נחלת דוד בבא מציעא קא

בזה לא הי' מסתבר להמקשה דיועיל טעמא דתדע וכיון שכן אזדא לה הוכחת הרמב"ן דזה אינו דבשלמא הנך תרתי מילי דשמואל דאמרי' לעיל דדאקני משתעבד ושאינו נותן ההוצאה מטעמא דתדע באמת הם שני דברים נפרדים ולא שייכים זל"ז כלל רק ששמואל כללן בחד מימרא ולכך אין כאן דוחק כלל לומר דהמקשה בזה הי' סבור כשמואל ובאידך מקשה עליו כיון דהנך מילי לא תליין זה בזה כלל אבל לומר שהמקשה הי' תופס סברת תדע לחצאין היינו לשבח היתר על היציאה ולא לכשנגד ההוצאה זה לא מסתבר להרמב"ן כלל רק דאם ס"ל להמקשה טעמא דתדע א"כ גם בכנגד ההוצאה נמי יש לו ליטול ואם לא ס"ל התדע איך הוי ניחא ליה משבח היתר על ההוצאה ומזה הוכיח הרמב"ן דלשבח היתר על ההוצאה לא צריכינן לטעמא דתדע משום דהוי כממילא כנלענ"ד לומר בישוב דברי הרמב"ן ע"ד מש"כ הש"ך ולא מצאתי לדבריו תי' יותר מרווח מזה ובאו"ת כתב על דברי הש"ך הנ"ל שביקש להוסיף על דברי הרמב"ן ואינו אלא גורע דלפ"ז אזדא לה הוכחת הרמב"ן לשבח היתר על ההוצאה ולא דק דשפיר מתקיימא הוכחת הרמב"ן גם לדברי הש"ך וכמש"כ ואדרבא הועיל בזה הש"ך להרמב"ן ליישב הסוגיא אליבי' מקושיות האחרונים אשר מבלעדי דבריו אין שום המלט ממנה וכדכתיבנא. אך לפ"ז אזדא לה מש"כ לעיל דלדברי הרמב"ן מתיישב מאין להגמ' דשמואל איירי גם בכנגד ההוצאה משום דבלא"ה אין שום רבותא בדבריו. ולדברי הש"ך בלא"ה יש רבותא בדבריו דדאקני משתעבד וא"כ הדק"ל מנ"ל להגמ' זה דלשמואל אינו נותן ההוצאה מיהו אין זה קושיא כ"כ דשפיר נוכל לומר דמשו"ה הוי פשיטא לי' להגמ' כן בדשמואל מדקאמר סתמא בע"ח גובה את השבת ולא מחלק כלל בין אם היציאה יתירה או השבח יתר על ההוצאה כדמחלק בברייתא ש"מ דלשמואל אינו נותן ההוצאה כלל אך אי קשיא הא קשיא דא"כ דעיקר סיוע דר"נ לשמואל הוא רק על מאי דחידש דדאקני משתעבד וא"כ הונא חברין דמוקי לה במילי אוחרי משמע דלא ס"ל גם בזה כשמואל ואנן חזינן להדיא בב"ב (קנז) דס"ל לרב הונא דדאקני משתעבד דהא אמר התם לוה ולוה ואח"כ קנה רב הונא אמר יחלוקו מיהו גם לזה יש לומר דרב הונא לאו לאפלוגי על שמואל בהך מלתא קאתי רק לדחות ראייתו של ר"נ קאתי והיינו משום דר"נ ס"ל כשמואל גם באידך מימרא דידי' דלוקח מגזלן אין לו שבח וע"כ הוכרח לאוקמי הברייתא בבע"ת דוקא כדאמרינן לעיל תריץ נמי בבע"ת ולכך היא בהכרח סייעתא להך מימרא דבע"ח גובה את השבח ודאקני משתעבד ורב הונא לית ליה בהא כשמואל לכך ניחא לי' טפי לאוקמא בגזלן דלמה לו להגיה הברייתא חנם וזהו מה שאמר והונא חברין מוקים לה במילי אוחרי ר"ל דלא ס"ל כשמואל באידך וממילא ליכא סייעתא מזה למר שמואל אבל מ"מ לא פליג עליו בהך מלתא כדחזינן להדיא במס' ב"ב ועיין. אך קשה דא"כ דעיקר סייעתא דר"נ הוא למאי דסבר שמואל דדאקני משתעבד א"כ הא איכא למדחי הא מני ר"מ היא כדדחי בב"ב לכולהו ראיות דמייתי ממתניתין וברייתות הא מני ר"מ היא וא"כ מאי אולמא דהך ברייתא למייתי מינה סייעתא לדאקני טפי מכל אינך ברייתות דמייתי בבבא בתרא ויש ליישב ולומר דאין כוונת שמואל להשמיענו דין דאקני משתעבד דזה הי' פשיטא לן בלא"ה כדמסקינן בב"ב רק דהא גופא אשמועינן דשבח דין דאקני יש לו ובלא שמואל הוי אמינא דאין לשבח כלל דין דאקני ואפי' בשבחא דממילא משום דנעשה ביד הלוקח והוי קנינו של הלוקח וזה הוא הנך תרתי מילי דאשמועינן חדא דשבח הוי דאקני של המוכר וזהו רבותא גם בשבח דממילא או היתר על ההוצאה. שנית דאינו נותן גם ההוצאה ודלא כהש"ך שכ' דהרבותא הוא דדאקני משתעבד דלדבריו תקשה מה שהקשינו ודו"ק:

