נחלת דוד בבא קמא ז

שייתייקרו בניסן כיון דעכ"פ עתה אינם שוות כ"כ הוי כמעלה בדמיהן ואינו רשאי לכך יליף מדרבה דלא מקרי מעלה בדמיהן וכדכתיבנא וכמו כן לשיטת הרמב"ם נמי יתיישב עד"ז כיון דחזינן בדרבה דנוטל עד מחצה בנכסיו ולא אמרינן כיון דעכשיו הוזל דכו"ע לא יטול כלום ש"מ דגם עכשיו נחשב יוקרא דלקמי' לדבר מה כמו כן יליף מיני' אביי לענין דרשאי להעלות בדמיהן כיוקרא דלקמי' אבל לפי' רש"י ולהתוס' אליבא דהרי"ף אינו ענין כלל הא דרבה לעיקר תירוצו דאביי ואדרבה לפירושם מוכח מדרבה דלא חשבינן כלל ליוקרא דלקמיה לשום דבר רק בתר השתא אזלינן לגמרי דו"ק ותשכח וא"כ למאי הביא כלל להא דרבה וזה הי' נראה לכאורה ראיה נכונה לפי' קמא דרש"י או להרמב"ם ואף דלהרמב"ם אינו מיושב כ"כ כמו לרש"י מ"מ מתיישבין דבריו טפי מאינך פירושי אלא שחוזרני בי דנהי דנוכל לפרושי כן בנזקין ובע"ח מ"מ בכתובת אשה דאין דינה כלל בבינונית הדק"ל למאי הוצרך לדמיונו של רבה ולא אמר מעלינן לך כנכסי דבר מריון ובע"כ צ"ל דהא דיוקא דדייקינן לאו דווקא הוא וצ"ע ליישב זה ועוד יש גירסא אחרת בזה בתוס' לפי שיטת הרי"ף ע"ש והכל הולך למקום אחד ואין נ"מ ביניהם לדינא כלל ותחילת דברי התוס' פי' ברש"א דמיירי בעני וכפי' קמא דרש"י ויותר הי' נראה לפרשם בעשיר וכלשון ב' דרש"י וכן נראה מדברי הג"א ועיין בזה כי קצרתי:

קצרן של דברים לענין דינא ללשון א' של רש"י לעשיר לא יהבינן כלל בין הוזל דכו"ע ובין אייקור דכו"ע כיון דעכ"פ שוות קרקעותיו ר' זוז ובעני בלא יומי ניסן ותשרי רק דהוזל מעצמו אי הוזל דכו"ע יש לו דין עני גמור ויהבינן ליה אפילו אלף זוז בב"א ואי אייקור דכו"ע אזלינן בתר כו"ע ולא יהבינן ליה כלל ובזילא דיומי דתשרי יהבינן לי' מחצה בנכסיו דהיינו מאה זוז ולא יותר וללשון ב' דרש"י לעני יהבינן תמיד אפי' אלף זוז אפילו בזילא ביומי דתשרי כיון דבתר השתא אזלינן לפירושו ודו"ק ו עשיר בהוזל לכו"ע יהבינן ליה עד שיוכל למכור בשוויין ממש ובאייקור לכו"ע לא יהבינן ליה כלל אף שאינו מוצא למכור רק בפחות הרבה מדמי שוויין ובזילא דיומי דתשרי חשבינן מחצה דמיהם כדמי שוויין ואם הוזלו יותר אזי דיני לענין מחצה כדינו לענין דמי שוויין בשאר ימות השנה וכמו שבארני ולהתוס' אליבא דהרי"ף לעני ג"כ יהבינן אפילו אלף זוז ולעשיר בהוזל דכו"ע לא יהבינן ליה כלל ובאייקור דכו"ע יהבינן ליה עד שיוכל למכור בשוויין וזילא דיומי תשרי אזי המחצה יש לו דין דדמי שוויין וכנ"ל ולהרמב"ם אליבא דהרי"ף לעני ג"כ אפשר דיהבינן ליה אלף זוז אף שאין זה מוכרח כ"כ לשיטתו מ"מ מסתבר לומר כן כיון דלא מפליג הברייתא בהכי ולעשיר ג"כ כמו שיטת התוס' להרי"ף וכמש"כ ובזילא דיומי תשרי יהבינן לי' עד מחצה בנכסיו והיינו שמשלימין לו הפסידו במה שמוכרח למכור עכשיו ולא יותר ומחוורתא דסוגיין כהך שיטתא ועיין ודברי הנ"י בזה מעירבבים שהתחיל בשיטת הרמב"ם דמיירי בעשיר וע"ד מה שפירשנו בו דעד מחצה בנכסיו וסיים בשיטת רש"י דמיירי בעני וכבר התעורר בזה בחידושי אנשי שם אולם הבקי קצת בדרך הר"ן והנ"י דמדרכם להעתיק דברי רש"י כלשונם אף דלא ס"ל כוותיה לא תקשה גם זה ועיין:

שם ע"ב ברש"י ד"ה ושקל ולהכי אתי כו', אף דלמאי דאמרינן אלא אי איכא לדמויי לבע"ח מדמינן לה ושם גבי בע"ח ליכא קרא להכי ואמרי' כן מסברא צ"ל דדוקא גבי נזקין דיפוי כח שלהם מפורש בקרא מיטב שדהו וכו' לכך איצטריך קרא לבינונית וזיבורית דלהוי רשאי ליתן כיוקרא דלקמי' אבל גבי בע"ח דיפוי כח שלהם אינו אלא תקחז"ל דמדאורייתא דינם בזיבורית שפיר אמרינן כן מסברא בלא שום קרא וזה פשיט ומוכרח ולפי"ז ע"כ סוגיא דשמעתין אזלא אליבא דעולא דס"ל דמדאורייתא דינם בזיבורית ודלא כהפ"י שרוצה לפרש סוגיא דשמעתין אליבא דר' שמעון דס"ל דמדאורייתא דינו דבע"ח בעדית וזה אינו ובעיקר קושייתו מה שהכריחו לומר כן היינו משום דקשיא לי' איך הוי ס"ד דראב"י לומר דיוכל לימר להבע"ח שקול זיבורית כיוקרא דלקמיה ליטעון ולימא לא ניחא לי בהך תקנתא דתיקנו חז"ל לטובתי וכדרב הונא בכתובות (פג) כל האומר אי אפשי בתקנת חכמי' כגון זו שומעין לו נראה דלק"מ דאטו מדאוריית דינו בזיבורית דווקא הא ילפינן לה מקרא דהאיש אשר אתה נושה בו וא"כ עיקר הילפותא מקרא הוא דתליא ברצון הלוה רק דאנן אמדינן דעת הלוה דסתמא לא יתן לו רק זיבורית כיון דתליא ברצונו ולכך אמר עולא דבר תורה כו' אבל לא שיהיה עיקר דינו בזיבורית דווקא עד שיוכל הבע"ח לטעון אי אפשי בתקנת חכמים וכן הוא באו"ת סי' ק"ב ס"ק ג' ועוד י"ל דכשם דאמרי' גבי נזקין מדיפה התורה כוחו לענין עדיות א"כ כ"ש לענין בינונית וזבורית כמו כן נאמר לענין בע"ח מדיפה התורה כוחו דלוה לענין שאינו צריך ליתן דווקא עדית או בינונית א"כ כ"ש שאין צריך ליתן דווקא זבורית ודו"ק ובאמת הכל הולך אל מקום אחד דמחמת זה בע"כ צ"ל כסברא דלעיל דעיקר כוונת התורה שיהיה תלוי ברצון הלוה אבל לא שיהיה צריך ליתן זבורית דווקא ועיין:

שם בגמ' א"כ הורעת כוחן של נזקין אצל בינונית וזבורית כו' וכמו כן אמרינן לענין בע"ח א"כ נעלת דלת בפני לווין הנה מפשטא דסוגיין יראה דאם רוצה הניזק בבינונית וזבורית וכן בע"ח בזיבורית שקיל בע"כ של מזיק ולוה כזילא דהשתא אלא שהרא"ש כתב שנראה לו דלא אמרינן כן רק היכא שגילה דעתו שאינו רוצה לשייר לעצמו רק שחפץ ליתנה כיוקרא דלקמיה בזה הוא דאמרינן א"כ הורעת כו' אבל היכא דלא גילה דעתו כלל לא כפינן לי' ליתן בינונית וזבורית דווקא דלא יהא אלא עדית ועדית הא ברשות הלוה או המזיק ליתן איזו שירצה וה"נ מצי הלוה או המזיק לומר כי היא חביבה עליו והוי כעדית ועדית או בינונית ובינונית ולפ"ז ע"כ צ"ל דגם בעדית ועדית היכא דגילה דעתו שרוצה ליתן לו שקיל הניזק בע"כ דהא הרא"ש מדמי להו אהדדי דאלת"ה הדרא קושיית הרא"ש לדוכתי' וזהו כדברי הסמ"ע בסי' תי"ט ס"ק ד' שהשיג על הע"ש בזה ודבריו נכונים ודלא כהש"ך שם ס"ק ד' שכתב שנראים לו דברי הע"ש ולא עיין היטב בדברי הרא"ש אלו וכן כתב באו"ת (סי' ק"ב ס"ק ד') ע"ש וזה ברור ובעיקר סברת הרא"ש נלפע"ד דלא מיקרי גילוי דעת רק היכא שרוצה ליתנה ביוקרא דלקמי' אבל אם מעלה אותה בדמים מרובים יותר הרבה מיוקרא דלקמי' לא מיקרי גילוי דעת כלל משום דכן הוא מדרכם של בני אדם למכור אף הדבר החביב עליו ביותר בדמים מרובים דריבוי הדמים חביבים עליו טפי וא"כ מאי גילוי דעת יש בזה שאינה חביבה עליו כעדית דגם אם היתה עדית היה מוכרה בדמים אלו רק היכא דגלה דעתו שרוצה ליתנה לו ביוקרא דלקמיה שבאמת אין זה יותר מכדי שוויו כיון דכו"ע נטרי עד ניסן ומזבני א"כ חזינן דאינה חביבה עליו ביותר רק שאינו רוצה להפסיד מדמי שוויו בניסן ובזה הוא דאין שומעין לו דמה לנו אם יפסיד בזו או בזו כנ"ל פשוט ובזה יתיישב הא דנקיט בכולה שמעתין כיוקרא דלקמיה ולא קאמר מעלינן לך כנכסי דבר מריון וכמו שהקשינו לעיל אבל לשיטת הרא"ש ניחא דבלא"ה לא הוי מקרי גילוי דעת כלל ויתיישב נמי קצת מה שדקדקנו לעיל מה ענין דבריו של רבה לעיקר תירוצו של אביי ודו"ק:

ודע דלהרא"ש נוכל לקיים שפיר הגירסא דעדית בציר פורתא גבי בע"ח שדחו התוס' להך גירסא ולהרא"ש דבגילוי דעת תליא מילתא שפיר מצינן למימר היכא דגילה דעתו לענין עדית גם בזה יש נעילת דלת יתיישב שב בזה מה שדחקו התוס' עצמם בדבור שאח"ז דלהכי נקיט כתובת אשה איידי דאיירי בנזקין ובע"ח נקט בתרייהו כתובת אשה ולהרא"ש אתי שפיר ודו"ק אמנם מדברי הרא"ש עצמו יראה דלא הוי ברירא לי' הך מלתא גם לשיטתו דשפיר נוכל לומר דגילוי דעת לא מהני רק בתובע פחות מדינו אבל ביותר מדינו לא מהני גילוי דעת כלל ולכך גם לשיטתו לא גרסי' להך גירסא דעדית בציר פורתא ולכך כ' הרא"ש זיבורית טפי פורתא לחד גירסא או עדית בציר פירתא לאידך גירסא משמע דלא ברירא לי' מלתא לאכרועי בין הגירסאות וכן הוא בתומים סי' ק"ב ס"ק ה' עיי"ש והטור הכריע דלא כהך גירסא ולכך כ' דא"צ ליתן עדית בציר פורתא כזילא דהשתא ואפי' ג"ד לא מהני אמנם מה שפסק הטור שצריך עכ"פ ליתן לו ביוקרא דלקמי' בע"כ לכאורה אינו מובן דממ"נ אם גילה דעתו שרוצה ליתנו לו ביוקרא דלקמי' א"כ לא הוי בע"כ של הלוה ומה הוצרך הטור להשמיענו זה דאם שניהם רוצים פשיטא דיעשו כרצונם ואי דלא גילה דעתי כפשטי' דלישנא דהטור דמשמען דשקיל בע"כ של הלוה קשה הא אפי' זיבורית אין צריך ליתן כ"ז שלא גילה דעתו מיהו יפה פירשו בסמ"ע סי' ק"ב ס"ק ו' דמיירי שגילה דעתו שרוצה למוכרה לאחר ביוקרא דלקמי' ולא לו דאז שקיל בע"כ של הלוה להך שדה בחובו וצריך לומר דהטור מסברא בעלמא כתב להך דינא דבכה"ג וודאי