נחלת דוד בבא קמא נה

לא הוי הראשון רק בור ופטור על הכלים ומדנקט בברייתא קדרין וזגגין משמע דהחיוב הוא על שבירת הכלים א"כ לא אתיא הברייתא כרבנן ואע"ג דלר"מ השני חייב על הכלים אע"ג דהשני לאו פושע הוא לר"מ שאני דכיון דס"ל דנ"פ הוא נהי דהשני לא הוי פושע כ"כ מ"מ קצת פשיעה איכא ומצטרף עמה טעמא שהי' לו לעמוד לעשות גופי' כאדם המזיק אבל לרבנן דס"ל דנתקל אנוס הוא משום טעמא שהי' לי לעמוד לחוד לא הוי רק בור וזה הוי מלתא דפשיטא לי' לרבא כ"כ עד דמשום זה הוכרח לאוקמי הברייתא כר"מ כצ"ל לפי שיטת התוס' ומעתה נמצא נפקותא גדולה לדינא בין שיטת רש"י ובין שיטת התוס' דלשיטת התוס' לפי מאי דקיי"ל כרבנן דנל"פ צריכינן למפסק כפשטותא דרבא דהוה פשיטא ליה דמשום שהי' לו לעמוד לחוד הוי בור ונמצא לדידן הוי הראשון והשני בור ואינם חייבים על נ"מ אפי' אם הזיקו בגופן וכן פסק הרא"ש להדיא אמנם לפי דעת רש"י דלכך הוכרח רבא לאוקמי הברייתא הכי משום דס"ל דלכו"ע נ"פ הוא שפיר איכא למימר דאף לפי מאי דקיי"ל דנל"פ הוא מ"מ משום הך טעמא שהי' לו לעמוד לחוד ג"כ הוי אדם המזיק וחייב גם על שבירת כלים אף לפי האמת דקיי"ל כרבנן וכמו שהשני חייב לר"מ אף דלא הוי פושע ולא צריכינן לפלוגי בינייהו כמו שחילק הרא"ש דלר"מ אף השני מ"מ מיקרי פושע קצת משא"כ לרבנן לא הוי פושע כלל רק דבאמת שווין הם ומקרי שפיר אדם המזיק בין הראשון ובין השני משום הך טעמא דשהי' לו לעמוד לחוד וכן יראה מדברי הרשב"א בחידושיו ונמצא דלגירסת רש"י איכא ב' שיטות לדינא דלהרא"ש אליבא דהך גירסא אין על הראשון ועל השני רק תורת בור ולרש"י עצמו חייבים שניהם מדין אדם המזיק שיטה זו יש בה הרבה דוחקים בין לפירש"י ובין לפי' הרא"ש דאילו לפי' הרא"ש ודאי דדחיקא טובא (א) מה שהוכרח לתרץ דלרבא הו"ל מלתא דפשיטא דמשום הך טעמא שהי' לו לעמוד לחוד לא הוי רק בור ולחלק בין ר"מ ובין רבנן דאילו שני לר"מ אף דלא מיקרי פושע מ"מ הוי פושע קצת וחשיבא לאיצטרופי בהדי סברת היה לו לעמוד לשוי' אדם המזיק משא"כ לרבנן וזה ודאי דחוק טובא (ב) ועוד דבלשנא בתרא דרבא תו נדינן מהך סברא ואמרינן דשפיר הוי אדם המזיק גם לרבנן וגם זה דחוק טובא. (ג) ועוד דלשנא בתרא דרבא אין לו שחר כלל לשיטה זו דמאי נ"מ איכא בין ראשון לשני וכמו שכ' הרא"ש עצמו דהא לכך לא פסק כהך לשנא גם לדידן דקיי"ל כשמואל וקושיא זו קשה גם לפי שיטת רש"י עצמו (ד) ולשיטת רש"י עצמו נמי דחוק מאי דמיכרחין אנו לומר דרבא ס"ל דבין ר"מ ובין רבנן ס"ל דנתקל פושע ואף שישבנו לעיל מ"מ מידי דוחק לא נפיק ודע דמפירוש רש"י ותוס' והרא"ש נראה דלא הי' לפניהם הך גירסא מה שהוא בש"ס שלפנינו לעולם כדאמר מעיקרא ודקשיא לך כולן חייבין כו' רק שזה הוא הוספה מאיזה גליון שכ' כן דרך ביאור לפי פי' רש"י אבל עיקר הגירסא הוא אלא לרב כו' מאי איכא למימר תרגמה כו' דו"ק בלשון רש"י ותוס' והרא"ש ותשכח כמו שכתבנו:

