נחלת דוד בבא קמא נז

ופטורים על ממונם של הניזוקין ולכך דקדק בלשונו לומר שהוזקו כלים בכלים ולא קאמר שהזיקו כלים את כלים משום דקאי אניזוקין ונמצא דלפ"ז הוכרח ר"א ב"א לאוקמי הברייתא אליבא דרב כר"מ דווקא דאילו לרבנן לא מתוקמא כלל גם אי יהי' קאי וכולן אממונם של המזיקים דממנ"פ אי לא אפקרי' הוי כשורו וחייב גם על ממון הניזוקין ואי אפקרי' תו ליכא עליהם תורת בור אפי' על ממון דראשון משום דה"ל מפ"נ לא"נ אונס אבל כר"מ מיתוקמא שפיר בדאפקרי' ויש עליהם תורת בור אפי' על ממונו דשני משום דשני הוי נמי פושע וכסברת המקשה דלעיל וגם רבא מצי סבר כן לפי האמת וכדכתיבנא כנלענ"ד ברור ואמת בפירושא דהך שמעתא לפי גירסת הר"ח והיא השיטה הנכונה והמחוורת בשמעתין וגם הרי"ף והרמב"ם אזלי בהך שיטתא כמו שכתב הראב"ד וכן כתב היש"ש שזה היא דעת הרי"ף והרמב"ם אלא שלא ביאר כלום בפירושא דשמעתין היאך היא מתיישבת אליבא דהך גירסא:

והרב בלחם משנה בפי"ג מה' נ"מ כתב ג"כ לפרש דעת הרי"ף והרמב"ם דהיא כגי' הר"ח אלא דמה שכתב בפירושא דשמעתין אליבא דהך גירסא לא נהירא דבריו בזה מפני שהוא עירב פי' התוס' בגי' הר"ח עם פי' הרמב"ן ובאמת לא קרבו זא"ז כלל ונפקותא גדולה ביניהם דאילו לפי' התוס' הדרינן במסקנא כל"ק ולהרמב"ן קם במסקנא כל"ב ובישוב קושיית התוס' דהקשו לפי' הר"ח דמאי פריך מברייתא דוכולן לימא דגופן וממונן אמזיקים קאי וכרבנן כו' נדחק בלח"מ מאוד בישוב הך קושיא לומר דמשמע לי' להש"ס לשנא דממונם דמיירי בדלא אפקרי' ואינו דיוק כלל דשפיר מתפרש לשנא דממונם שהיה מפיקרא ממונם וגם עתה חשבינן ליה כממונם כיון דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וחייב וכהא דאמרינן שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור בר"ה כו' וכבר כתבנו לעיל דהקושיא מעיקרא לק"מ מכמה פנים עיי"ש ודו"ק ובפירושא דתרגמה ר"א ב"א שהוזקו כלים בכלים חזר לפרש כפירוש התוס' שפירושו לשיטתם בגי' הר"ח דברייתא דוכולן קאי אמזיקים וכבר כתבנו לעיל דלשיטת הרמב"ן א"א לפרש כן בשום אופן והעיקר כמו שכתבנו ודו"ק היטיב בכל זה כי הוא עמוק:

ולדינא שווים שיטת הרא"ש לפי' גי' רש"י עם שיטת הרמב"ן לגי' ר"ח דלתרווייהו הוי בור הראשון והשני וחייבים על נ"ג של הניזוקין ופטורים על נ"מ והכי נקטינן ומה שפי' הרא"ש בדברי הרי"ף ובעקבותיו הלך גם הטור כבר השיג בזה ביש"ש ובספר לח"מ עיין בדבריהם ודברי הטור תמוהים ביותר במש"כ דממונו דראשון תורת בור עליו אף בדאפקרי' וזהו גם לפי הבנת הרא"ש בדברי הרי"ף נמי ליתא ולא ראיתי להאריך בזה משום דכבר נתבאר מזה קצת בדברי הפוסקים וגם כי הוא מובן מאיליו מתוך מה שכתבנו ודו"ק:

דף לב תוס' ד"ה תרווייהו כי הדדי נינהו וא"ת א"כ ל"ל שזה רשות להלך כו' וי"ל דבא למעוטי כו' דע כי כל מה שכתבו התוס' בזה לא מלבם הוציאו זה מתוך פלפולם אלא שכן הוא להדיא בש"ס לקמן (מ"ח ב') במימרא דרבא ואיתימא רב פפא דאמר שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זא"ז חייבים הוזקו זב"ז פטורין טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות אבל א' שלא ברשות וא' ברשות דברשות פטור שלא ברשות חייב ע"כ הרי חזינן דבהזיקו בידים אף ששניהם ברשות או שלא ברשות מ"מ כיון דבידים הזיקו אף שהוא שלא בכוונה וכמו שפי' רש"י שם אפ"ה חייב בנזקו אבל אם ממילא הוזק בו ולא קעביד המזיק שום מעשה בידים בזה הוא דיש חילוק דשניהם ברשות פטור בהוזקו זב"ז אבל א' ברשות וא' שלא ברשות דשלא ברשות חייב נמי אפי' אם הוזק בו זה שברשות ולא קעביד מעשה כלל זה דשלא ברשות אפ"ה הוא חייב כיון דהוא שלא ברשות ושברשות פטור אפי' בהזיק בידים כל שהוא שלא בכוונה ולכך במזיק את אשתו כיון דאיהו לחודיה הוא דקעביד מעשה אף דברשות קעביד מ"מ כיון דהוא מזיק בידים אף שלא בכוונה מ"מ הוא חייב ובזה בא בחביתו וזה בא בקורתו כיון דתרוייהו כהדדי נינהו תו מיקרי כהוזקו זה בזה דשניהם ברשות ממילא היא פטור בהוזקו וכשעמד בעל חבית בבאו זה כנגד זה כיון דבעל קורה לחודיה הוא דקעביד מעשה לכך הוא חייב אף ששניהם ברשות משום דהוי הזיקו זא"ז דחייב בשניהם ברשות ובעמד בעל חבית דמתניתין כיון דמיירי בעמד לפוש ששינה בעמידתו תו הוי כשלא ברשות ובעל קורה הוי ברשות דבזה אמרינן דברשות פטור אפי' בהזיקו בידים רק שהוא שלא בכוונה ובחנם כתבו התוס' דלכך פשע כיון שידע שבעל הקורה הולך אחריו ונושא כשלדא ואי נימא דאיירי דנושא החבית כשלדא הוי אתי שפיר טפי ובאמת אין צריך לכל זה רק דכיון דפשע בעמידתו דעמד לפוש או שהיה לו להזהיר ולא הזהיר תו הוי כשלא ברשית לכך אותו שברשות והוא הבעל קורה פטור עליו אף דהזיקו כדמוכח מסוגיא הנ"ל ואין לומר דזה הוי כידע ליה דבזה אמרינן התם דחייב דזה אינו כיון דשינה בעמידתו א"כ אכתי לא הוי ידע מזה דעמד ותו הוי כלא ידע ליה ודו"ק ויתר דברי התוס' בזה כמעט שווים למה שכתבנו אלא שלא נתנו תבלין לדבריהם במה שלא הביאו סוגיא דלקמן וזה גרם להם שהוצרכו לדחוק בחנם בהא דעמד בעל חבית דמתניתין מיהו כ"ז לשיטת רש"י לקמן אבל לפי שיטת הרמב"ם לקמן לפי מה שפירשו בו הה"מ והלח"מ עיי"ש בדבריהם צ"ע קצת ליישב סוגיא דידן אליביה ואי"ה שם יבואר:

