ומהד"ב הוא דמר סבר דקנה למפרע משעת כתיבת השטר דאיך יחול השעבוד בטרם קנייתו ולא היתה שדה זו שלו מעולם ועל מה יחול שעבודו משעת כתיבת השטר דדווקא לענין שבחא דממילא הוא דאיכא למימר כן כאשר כתבנו לעיל דבהך סברא נחלקו הרמב"ם ונ"י עם הרמב"ן דמר חשיב לדקנה ומר חשיב לי' לדאקני והיינו משום דגוף השדה איתא עכ"פ בעת כתיבת השטר אבל בשבחא דהוצאה ומכ"ש בדאקני גמור ודאי דלא מסתבר כלל לומר שיחול שעבודו למפרע מעת כתיבת השטר ובאמת באו"ת צייר ענין זה על שבח אך זה אינו דהך פלוגתא דמהד"ק ומהד"ב אינו לענין שבח רק לענין דאקני גמור ושם לא שייך סברתו וגם בשבח אינו שייך לומר הך סברא רק בשבחא דממילא דבזה הוא דנחלקו הנ"י עם הרמב"ן אבל בשבחא דהוצאה דאיירי בי' הנ"י גם זה מיקרי דאקני גמור ולא שייך בי' סברת האו"ת תדע דאי כדבריו דלמהד"ק ליתא לדינו של הנ"י והנ"י הא איירי בשבחא דהוצאה ושבחא דהוצאה לפי דעת הנ"י הא שווה לדאקני גמור ומה שהשביחו הלקוחות לאחר מיתת המוכר שווה ליתומים ומקבל מתנה לפי דעת הנ"י וא"כ כיון דשבחא דהוצאה שקיל למהד"ק אפי' במה שהשביחו הלקוחות לאחר מיתת המוכר א"כ ה"נ שקיל מיתומים ומקבל מתנה למהד"ק וכיון שכן קשה דא"כ מנ"ל להרי"ף לאוכוחי מסוגיא דבכורות לחלק בין שבחא דממילא לשבחא דהוצאה הא שמואל ס"ל כמהד"ק ושם אליבא דשמואל איירינן וא"כ לא מוכח מהתם מידי ועוד דבסוגיא דידן נמי