והגירסא השני' היא גירסת ר"ח והוא ממש בהיפוך מגי' רש"י וזה נוסחה אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו דשני ושני חייב בנזקי גופי דשלישי אבל לא בנזקי ממונו ממה נפשך כו' ראשון ודאי פושע הוא שני אגופו מחייב דהי' לו לעמוד ולא עמד אממונו פטור דהו"ל בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים מיתיבי כו' אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו דראשון כי' שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו דשני אבל לא בנ"מ דשני דא"ל האי בירא לאו אנא כריתי' וכולן חייבין על נ"ג ופטורין על נ"מ [כמו אמר מר וכו'] הניחא לשמואל כו' אלא לרב כו' מאי איכא למימר תרגמה כו' והנה פי' התוס' לפי גירסא זו הוא מבואר בדבריהם ולפי פירושם הקשו ע"ז דמאי קפריך מיתיבי לימא דאתיא כרבנן וחייבין על נ"ג ופטורין על נ"מ קאי אמזיקין ולא אנזוקין וקושיא זו יש ליישב בפשיטות גם לפי פירושם של התוס' משום דהתוס' הקשו כן לפי מה שהקדימו לפרש דלשנא קמא דרבא אתיא לפי גי' זו גם לרבנן דס"ל דנתקל לאו פושע מ"מ משום שהי' לו לעמוד או להזהיר הוי לי' דין אדם המזיק ואף דהשני לא הוי אדם המזיק מטעם שהי' לו לעמוד לחוד מ"מ הראשון הוי פושע קצ גם לרבנן ומצטרף בהדי סברת שהי' לו לעמוד לשוי' אדם המזיק ולכך שפיר קא קשיא להו דנוקי להברייתא כרבנן ויהי' קאי אמזיקין ותו לא מצי לתרוצי כתירוצא דלעיל שתירץ לפי שיטת רש"י דהברייתא ורבא לפרושי ברייתא קמייתא קאתו כיון דגם הברייתא קמריתא קאתיא כרבנן ללשנא קמא דרבא לפי פירושם אבל באמת לא ידענא מי דחקם לזה לפרש לשנא קמא דרבא דתיתי גם לרבנן ולחלק בדוחק בין ראשון לשני ולמה לא פירשו כפשוטו דלשנא קמא דרבא לא אתא רק לר"מ דס"ל דנתקל פושע ולכך הראשין יש לו דין אדם המזיק משום דפושע הוא בתקלתו והשני שלא פשע בנפילתו אין עליו רק דין בור דמשום הך סברא שהיה לו לעמוד לחוד מסתיי' דיהבינן ליה דין בור ולפ"ז תו לא קשיא מה שהקשו דלוקמי הברייתא דקאי אמזיקין ואתיא כרבנן דשפיר מצינן לתרוצי בזה כמו שתירצו התוס' לשיטת רש"י דהברייתא ורבא לפרושי הברייתא קמייתא קאתו וא"כ לא נוכל לאוקמי לרבא כר"מ ולהברייתא כרבנן כיון דתרווייהו אחדא מלתא קאתו וכן פי' להדיא הרמב"ן במלחמותיו ללשנא קמא דרבא דאתיא כר"מ לפי גי' זו ותי' להך קושיא כתירוצם של התוס' משום דרבא והברייתא תרווייהו אחדא מלתא קאתו ולפי מאי דנבאר איה"ש לקמן בשיטת הרמב"ן דהדבר מוכרח לומר לפי שיטה זו דזה הוי מלתא דפשיטא להש"ס דהברייתא דוכולן לא מתפרשא רק אנזוקין ולא אמזיקין א"כ קושיית התוס' מעיקרא ליתא והרמב"ן ג"כ לא הקשה כקושיית התוס' רק דלוקי כרבנן וקאי אנזוקין וע"ז הוא דתירצו כנ"ל ונראה דלהכי הוכרחו התוס' לפרש כן היינו משום דלשיטתם נקטינן להלכה כלשנא קמא משום דלשנא בתרא הוא דחוק טובא וכמו שכ' התוס' ולכך קא קשיא להו על האי לשנא מאי דוחקי' דרבא לאוקמי הברייתא דלא כהילכתא וכמו שהקש' הרא"ש לגי' רש"י