שם בגמ' מתניתין דפסקה לאורחיה כשלדא כו' הרי"ף לא הביא זה בהלכותיו ונראה טעמו משום דבאמת אין זה מוכרח גם בדר"ל שיסבור כן דווקא דבהוזקה ממילא פטור והא בעטה רבוצה במהלכת לאו בדווקא נקיט לה אלא איידי דאמר בבבא קמייתא בעטה מהלכת ברבוצה נקיט נמי בסיפא איפכא בעטה רבוצה במהלכת אבל אה"נ דבסיפא גם בהוזקה ממילא נמי חייבת וכה"ג איכא טובא בש"ס במימרי דאמוראי רק דמעיקרא לפום מאי דהוי סבר דבעי למייתי סייעתא ממתניתין לסיפא דמלתא דר"ל דבעטה רבוצה במהלכת חייב א"כ ע"כ דסיפא בדווקא נקיט בעטה למידק מיניה הא הוזקה ממילא פטורה ולזה הוא דצריך סייעתא דבלא"ה ודאי דמלתא דפשיטא הוא ואינו צריך לשום סייעתא וזהו מה שדקדק הש"ס בלשונו ותסברא הא סייעתא בעי לא מסתייה דלא מסייע אלא מקשה נמי קשיא ורצה לומר דהא ודאי אם לא כיון ר"ל רק לדברים כפשטן ולא לדיוקא דהוזקה א"כ א"צ לסייעתא כלל אלא ע"כ מדקבעי למייתי סייעתא ש"מ דבדוקא נקיט ר"ל בעטה למידק מיניה הא הוזקה ממילא פטורה וכיון שכן לא מסתייה דלא מסייע אלא מקשה נמי קשיא ועלה הוא דקמשני דלא קשיא דמתניתין איירי דפסקה לאורחא כשלדא מיהו כל זה הוא לפום מאי דהוי סבר מעיקרא דהיי בעי למייתה סייעתא לסיפא דמלתא דר"ל אבל למאי דמסקינן דהסייעתא הוא לרישא דמלתא דר"ל תו איכא למימר דר"ל גופיה לאו בדוקא קאמר לה לדיוקא דממילא פטורה אלא איידי דאמר ברישא בעטה מהלכת ברבוצה נקט נמי בסיפא בעטה רבוצה במהלכת אבל באמת הוא הדין דהוזקה ממילא נמי חייבת ונראה שזה הוא כוונת הרא"ש במש"כ ליישב דברי הרי"ף אלא שלשונו הוא קצת מגומגם וצריך להגיה בדבריו ולכווני למש"כ דבלא"ה דבריו סותרים זא"ז ואין טעם בדבריו ודו"ק:

ועוד נראה דלהכי לא פסק הרי"ף להך דרמי כשלדא משום דמשנה שלימה שנינו לעיל המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ולא אמרינן דאיבעי' ליה לסגויי באידך גיסא והיינו כבני מערבא דאמרי אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ופסק הרי"ף לעיל כוותייהו וא"כ גם כאן לא אמרינן איבעי' ליה לסגויי באידך גיסא ומש"כ התוס' לעיל לחלק בין אדם לבהמה דבהמה אית לה לעיוני טפי מאדם לא ס"ל להרי"ף לחלק בהכי וכמש"כ לעיל בחידושינו שזה אינו נראה עיקר והעיקר כשיטת הרמב"ם דמחלק בין מכשול גדול המביא לידי מיתה למכשול שאינו מביא אלא לידי נזקין ומשמעתין נמי יש להוכיח דאין חילוק בין אדם לבהמה מדפריך עלה דר"ל דאמר הוזקה ממילא פטור ממתניתין דעמד בעל קורה ואם איתא דיש לחלק בין אדם לבהמה א"כ לא היה מקשה מידי אלא ע"כ דאין לחלק בכך ואין להקשות למאי דמוקי למתניתין דרמי כשלדא דווקא א"כ הקשה מתניתין דהמניח דמוכח מינה דלא אמרינן איבעי ליה לסגויי באידך גיסא דזה אינו קשה כלל לדברי הרי"ף דהא דאוקימנא למתניתין דרמי כשלדא היינו אליבא דר"ל ולדידי' אה"נ דמוקי למתני' דלעיל כרב ושמואל ור"י דמוקי לה למתני' דלעיל בממלא דהיינו כשלדא] או בקרן זוית או באפילה ומתני' דשני קדרים נמי הוי מוקי בשלדא ועיין בתו"ח אבל בלא"ה אמרינן גם שם דאיבעי לי' לעיוני אבל למאי דפסק הרי"ף שם דלא כוותייהו אלא כבני מערבא דאין דרכן של ב"א להתבונן בדרכים א"כ גם כאן לא קיי"ל כר"ל בהא ולהכי לא הביאה הרי"ף בהלכותיו וא"כ אף אם נאמר דלר"ל גם לפי האמת אית לי' כהך דיוקא דהוזקה ממילא פטורה אפ"ה יפה פסק הרי"ף דלא כוותי' ודו"ק מיהו גם להתוס' שכתבו לעיל לחלק בין אדם לבהמה אינו קשה מסוגיא