אמנם הרמב"ם כתב להדיא דמתנה ששבחה מחמת הוצאה אינו גובה משבחה כלום ומשמע דאפילו שבח היתר ע"ה נמי אינו גובה וכן כתב הנ"י ונמצא דגם בזה מחולקים הרמב"ם ונ"י עם הרמב"ן ולענין ראייתו של הרמב"ן יש לדחות דבלא שמואל הוי ניחא ליה דהוי מוקמינן לה בלוקח מגזלן ועפי"ז מתיישב מה שיש לדקדק בסוגיא דידן. (א') מה שדקדקנו לעיל דמנ"ל להגמ' דשמואל סבר דאינו נותן אף ההוצאה כיון דבמלתי' דשמואל לא נתפרש זה. (ב') מאי סייעתא מייתי ליה ר"נ מברייתא והיכן נזכר בברייתא שאינו נותן ההוצאה ואם יש איזה משמעות ע"ז בברייתא ואף שלא ידענוהו איך מוקי לה הונא חברין בלוקח מגזלן ולומר דר"נ לא מייתי סייעתא לכוליה מלתא דשמואל רק דאקני משתעבד כבר הקשינו ע"ז לעיל דאיכא למידחי הא מני ר"מ ואף שישבנו זה מ"מ עיקר הדבר הוא דוחק לומר דלא מייתי סייעתא לכוליה מלתא דשמואל אבל לפי שיטת הרמב"ם דשבח היתר על הוצאה נמי דין אחד לו עם שבח דכנגד הוצאה אתי שפיר כולה סוגיא. דמלתא דא הוי פשיטא להגמ' דליכא לפלוגי כלל בין שבח דכנגד הוצאה ובין היתר ע"ה וגם לר"נ ולר"ה היה הדבר פשוט כן רק דבזולת דברי שמואל הוי חשבינן לכל השבת בין דהוצאה ובין היתר ע"ה לקנינו של לוקח ואין לו לבע"ח ע"ז כלום דמאי אית ליה גבי קנינו של לוקח ושמואל חידש לן דהוא קנינו של מוכר משום שכך כותב לו ואדעתיה דמוכר קעביד וחשבינן כאלו מכרו לוקח למוכר ולפ"ז אינו נוטל אפי' ההוצאה כיון דאדעתיה דמוכר קעביד ואהא מביא ר"נ ראיה מהברייתא שפיר כיון דמוכח ממנה דגובה השבח תו ליכא לפלוגי כלל בין שבח דהוצאה ובין היתר ע"ה דממ"נ אם נסבור כטעמא דתדע גם דכנגד ההוצאה יש לו ליטול ואם לא נקבל לטעמא דתדע אין לו ליטול השבח כלל גם היתר ע"ה אבל לא שיהא שום משמעות בלישנא דברייתא דיהא מיירי בשבח שכנגד ההוצאה דוקא רק דממילא ידעינן כן כיון דליכא שום צד סברא לפלוגי בינייהו ור"נ משום דסבר כשמואל קמייתא דלוקח מגזלן לית ליה שבחא לכך מוקי ע"כ לברייתא בבע"ח [והך שינוייא דיש לו קרקע או קנו מידו לא ידע עדיין עד לבסוף] וע"ז אמר והונא חברין כו' משום דלית ליה דשמואל קמייתא דלוקח מגזלן לית ליה שבחא לכך מוקי לה בגזלן ומיירי בשבח היתר ע"ה דבאמת אין שום משמעות בברייתא דלהוי מיירי דוקא בשבח דהוצאה דוקא ונמצא דהברייתא הזאת בין אליבא דשמואל ובין אם נאמר בהא דבע"ח דלא כשמואל אפ"ה מיתרצא הברייתא אם נאמר גם בקמייתא דלא כשמואל ונוקי לה בלוקח מגזלן ולשמואל מיירי בבע"ח דוקא והוי סייעתא למימרא שני' דשמואל דב"ח גובה השבח וע"ז מביא הגמ' עוד תניא אידך כו' והא שמואל במאי מוקי לה דבשלמא לדידן ניחא דנסבור גם בקמייתא דלא כשמואל ונוקי לה בגזלן אבל לשמואל קשה ממנ"פ ומעתה כולה סוגיא מתפרשת היטב בלי גמגום לפי שיטת הרמב"ם והנ"י ומקושרת יפה ודו"ק:

מיהו בר מן דין גם לפי מה שבארנו הסוגיא לדברי הרמב"ן נמי אין הוכחתו כ"כ ברורה דשפיר נוכל לומר דסברת המקשה הי' לחלק סברת תדע לחצאין דלענין שבח היתר ע"ה שפיר יש לנו לומר דאדעתא דמוכר קעביד ומקנה זה למוכר משא"כ בכנגד ההוצאה דאינו מסתבר דיוציא מעותיו אדעתא דמוכר ואף שכתבנו לעיל דלא מסתבר זה להרמב"ן לחלק סברת תדע לחצאין מ"מ לשיטת הרמב"ם נוכל לומר ברווחא שלא נחשב זה בעיניו לדוחק כלל מיהו התירוץ הראשון יותר נכון בעיני משום דבהכי מיתרצא כולה סוגיא ומקושרת יפה מראשה לסופה אולם הרמב"ן לא הוי ניחא לי' זה משום דא"כ ה"ל להמקשה לקבוע עיקר קושייתו על מימרא דשמואל קמייתא כיון דבלא מימרא דשמואל בתרייתא ה"א דאין בע"ח נוטל כלל גם השבח היתר ע"ה וא"כ ודאי דלא מיתוקמא הברייתא רק בגזלן ותיקשה לשמואל קמייתא מיהו אין זה קושיא כ"כ כמבואר לכל מעיין ואחרי שנדחית ראיית הרמב"ן בתרי אנפי [והמעיין יבחר] א"כ ודאי דהעיקר כהרמב"ם ונ"י משום דמצד הסברא ודאי דהוי כשבחא דכנגד ההוצאה ועוד דביאור הסוגיא ג"כ דחוק קצת להרמב"ן ועיין:

ועוד שיטה אחרת בכל אלה להרז"ה והתוס' והרא"ש דאינהו לא מחלקו כלל בין שבחא דממילא לשבחא דהוצאה ובכל ענין אינו גובה ממקבל מתנה אפי' שבחא דממילא אלא שנחלקו בביאור סוגיא דבכורות שמשם יצא להרי"ף וסייעתו הך דינא דשבחא דממילא ונ"מ לדינא ממחלוקתם לענין יתומים והוא דהרא"ש מפרש לקושיית הגמ' בבכורות דפריך אכתובה והאמר שמואל כו' כהרמב"ן דפריך מלקוחות אלקוחות וא"כ לא מוכח מקושיית הגמ' מידי וגם הרמב"ן אינו מוכיח מידי מקושיית הגמ' והא דמשני התם אבנות במזונותיהן תנאי כתובה ככתובה דודאי מיירי ביתומים אשר מזה הוכיח הרמב"ן ונ"י לדינו של הרי"ף בשבחא דממילא ע"ז כ' הרא"ש דשאני בנות במזונותיהן כיון דעיקר חיובם אינו אלא לאחר מיתה לכך היתה הסברא נותנת דגביין משבח דיתמי אף שאין שאר בע"ח גובה מהם ולכך הוצרך הגמ' לומר ת"כ ככתובה וכבר כ' ע"ז הש"ך שהוא דוחק גדול והדין עמו ועכ"פ להרא"ש שוה ממש דין יתומים למקבלי מתנה דאינו גובה מהם שום שבחא אפי' דממילא וכן הוא גם לשיטת הרי"ף וסייעתו דג"כ שוה לגמרי דין היתומים למקבל מתנה דבשניהם גובה שבחא דממילא ולא דמחמת הוצאה:

אמנם התוס' לא ניחא להו לפרש קושיית הש"ס דבכורות דכתובה אלקוחות משום דדומיא דהבנות במזונותיהן קתני דמיירי לאחר מיתה ולכך הוכרחו לחלק בין יתומים למתנה דיתומים גריעי טפי משום דכרעא דאבוה הם ולכך גובה מהם השבח אע"פ שאין להם על מי לחזור וע"ז הוקשה להם מסוגיא דהמקבל דיתומים אמרו אנו השבחנו דמשמע דלא גבי מהם שבא שהשביחו והוצרכו לתרץ דמיירי באפותיקי ובאפותיקי נותן להם ההוצאה ומתחילה רצו לומר דגם בלוקח באפותיקי נותן ההוצאה בכדי שיהיה שווה לגמרי דין היתומים עם דין לוקח ואח"ז חזרו בהם דאטו משום דהוא אפותיקי מגרע גרע ולכך כתבו דבלוקח אינו נותן ההוצאה ורק ביתומים באפותיקי נותן להם ההוצאה משום שאין להם על מי לחזור אבל בלא אפותיקי משמע מדבריהם דאינו נותן להם ההוצאה כמו בלוקח וכבר כתב הרא"ש ע"ז שהוא דוחק עיי"ש. ובאמת לא ידעתי מי דחקם לזה גם לפי דרכם