בשם התוס' [ונראה שדבר זה שכ' הרא"ש בשמם כן הי' כתוב גם בתוס' אלא שבתוס' שלפנינו נשמט זה מדבריהם) וליכא לתרוצי לפי גירסא זו כמי שתירץ הרא"ש לגי' רש"י דמדנקט קדרין וזגגין משמע דלחיובי אכלים קאתו והיינו ע"כ מדין אדם המזיק ואילו מטעם שהיה לו לעמוד לחוד פשיטא ליה לרבא דלא הוי רק בור דאכתי תקשה דלמאי נקיט בכולהו שהיו קדרין וזגגין גם בשלישי כיון דהשני אין עליו רק תורת בור ולא קמחייב אנזקי כלים דשלישי אבל לפירש"י ניחא דלר"מ כולם יש להם דין אדם המזיק ושפיר נקיט קדרין וזגגין אכולם וכיון דהך תירוצא שכ' הרא"ש ליכא לתרוצי לפי גי' ר"ח א"כ הדק"ל מאי דוחקיה דרבא לאוקמי הברייתא דלא כהלכתא ולחלק בין ראשון לשני לכך הוצרכו התוס' לידחק ולימר דלשנא קמא דרבא קאתיא אפילו לרבנן בכדי שיהיה אליבא דהילכתא ולכך שפיר קא קשיא להו ותימא דמאי פריך מיתיבי לשני דגופן וממונן אמזיקין קאי וכרבנן והרמב"ן דלא חש להא מלתא היינו משום דלפי פירושו בגי' ר"ח וכמו שיתבאר להלן אי"ה] נקטינן להלכה כלישנא בתרא דרבא ולכך לא חש לתרוצי לישנא קמא דרבא דמאי דוחקי' לאוקמי דלא כהלכתא כיון דעדיפא מינה קפריך עליה מברייתא ונשאר בקושיא ואף שישבנו דברי התוס' דלשיטתם הוכרחו לפרש כן מ"מ עדיין אינו מיושב כ"כ דשפיר נוכל לומר דשלישי דנקט אגב גררא דשני נקטי' ודו"ק:

עוד הקשו התוס' לפי פירושם בלשנא בתרא דרבא וז"ל וקשה כיון דפושע הוא אמאי פטור כשגופו הזיק ממון השני ואעפ"י שאין מזיק בידים אין לו ליחשב בור דהתנן אם עמד בעל קורה חייב בחבית של חבירו אלמא חשיב אדם המזיק אעפ"י שאינו מזיקו בידים עכ"ל ומכח קושיא זו העלו דהעיקר כלשנא קמא ואף דהא דנדינן מלשנא בתרא הוא משום דקשיא לרב אבל אליבא דשמואל דקיימינן כוותי' שפיר מצינן למימר כלשנא בתרא מ"מ כיון דלשנא בתרא בלא"ה הוא דחוק טובא קאמרינן דלפי האמת נדינן מהך לשנא גם לשמואל וכמ"ש כן הרא"ש לפי שיטת רש"י ונמצא דלפ"ז הוי הדין לפי האמת דהראשון הוי על גופו אדם המזיק וחייב אף על ממונו דשני והשני יש לו דין בור גם על גופו ואינו חייב על ממונו של שלישי והראשון יש לו על ממונו דין בור והשני אינו חייב על ממונו כלום ופירוש זה הוא דחוק טובא בגי' ר"ח דקושיא השני' שהקשו התוס' היא קושיא אלימתא טובא ומה שכתבו כיון דלפי המסקנא לא קיימא הכי אין לחוש לזה הוא דחוק חדא דמנ"ל לומר דלפי האמת נדינן מלשנא בתרא גם אליבא דשמואל ועוד דלו יהא כדבריהם מ"מ גם בה"א נמי אין סברא לומר כן וכמו שהוכיחו התוס' מהא דבעל קורה:

אמנם האמת הברור בפירוש גירסת ר"ח הוא כמו שכתב הרמב"ן במלחמות וכן הוא דעת הראב"ד דלשנא קמא דרבא אתיא כר"מ דווקא ולכך הראשון יש על גופו דין אדם המזיק משום דפשע בנפילתו ועל השני דלא פשע בנפילתו אין עליו רק דין בור משום שהיה לו לעמוד דהך סברא לא אלימא כ"כ לשוי' כאדם המזיק וקפריך עלה מברייתא דוכולן ומעתה תו לא קשיא מה שהקשו התוס' דלשני דגופן וממונו אמזיקיי קאי